אובדן אחיינית

שלום נירה, לפני כחודשיים נפטרה בתה של אחותי בת ה-14 לאחר ניתוח קשה מאד שהסתבך, שלאחריו היתה מאושפזת בטיפול נמרץ כשלושה חודשים, מתוכם למעלה מחודש בתרדמת. לא ארחיב על השתלשלות העניינים הטראגית (והמחדלים הרבים של בית החולים בו היתה מאושפזת), שבסופם נפטרה הילדה, רק אציין שלכל הדעות זהו אחד המקרים היותר *מזעזעים* עלי אדמות. מיותר לציין שהאסון הכבד שבר את משפחתנו הקטנה לרסיסים. הורי (בשלהי שנות השישים לחייהם), שאף הם איבדו ילד בגיל חמש לפני שנים רבות, הזדקנו בין לילה ב-30 שנים. אחותי (גרושה + ילדה נוספת בת חמש), שבמשך 14 שנים טיפלה, לבדה, במסירות אין קץ בילדה (שסבלה ממום מולד אך תיפקדה כילדה רגילה לכל דבר למרות הקשיים) - התפרקה לרסיסים. אני, דודתה, מתפקדת כמו שאומרים "על אוטומט". יש לנו אחות נוספת, אך היא אינה מתגוררת בארץ. אחותי מטופלת כעת בכדורים ואף היפנו אותה דרך קופת חולים לטיפול פסיכולוגי, אולם היא הפסיקה ללכת לטיפול משום שהרגישה שאין לה כימיה עם המטפלת. האם תוכלי להמליץ על קבוצת תמיכה באזור המרכז, או מטפלת (רצוי אישה) שתוכל לעזור לה? היא אמנם חזרה לעבודתה ומנסה לתפקד, בעיקר למען הילדה הקטנה, אך ברור שהיא לגמרי (בהשאלה) "מנותקת", לא מעכלת, ולא מצליחה להתרומם ולו במעט מהאבל הכבד שבו היא שרויה. אני מודעת לתהליך הפסיכולוגי של האבל, לפרק הזמן ה"אינדבידואלי" שכל אחד זקוק לו כדי לעבד ולבסוף להשלים (עד כמה שאפשר) עם האובדן, אך נראה שבמקרה הזה הדברים אף יותר מסובכים. מתנצלת על המייל הארוך. זה באמת סיפור מאד-מאד קשה (ולא רק בגלל הקשר האישי שלי) והחלטתי שחייבת להיות דרך לסייע לה. כעיתונאית/עורכת במקצועי, לקחתי על עצמי לערוך תחקיר עמוק בנושא, קראתי המון חומר, אולם אני מודה שלמרות הידע הרב שצברתי (ואני משוחחת על הדברים עם אחותי), בסופו של דבר כל אחד עובר את התהליך אחרת ואין אקסיומות או אמת אחת. דבר אחד ברור: היא זקוקה לעזרה, ומיד. תודות,