כשהנפש מיוסרת

שלום נירה, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב כל כך הרבה יושב לי על הלב ומעיק נראה כאילו איבדתי את האמון בעצמי ובאופטימיות ובאנשים אחרים. בכל זאת אנסה לפרט שתביני במה מדובר אני בת 38 בהיריון שני ויש לי ילדה בגיל 3. את שני ההריונות שלי השגתי בהפריה. התחתנתי בגיל 26 שלא הייתי בשלה כל כך ואני שכל כך מחוברת לילדים פחדתי מאוד להכנס להיריו ולקח זמן עד שהייתי מוכנה בכלל ללכת לרופא נשים. בשנים הראשונות לנישואינו הייתי סטודנטית והייתי במירוץ אחר לימודים ועבודה. בגיל 35 ילדתי לראשונה את ביתי הנסיכה. במהלך ההריון שלי נפטרה אמו של בעלי כל כך היה לי קשה עם זה כי מאוד רציתי שהיא תזכה לראות אותי בהיריון כי היא לא האמינה שזה יקרה פעם. שנתיים אחרי נפטר אביו של בעלי. ומאז המשפחה של בעלי כמעט לא מתראה כבר והקשרים מאוד מאוד רופפים וזה מאוד חורה לי. לי יש שני הורים שיבדלו לחיים ארוכים אבל לא בריאים. אבא שלי אף פעם לא איש נחמד, כל הזמן לחוץ ועצבני ומירר לאמא שלי את החיים היום יש לו ניוון בתאי המוח ויש לו פיליפינית שמטפלת בו. לאמא שלי יש בעיות ראומטיות כבר שנים שהולכות ומחריפות בזמן האחרון ואף רופא לא יודע לתת מענה לבעיות המורכבות שלה. אני הכי קטנה בבית יש לי שלושה אחים נשואים. בעצם שניים. את האח השני במשפחה איבדתי לפני 7 שנים כשהוא נפטר באופן מפתיע.הוא היה בן 46 במותו והשאיר אחריו שני בנות ואישה. הפרידה מאחי הייתה לי מאוד קשה ולקח זמן עד שהתגברתי עליה. אחי כל כך רצה להיות עצמאי ולהיות בעל נכסים והצליח לעשות זאת אבל הוא לא זכה להנות מהפרות בחייו. גם אמא שלי היא אישה כזו פעלתנית וחכמה שרצתה להשיג הרבה בחיים אבל לא הצליחה. לצערי, בעולם העבודה לא הצלחתי להשיג את מבוקשי ונעתי בין הרבה צמתים ואני מרגישה די תקועה, במבוכה, מתביישת ועצובה, חסרת בטחון עצמי ואמונה. זה כשלעצמו מייסר אותי אימים. בנוסף, רציתי לציין שחרטתי על דגלי שלילדים שלי תהיה ילדות מאושרת והם יגדלו להיות ילדים עם בטחון עצמי כמובן הכל מהצד של מה שאוכל לתת. אני יודעת שבראש וראשונה בשביל להשיג זאת הם צריכים הורים מודל לחיקוי בעלי שמחה ובטחון ואני מפחדת שאני אקרין זאת כלפי הבת שלי והבאים לתור רק המחשבה הזאת הורסת אותי. אני מרגישה שהכל סוגר עליי, לחץ נפשי חזק מאין כמוהו של להביא ילדים ולגדל אותם, של חיפוש פרנסה, פחד מאובדן ההורים בייחוד אמא ואובדן הקשר המשפחתי. אני כל כך בודדה יש לי חברים מועטים בעיקר וירטואלים ואני לא פנויה רגשית ונפשית לקשרים חדשים למרות שאני מאוד רוצה ויש נשים שרוצים בקרבתי. יכול להיות שיש בי הרס עצמי משווע, יכול להיות שהעבר ו/או ההווה מטרידים את הנשמה שלי ויכול להיות שגם העתיד. יש לי בעל מקסים, תומך, עובד בעבודה מסודרת ומפרנס בכבוד, אבא נפלא ואיש משפחה למופת. אך לצערי, אין לי משיכה מינית אליו כבר אנחנו לא שוכבים כבר הרבה הרבה זמן. אני בטוחה שזה קורה בגלל שאני טרודה ומיוסרת. אשמח לשמוע תגובה כיצד משחררים את הנפש ובוחרים בחיים תודה

ראשית, תודה על התייחסותך. יש כמה דברים שרציתי להבהיר. מרירותי אינה משפיעה על ילדתי. היא ילדה קטנה פעוטה נשמה עם שמחת חיים ואני משקיעה בה די הרבה וצוחקת איתה ומלמדת אותה ונותנת לה הרבה זמן איכות. אך קיים החשש בתוכי שהמציאות שאני נמצאת בה תתן אותות גם בילדים. לשמחתי, לא היינו בטיפולי פוריות שנים רבות, אבל מה לקח לי שנים רבות ללכת לטיפול וכאן בזבזתי זמן אדיר שמכאיב לי את הלב. הכי מכאיב לי זה שאנשים אומרים לי שלא הייתה בשלה וזה לא נכון הייתי עסוקה במרדף אחרי הלימודים, הייתה לי נפילה גדולה בעבודה, אחי נפטר והיו לי פחדים מהיריון ורופא נשים ושילמתי במחיר השנים. אט אט האחיינים שלי גדלו, חברות התחתנו והביאו ילדים. בעלי גדול ממני בתשע שנים אז כך שאצלו כבר לרוב החברים יש ילדים גדולים. אילו עובדות לא פשוטות אבל שניתן להתגבר עליהם. וכן אני חייבת לראות את הטוב שבבעל שלי שמכיל אותי ואת היופי הפנימי והטוהר של הבת שלי שאני כל כך אוהבת והתקווה לילדים נוספים אחרת אאבד את הטעם לחיים סופית. אני עוברת כרגע תקופה מאוד מאוד קשה ומיוסרת למרות שאני בהיריון שלו ציפיתי והגיע אחרי כשנה של ניסיונות. עם זאת אני יודעת שהחיים ניתנו לי במתנה והבחירה בהם היא הבחירה הנכונה למרות כל הקושי שבהם. בשבוע הבא אני נוסעת לחופשה עם המשפחה שלי לשחרר את הראש ולחזור עם אנרגיות חדשות כך אני מקווה. קשר עם מטפל/מאמן כלשהו זה משהו שאני חושבת עליו רבות שייתן לי את הכוח להניע את עצמי ולהסתכל אחרת על החיים, שידע למצוא את נקודות החוזק בי ולהכיל את הכאב שבי. איזה סוג טיפול את מציעה לי, מי צריך להיות המטפל או האיש שיכיל אותי? תודה לך על ההקשבה והאמפתיה והזמן שהקדשת לי לרשום את דברייך. תבורכי!