שבע שנים ללא ביתי

הודיה יקרה! כולנו משתתפים בכאבך.....תודות על שהואלת לשתף אותנו האם תירצי את התיחסותי? האם את מתמודדת עם סוגיות שעולות מאופן התמודדותך עם אובדנך? שלך, נירה

הודיה יקרה! לפני שבע שנים איבדת את ביתך, אובדנך קשה מנשוא. את כותבת שיש לך זוגיות וכי את אם לבן נוסף שנישא ולפיכך נכנסה אל חייך כלתך (ואולי גם נכדים?). אינך מפרטת לגבי חוויית האבל שלהם, התמודדותם והקשרים בינכם לפני/אחרי האובדן. תחושת המועקה/הפיל היושב על החזה הריקנות והגעגועים הם חלק ממאפיניו של תהליך האבל (תוכלי לקרוא על כך במאמר שכתבתי על חוויית האבל כאן באתר: הקליקי על המילה "אבל" תחת הכותרת בירוק "תגיות" בצד ימין של עמוד זה). עם זאת את מדמיינת כאילו ביתך נסעה ואמורה לחזור וכי המצב זמני הוא.תחושות האבל העוצמתיות הנמשכות מספר שנים, הנסיון לתפקד והנסיון להאחז בדימיון כל אלו זקוקים להשקעת אנרגיה רגשית עצומה. ניתן להניח שלמרות הצורך שלך לתפקד יכולת התיפקוד במצב זה כבת זוגו של בעלך, כאם וחמות , כמי שיכולה להנות ולהיות מסופקת ממערכות יחסים משמעותיות שקיימות בחייה, כמעט אינה אפשרית. ברצוני להציע לך בחום לפנות לטיפול פרטני או קבוצתי (עמותת יד לנקטפים מקיימת קבוצות תמיכה לנפגעי תאונות דרכים, בכל הארץ). במסגרת הטיפולית תוכלי לבחון אפשרות להבנות את המשך חייך ללא נוכחותה הפיזית של ביתך האהובה, היכולת לראות ולחוש את המשמעות של מערכת היחסים שהייתה בינכן וההמשכיות של משמעות זו בחייך. יש כמה דרכים אחרות מעבר לדרך זו שאימצת שאולי מכלה את שארית כוחותייך. בהצלחה שלך, נירה