"כלום לא עצוב, הכל כרגיל"
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
"כלום לא עצוב, הכל כרגיל"... כלפי חוץ אני בסדר - מבלה, נפגשת עם חברים, מחייכת. אבל לעבודה אני לא הולכת כבר כמה חודשים (מאז שאמי נפטרה), וככל שהזמן עובר החלל יותר גדול והלבד מורגש יותר. (אני בת 19). אחרי האובדן נאלצתי לעבור לגור לבד ותמיד יש עוד דברים לסגור ולטפל בהם, מחזיקים אותי שלא אחזור לשגרה באמת... מקריאה פה ובעוד מקומות אני רואה שהרבה שותפים לתחושת הניתוק מהחברים (גם אם חיצונית זה לא נראה כך), הרבה חושבים על האדם שאיבדו בלי הפסקה. יש למישהו עצה לחלוק מנסיונו? תודה
רותם יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד... חווית הניתוק נובעת בדרך כלל מהפער שבין החווייה הרגשית המושפעת מיגון כבד לבין ההתבוננות ב"אחרים" הממשיכים בחייהם: עובדים מבלים צוחקים עובדים וכד' כאילו מכל מקום ישנו מתרס רגשי המפריד בין האבל לאלו שלא. התחושה שהחיים נעצרו או פסקו היא אופיינית לחוויית האבל כמו גם המחשבה על הקרוב שנפטר (ראי באתר מאמר שכתבתי על חויית האבל כאן ב"דוקטורס"). מדאיגה אותי העובדה שאינך הולכת כבר כמה חודשים לעבודה והעובדה שאת גרה לבד: היכן אביך?אחייך ואחיותייך? קרובי משפחה אחרים? האם ישנם אבלים נוספים על אימך? האם לצד תחושת הריחוק מהחברים את מרגישה שייכת? קרובה למישהו? שלך, נירה
אני מבין אותך באמת . אני בן 17 ובדצמבר איבדתי את אמי (כתבתי כאן באפריל ) ומאז כל יום שעובר הלבד נהיה גדול יותר . גם אני מתמודד יחסית לבד עם האבל הייתי בן יחיד לאמא חד הורית ואני מרגיש שהחברים שלי לא מבינים וגם אני מבלה וצוחק כלפי חוץ אבל הבית ,השעות הקטנות, הן הכי קשות וזה מדכא . אני ממליץ לך לעשות הכל על מנת לחזור לשגרה כמה שיותר מהר זה יכול רק לעזור . מקווה שתסתדרי כמה שיותר מהר
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
