אבי נפטר בפתאומיות ומאז מרגישה אבודה
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
נירה שלום, התרשמתי מאד מהאופן בו את עונה לפניות בפורום. אבי נפטר לפני שנה וחודשיים, זמן קצר לאחר יום הולדתו ה60, ממפרצת מוחית. חודש לפני כן עברתי להתגורר עם משפחתי בחו"ל שכן אני עובדת באו"ם. אבי היה הלב ועמוד התווך של המשפחה, הגרעינית והמורחבת, ומעבר לאובדן הקשה שאני חווה, אני מתמודדת כל הזמן עם הקושי של המרחק ורגשות האשם על כך שאיני נמצאת לצידה של אמי שאיבדה חבר שליווה אותה 40 שנה ומי שמבחינתה היה האופטימיסט מביניהם. יש לי שני אחים צעירים יותר, ותחושתי היא שגם הם זקוקים לתמיכה רבה ולא יכולים למלא תפקיד פעיל יותר בתמיכה באמא. לפני שלושה חודשים ילדתי את ביתי השנייה ואני חווה כרגע גל חזק של תחושות אבל ואובדן על כך שלא תזכה להנות מהסבא הנפלא, החם והמחבק שהיה יכול להיות לה. עד הפטירה של אבא הייתי חלק מפעילות של עבודה בטכניקות של התפתחות אישית, כולל הדרכה, והכלים שרכשתי שם סייעו לי רבות בהתמודדות עם כל אתגר בחיים עד כה, והייתי מאד מאושרת (ואף שיתפתי את אבי בשימוש בכלים הללו) אך כרגע כואב לי מכדי לחזור לפעילות הזו שמקושרת אצלי עם תקופת חיים אחרת. אני מנסה להבין מה יהיה הדבר הטוב ביותר עבור בני משפחתי ועבורי, האם עליי לוותר על העבודה שמבחינתי היא עבודת החלומות כדי להיות איתם בארץ ולתמוך בהם? האם לבנותיי (בנות שנתיים וחצי ושלושה חודשים) תיגרם טראומה מלראות את אמא עצובה ובוכה? האם לספר להן על הסב שאיננו? ובעיקר אני תוהה מתי ייגמרו גלי האבל הללו ואוכל להיזכר באבי רק באהבה והערכה ללא תחושת הפספוס הכואבת והגעגוע היומיומי. כתבתי כאן די הרבה אבל אשמח אם תוכלי להתייחס לפחות לשאלת המרחק שמאד מטרידה אותי. בתודה רבה מוינה הרחוקה, מירי
מירי יקרה! צר לי מאוד על אובדן אביך האהוב... אביך, מירי, היה בחייו דמות מרכזית ומשמעותית בתוך משפחתך:הוא היה לכם חבר קרוב, דמות להתיעצות ותמיכה, סייע באופטימיות שלו לאימך וכנראה שידר עבורך חוזק ואיתנות עד שאת תוהה אם אחייך הצעירים יותר יוכלו "לתמוך באימא". מקריאת דברייך אני חווה שתי נקודות: 1.ייתכן שבאמצעות חוסנו של אביך ובתמיכתו זכית במימוש חלומך, עבודתך באום בוינה הרחוקה. היכולת לגור כל כך רחוק ובכל זאת לשמור על הקשר החם והאהוב עם משפחתך התאפשר כנראה בזכות אבא שטיפל בכולם, תמך, חיזק, והיה אופטימי. עבור כולם ובעיקר עבור אימא 2.כעת עם אובדנו של אביך אינך רואה באימא דמות שתיקח את תפקידו המשמעותי של אבא. את חוששת שאחייך לא יוכלו לטפל באימא. חשוב שתיראי בשתי נקודות אלו כיצד מותו של אבא, מעבר לאבל הכבד בו את שרויה, מביא לאפשרות שתאלצי, בחוויה שלך, לותר על חלום חייך ולשוב לטפל במשפחתך. ועם זאת ברצוני להתיחס לשאלה נוספת שנראה שעולה בדברייך: "...האם יש משמעות לעשייה שלי מבלי שאבא נמצא על מנת להשתתף בחויותייי?, מה משמעותם של האתגרים איתם אני מתמודדת מבלי שאוכל לשתף את אבא בחוויות..." מירי, אובדנו של אדם חשוב ויקר מהווה אכן נקודת תפנית בחוויית המשמעות של הדברים בתוכך עצמך. אם תוכלי למצוא נקודת אחיזה ותמיכה בתוך משפחתך הגרעינית (לא כתבת על בעלך ולו מילה), אם תוכלי למצוא משמעות לעבודה שאת אוהבת ושותף לאהבתך זו (שוב, לא כתב על אחרים פרט לאבא), אם תוכלי לסמוך על אימא ואחייך שימצאו את הדרך לאהוב ולתמוך זה בזה בתוך המעגל של המשפחה ומחוצה לו, תוכלי להמשיך במה שאת עושה כעת ואוהבת מאוד. ועם זאת גם הבחירה לשוב ולהיות עם משפחתך עשויה להוות עבורך ציון דרך משמעותי של השלב בו את נמצאת בחיים. גם הדאגה למשפחה שאיבדה דמות משמעותית ומרכזית היא החלטה חשובה וחשוב שתעשה, אם תבחרי בזה, מתוך אופטימיות וחוויה שזה משמעותי עבורך ולא כורח. איחולי הצלחה וחיבוק חם לכל דרך שתיבחרי שלך, נירה
נירה שלום, תודה על תשובתך שריגשה אותי מאד וגם גרמה לי להסתכל על הדברים מפרספקטיבה חדשה. אכן קלטת היטב את מהות הקשר עם אבי שמגיל צעיר כלל הרבה שיחות "נפש" על פילוסופיות חיים, משמעותם ודרכי ניהול ועבודה עם אחרים ועוד. הוא מאד נהנה מעבודתו ועורר בי השראה למצוא עיסוק שיעורר בי התלהבות ולא רק יהיה מקור פרנסה. הוא למעשה היה "דמות אבהית" בחייהם של רבים אחרים, גם כאלה שפגש לזמן קצר, וגם אצל ארבעת אחיותיו ואחיו הצעירים ממנו. הוא איבד את אמו באותו גיל כמוני (34) ולקח אחריות לכך שהמשפחה תישאר ביחד. כנראה שאני חשה שעליי לקחת אחריות דומה. לגבי בעלי, התשובה הקצרה היא שאני כרגע קצת כועסת עליו והזדהיתי עם אחת הכותבות שסיפרה על בעל שמצפה ממנה להמשיך להיות האופטימית והחזקה של הבית כשהיא מתאבלת. אם אני כנה יותר, כנראה שאני לוקחת כמובן מאליו את תמיכתו וברור לי שהוא יתמוך בכל בחירה שאעשה, כיוון שכך הוא עושה תמיד - הוא הצטרף אליי לוינה על אף התנגדות הוריו, יש לו תפקיד מרכזי בניהול הבית ובטיפול בבנות והוא נותן כתף תומכת כאשר אני מבקשת. רק שלי קשה לפעמים להודות בפניו שאני חלשה, או לבקש ממנו עזרה נוספת כשהוא כבר עושה כל כך הרבה. אני לוקחת מדברייך את ההצעה לסמוך יותר על אחיי (ששניהם אנשים חכמים ורגישים מאד) ועל אמא (שמעידה על עצמה שתמיד הייתה חזקה), ובאופן מובלע גם את ההצעה לשתף יותר את בעלי, שהוא שותף אמיתי לדרך, גם אם לפעמים קשה לנו להסכים על הפרטים. ולהודות לו על כל מה שהוא עושה עבורנו. שוב תודה על התשובה ועל עצם קיומו של הפורום.
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
