לא רוצה להתגבר
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
לפני 41 אבי היקר לי נפתר ממחלת הסרטן, ראיתי אותי והייתי לצידו מאז התגלת המחלה הנוראית הזאת. לא זזתי ממיתתו עד יומו האחרון. הקשר ביני לבין אבי היה קשר מיוחד, הוא היה לי יותר מאב, הוא היה חברי הטוב, הוא היה המורה שלי לחיים, הוא היה המטיף כשהיה צריך והוא עמד שם לצידי לידי בכל רגע. הייתי קשורה אליו מאוד. ניסיתי להיפרד ממנו כפי שאמרו לי בזמןשהוא שכב במיתתו, אך לא הייתי מסוגלת, סרבתי להאמין שלא אראה אותו יותר. כולם אמרו לי שעכשיו הוא לא סובל, אבל אני סובלת, אני ביסורים נוראיים. האם עד כדי כך אגואיסטית? אני קמה בבוקר הולכת לעבודה כי אמרו לי שצריך להמשיך בחיים, אבל אני נמצאת שם פיזית, לא יותר מזה מחכה שהיום יגמר שאוכל להגיע הביתה ולהתחפר מתחת לשמיכה. ילדיי מבקשים שאפסיק לבכות, אבל אני לא מסוגלת, למרות שרק איתם אני מצליחה לצחוק , צחוק אמיתי ולא מזוייף. אני לא מצליחה להתגבר, לא רוצה להתגבר. אני מתגעגעת מאוד מאוד מאוד מאוד הדמעות לא מפסיקות לרדת, הכאב מתגבר מיום ליום. קשה לי מאוד, העולם שלי הוא לא אותו עולם, אני לא אותה אישה אופטימית מחייכת אני כלי שבורה. גם כשאני כותבת, הדמעות יורדות. הכי כייף כשאני הולכת לישון ואבא מגיע בחולומות והוא נמצא לידי אבל אז בבוקר קמים והוא לא שם ואי אפשר להתקשר ולספר ואי אפשר אבא שלי הוא פשוט חסר..... שרון
שרון היקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד... כמי שאיבדה את אביה לפני 41 יום את חווה אבל ויגון כבד. איבדת דמות משמעותית ומרכזית בחייך ואובדנו מהווה שינוי כואב, בילתי נמנע המציף בתחושת חוסר שליטה וחוסר אונים. זהו הזמן לבכות ולבכות, לכאוב עד אין קץ, אינך מתפרקת, למרות חששותיך שאלו פני הדברים. את חווה כאב על אובדן משמעותי. חשוב שתהיי במקומות שם את מרגישה אמיתית: צחקי עם ילדייך ובכי וכאבי עם קרובייך המסוגלים להכיל כאב כה גדול. לאורך זמן מה יחזור האיזון לחייך ותוכלי לחוש את משמעות הקשר עם אביך, את הליווי הרגשי והרוחני שלו בתוכך פנימה, גם כשהוא לצערינו, אינו נמצא פיזית. חיבוק גדול אלייך שלך, נירה
נירה, דבר ראשון תודה רבה על התיחסותך, אני מעריכה זאת מאוד. השבוע קיבלתי נזיפה בעבודה, על חוסר תפקודי וכל מה שיכולתי לעשות זה רק לבכות ולהרגיש פשוט לא שייכת למקום עבודתי. אני כבר לא מתפקדת מאז שאבי חלה, והייתי לצידו עד יומו האחרון. הבכי בשעות היום פחת,הוא מתגבר בלילה כשיש שקט בבית הכאב מתעצם מיום ליום. קשה להיות בבית הוריי אני פותחת ארונות ודברי אבי שם, אני מסתכלת על תמונות והוא פשוט חסר לי. הבעיה שאין לי מי שיכיל את הכאב שלי. בבכי שלי אני פוגעת ביליי שמבקשים ממני להפסיק לבכות, בן זוגי אומר שכבד עליו כל הבכי והסיפורים שלי, אז הפסקתי לשתף אותו או לבכות לידו, אמי אומרת תתגברי זה מה שאבא רוצה שתעשי ואחי , אני יודעת שגם הוא שבור. את כל הכאב אני מכילה בעצמי עם עצמי. אני רוצה לעשות דברים אבל פוחדת, לא פעם חשבתי על להתאבד , אבל יודעת שילדיי יסבלו אז הורדתי את זה מהפרק. איך אפשר להמשיך לחיות? לא מזמן חגגנו את שבועות בשביל משפחתי הייתי כמו רובוט התלבשתי יפה לארוחה, אכלתי צחקתי אבל היה משהו חסר הסתכלתי על כולם בכעס איך הם מסוגלים? אני מודה שקשה לי מאוד אני כל כך מתגעגעת אליו, אני כל כך רוצה את החיבוק שהייתי מקבלת ממנו, את השיחות שלנו. מה אני עושה מכאן? אני מרגישה אבודה? אני מרגישה ריקנות. ממשיכה לספור את הימים בלעדיו. נעלמה השמחה מחיי!!!!!!!!! שרון
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
