מחשבות מפחידות לגבי אובדן ובחירה...אשמח אם תוכלו ל

להגיב ולחלוק... אני בן 27, ואיבדתי כמה אנשים יקרים לי עד מאוד. הם היו בני גילי והיו "משפחה" שאנחנו יצרנו לעצמינו כי כל אחד מאיתנו הרגיש לבד בעולם.מערכת היחסים איתם הייתה קרובה הכי בעולם, לא חוויתי אף פעם דבר כזה. היינו בגיל ההתבגרות כולנו כשהיינו ביחד, והיינו כל הזמן ביחד. אהבנו אחד את השני אהבת נפש, אהבת אחים. כיום אני בלעדיהם כבר 5 שנים. בהתחלה לא רציתי לחיות בלעדיהם, היינו הכל אחד בשביל השני, ולא רציתי שום דבר בעולם חוץ מהם. הם הצילו אותי בתקופות שאף אחד לא היה שם. הרגשתי כאילו אנחנו נשמה אחת שחולקת כמה גופים. רציתי לחבק אותם ולחיות איתם לנצח. לא היה חסר לי כלום.היה לי עולם מושלם :) המציאות הפרידה בינינו, ואין דרך חזרה. עברתי תקופת אבל ארוכה, והיה לי קשה מאוד לחזור לחיות. הבנתי שכדי להתקדם הלאה אני חייב לשים אותם בעבר, ולהפסיק לייחל ליום שבו אפגוש אותם 24 שעות ביממה כי זה יהיה כנראה רק אחרי שאמות, אם יש שם משהו בעולם הבא...אני סובל לצערי מהפרעה אובססיבית כפייתית, או.סי.די, ממנה סבלתי כבר כשהייתי איתם. ההפרעה שואלת אותי שאלות קיומיות ו"נאציות": את מי מהם היית מחזיר חזרה? את מי אהבת הכי מכולם? מאשימה: אתה שוכח אותם, אתה מפסיק לאהוב אותם...היא עושה בי שמות. אני במצב שאין לי תמונות מהם, רק מזכרות, ואני באמת מרגיש שקשה לי ושאני שוכח המון פרטים לפעמים וזה מפחיד אותי...היא מתרכזת בתהליך ההחלמה מהאבל ולא נותנת לי לעבור הלאה. אני מטופל אצל פסיכולוגית אך מרגיש לא מסופק מהטיפול ואפילו שהטיפול לוקח אותי למקומות לא טובים. לאחרונה שואלת אותי ההפרעה שאלה מאוד קשה ורעה, שאלה שאני מתענה לגבי התשובה שלה. " אם היה לך כפתור שרק אם היית לוחץ עליו, הם היו חוזרים אלייך לחיים שלך עכשיו, היית לוחץ עליו?" התשובה הברורה והראשונית היא "כן!!!" בלי בכלל לחשוב. אבל אחר כך ההפרעה ממשיכה להציק- שואלת שאלות כמו:" אין לך זמן לנשום, אתה עובד, לומד, יש לך חברים הכי טובים "חדשים" והגעת למצב של כמעט אחים גם איתם, התקרבת לאמא שלך מאוד מאז, וגם לאחותך, יש לך חיים חדשים. אתה רוצה יותר פרטיות, אתה אדם מבוגר יותר, כבר לא יכול לבלות איתם כל דקה מזמנך. אתה מעדיף הרבה פעמים להיות לבד. אתה מחפש אהבה ורומנטיקה. אתה במקום אחר. איך תוכל לשלב אותם בחיים החדשים? אתה מוכן לוותר על כל ההתקרבות שלך לאנשים ה"חדשים" בחייך? האם תשים אותם עכשיו בצד? במי אתה בוחר? יש רק 24 שעות ביממה וגם ככה אתה בקושי רואה את האנשים שאתה אוהב ביום יום ומתגעגע גם אליהם, וחזרה של אותם אהובים שאיבדת לחיים שלך תרחיק אותתך מהם ותשנה את המערכות יחסים הקרובות שפיתחת עם אותם יקרים לך כל כך עכשיו, בחייך החדשים...האם עדיין היית לוחץ על הכפתור?" פתאום מתעוררות ספקות, וזה קורע אותי מבפנים. אני מנסה להסביר לעצמי שרק ההפרעה שלי היא כזאת נאצית ושואלת שאלות כל כך קשות, ושרוב הסיכויים שאם היה כפתור כזה מזמן הייתי לוחץ עליו ומתמודד עם אותם שאלות אחר כך. אבל השאלה הזו איכשהו מפעילה את הרגשות שלי וגורמת לי לפקפק בעצמי, דבר שגורם לי להרגיש בוגד, רע, וכל כך לא אני. מה קרה לי? איך אני יכול להעדיף את מה שיש לי עכשיו על פניהם? אני מנסה להסביר לעצמי שאם לא הייתי מתלבט בכלל, וזה לא היה מעורר בי את הרגשות האלו, לא הייתי אנושי, ולא הייתה לי סיבה לחיות בעולם הזה, כי רק הייתי חולם תמיד על האיחוד עם מי שאיבדתי ועל למות ולראות אותם כבר. שזה בריא שיש לי דברים שקשה לי לוותר עליהם עכשיו. זה בריא שיש לי המון בשביל מה לחיות, ושככה זה- דרך העולם. אבל קשה לי כל כך עם זה. קשה לי כל כך לחשוב שהייתי מוותר עליהם...אפילו כשאני כותב את זה אני רועד. אני אף פעם לא רוצה לוותר עליהם. אף פעם. אז למה זה עושה לי את זה? אני לא יודע מה לעשות עם התחושות האלה והפחד הזה. אני צריך עזרה, אשמח גם לתגובות של אנשים שחוו אולי את מה שאני מרגיש. תודה רבה רבה!!!