פרדה מבן אחרי 4 שנות מאבק בסרטן

לפני כשבועיים נפרדתי מבני בן ה-17 שהיה חולה בסרטן ונלחם במחלה במשך 4 שנים. הכאב והצער גדולים ועימם ההרגשה שאולי אם היינו מגלים את המחלה יותר מוקדם, או אם היינו עושים דברים אחרת, הוא היה היום בין החיים, קשה מנשוא. עומדת ליד הקבר הטרי ומסרבת להאמין מרגישה כאילו אני בסרט של מישהו אחר, לא יודעת איך לבנות את החיים מחדש, להחיות את הזוגיות וההורות לבנים האחרים, לאחר שכל כך הרבה שנים הכל סבב סביב הטיפול במחלה. איך חוזרים לחיים? איך מתמודדים עם הצער והגעגוע? איך חוזרים לשמוח בדברים הקטנים של היום יום שהרי זאת הייתה צוואתו של בני. האם מישהו יכול להמליץ על קבוצת תמיכה באזור הצפון (גליל מערבי)? יתכן שזה עשוי לסייע.  

תמר היקרה קודם כל תנחומים כל כך מבין אותך-איבדתי לפני חודש את אחותי היקרה ורד אחרי 6 שנים של מאבק בסרטן וזה כל-כך קשה.הכל נראה תפל,חסר משמעות והחיים נראים כל כך קשים.אומרים לי שהזמן יעשה את שלו-לא יודע עד כמה זה נכון... בכל מקרה מאחל לך,לי ולכל מי שמתמודד פה עם הקושי שנזכה לכוחות שלא נדע עוד צער אמן

תמר היקרה- נודע לי על מות הבן רק כ-10 ימים אחרי שזה קרה. הספקתי להכיר אותו קצת- בבית הספר בסאסא. תנחומיי........... בני, יניב, בן ה38,נפטר גם הוא מסרטן כ-3 שבועות לפניכן. מאוד הייתי רוצה להפגש ולדבר אם את מעוניינת. בברכה ובאמפתיה- לין (סאסא)

אני לא בטוחה.האים את תמר אמא של חן??? אני כואבת את כאבך עד עמקי נשמתי.דיברנו מספר פעמים בטלפון ורק עכשו קראתי את ההודעה שלך בפורום. גם אני אם לילד חולה סרטן ומתה מפחד.כיצד מתמודדים עם הפחד והכאב? האים אפשר בכלל להמשיך לחיות אחר כך? תמר ליבי ליבי איתך הלוואי והייתי יכולה לחזק אותך