געגועים.

כל שנה, בתקופה הזו, אבא היה עסוק בהכנות קדחתניות, לקראת הופעת מקהלת החזנים שלו, בבית הכנסת. מכין את החליפה המיוחדת, ועורך חזרות למקהלה, 3 ימים בשבוע, לקראת החגים. לא היה דבר שאבא שלי אהב לעשות יותר, מאשר לנצח על המקהלה שלו, ולשיר "דואט" עם החזן הסולן. אני כל כך רחוק מן הדברים האלה, אבל, איזה אושר עצום שחשתי, כשראיתי את אבא שלי מאושר עד השמיים. וביום הכיפורים, אבא היה נח מספר שעות, אצל חבר שלו, שמתגורר ליד בית הכנסת, וגם החבר של אבא כבר איננו, כי הוא נפטר חצי שנה לאחר פטירתו של אבא שלי. עולם הולך ונעלם, וזה כל כך עצוב... עד שהתרגלתי לעולם בלא סבא וסבתא שלי, אז עליי להתרגל עכשיו לעולם בלא אבא שלי, וזה מאוד עצוב. אבל, כפי שציינתי כאן לפני כן, כנראה שיש איזה מנגנון טבעי, שמסייע לנו לתפקד ולחיות כרגיל. הרי אם לא היה מנגנון שכזה, אז לא הייתי רוכש, מכשיר לאימון גופני, הכי חדיש, והכי יעיל, (והכי יקר כמובן :))), שמשפר את הרגשתי וכושרי. לא הייתי אוכל אוכל טעים ומפנק, לא הייתי צוחק, לא הייתי מבלה... ואם אני עושה את כל אלה, אז כנראה שהמנגנון הזה החל לפעול בשיאו. בשבוע האחרון לא חלמתי על אבא, והתחלתי לחשוש, שאולי אני מתחיל בתהליך של מן שכחה, אז הבטתי בתמונתו של אבא, וידעתי, שהפנים המחייכות והטובות, האוהבות והדואגות, אינן קיימות עוד, ושלא אשוב לראותן עוד. נ.ב. אני לא זוכר אם כבר כתבתי את זאת כאן, אבל, יש לי גם תמונה של אבא, שהוא תינוק בן ...שעתיים, שצולמה בבית החולים "שערי צדק" בירושלים, כי אבא שלי היה בין 3 התינוקות הראשונים שנולדו במחלקת היולדות החדשה שנפתחה שם בשנת 1927,והם הזמינו צלם בכדי לתעד את האירוע. כמה שזה מוזר, לראות את אבא שלי, תינוק עירום, שעתיים לאחר לידתו, ולדעת שהתינוק הזה, קבור, כיום, כאדם בן 81 שנה... ומצד שני, מה יותר טבעי מזה???