קשה לי.

עוד מעט תחלוף שנה וחצי מאז פטירתו של אבא שלי, ואין יום, שבו איני חש רגעים של חרדה ואימה, מעובדת מותו. מספר פעמים ביום, אני חש למספר רגעים את האימה והחרדה, שחשתי, כשאבא היה עוד בחיים, כשהייתי חושב על האפשרות שימות. וזה מאוד מוזר לי, כי הרי אבא מת, אז מדוע אני חש מעין "פלאשבקים", של האימה והחרדה מפני האפשרות שימות, שנה וחצי לאחר מותו? אני חולם על אבא, כמעט בכל יום, ובכל החלומות, אני רואה אותו, ושאני בעצם יודע שהוא מת. שלשום אפילו "שאלתי" אותו, כשראיתיו בחלום, אם מותר לי לחבק ולנשק אותו, כי אני לא יודע אם מותר לנשק ולחבק מתים שמופיעים בחלום, ואבא "השיב" לי, בחיוך, שזה בסדר, ושמותר לי לחבקו ולנשקו. כמו כן, חלמתי מספר פעמים, שהאבא מלטף את ראשי, ואז אני מייד מתעורר, ובמשך שנייה או שתיים, חשתי חום מאוד גבוה בראשי, שכאילו שורף אותי ממש, כמו כווייה. היה עוד חלום נחמד, ושבו אבא אומר לי: "יש פרח יפה וצבעוני, במדרכה, ליד ים המלח". אני, כאדם תבוני, (משתדל מאוד לפחות), יודע היטב, שחלומות שכאלה, מקורם במוחי בלבד, ואיני נותן לחלומות משמעויות מיסטיות וכד', אלא שאני מסתפק, ונהנה מאוד, שלראות את אבא, כי הרי זו האפשרות היחידה שלי, ש"לראותו", כפי/כאילו בהיותו בחיים. יש לי הוכחה שאין חיים לאחר המוות, והיא, שאם היו חיים שלאחר המוות, אז בטח שאבא היה מגיע אליי, לצפות במשחקי המונדיאל, כי במשך עשרות שנים, היה לנו מנהג קבוע, שלצפות במשחקים ביחד, ועשינו חיים, וצחוקים, עד השמיים. אני מאוד דומה לאבא, גם חיצונית, וגם באופן הדיבור, (בטון וצליל הדיבור), ואפילו בשיעול והפיהוק, ולפעמים זה נחמד, שאני "שומע" אותו, מתוכי. אמרתי לאמא שלי, (שאותה אני משתף בכל תחושותיי), שאם היתה לי אפשרות שלא לחוש את שאני חש בנוגע לאבא, (באמצעות תרופות נניח), אז הייתי מוותר על זה, כי אין דבר יותר טבעי, ואמיתי, מאשר להתגעגע לאבא, ולחוש את כל שכרוך בכך. להבנתי, כל עוד שאני מתפקד כרגיל, אוכל ושותה כרגיל, ומבלה כרגיל, אז זה מאוד ראוי, שדמותו של אבא שלי, ושמשמעותו של אבא שלי בשבילי, ילוו אותי בחיים, יום יום. וכן, מה יותר טבעי מאשר לחוש את הצער והכאב שאני חש, על מותו של מי שהיה האדם הכי אהוב עליי, במשך כל 53 שנות חיי??? זה קצת מוזר לי לחוש אהבה עצומה שכזו לאדם שאינו בין החיים, אבל, זה אני, זה המצב, וכנראה שכך צריך להיות. זהו לבינתיים, אייל.

כן, זה אני, אותו אייל, שכתב כאן מספר פעמים בעבר. נירה, בזמן האחרון, אני מבין יותר ויותר את משמעות המשפט שקראתי לפני מספר שנים, שאומר כך: "מהי גבורה? גבורה זה לדעת ולהבין את האמת על החיים, ולמרות זאת, לאהוב אותם". אז אני ממש לא יודע אם אני "אוהב" את החיים, או שמונחה על ידי יצר ההישרדות הטבעי, אבל, אם אני מסוגל לתפקד כרגיל, תוך הידיעה, שיותר לא אראה את אבא שלי לעולם, אז אנחנו, בני האדם, כנראה שבאמת מתוכנתים להמשיך ולחיות כמעט בכל מצב.