יציאה לבליינד דייט שממש דיכא אותי
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
משתדלת....מתעמלת,עושה המראה (נראית יפה) והנה באה חברה והציעה שאפגוש את אחיה האלמן שחי בחו"ל ובגפו מזה 8 שנים...נפגשנו..בעיני היה נורא! הייתי מנומסת,, הקשבתי לו, אך מהשנייה הראשונה ידעת שאין לנו שום דבר במשותף! היום זה 3 חודשים שבן-זוגי האהוב נפטר...מה חשבתי?! שהוא יגיע??? זה עשה לי דיכאון...גם ככה הסופי שבוע קשים מנשוא ואין כמעט לילה שאני נרדמת בלי בכי....לאחרונה אני עושה מאמץ, זוכרת חלומות רושמת....אבל איך, איך, תגידו לי בבקשה, איך ממשיכים, אני לא מרגישה שייכת, עצוב לי, כואב מאד , אני לא רוצה כ"כ להיפגש עם הזוגות איתם התרועענו על אף שהם נחמדים...אני מרגישה לפעמים שבא לי רק לרדת..לא רוצה להמשיך...
ציפילה שלום רב! אובדנו של אהובך מהווה שינוי גדול ועצום בחייך: מה שנהגתם לעשות יחדיו כדוגמאת מפגשים עם זוגות חברים, ביקור משותף במקומות שחויתם יחדיו (בתי קפה בהם נהגתם לשבת, סוגי מוסיקה להם אהבתם יחדיו להאזין וכד')לא רק שאינך נהנית מהם אלא שהללו מחדדים את היגון והריקנות וגורמים לך הצפה בכאב היגון. נסי לראות בתקופה זו תקופה של התנסויות: בתקופה זו תנסי, באופן טיבעי למלא את זמנך בבילויים המוכרים מן העבר ותגלי, בתוך ההתנסות, מה תחושותייך. באותה מידה תנסי לחוות חויות שלא היו חלק משגרת חייך הזוגית. גם כלפי התנסויות אלו תוכלי לחוות את עצמך. לגבי זוגיות 3 חדשים לאחר אובדן בן זוגך: יש אבלים שחשים שזוגיות חדשה מסייעת להתמודדות שלהם ומפחיתה מכאבם. עם זאת יש אבלים שזוגיות חדשה או דייטים אינם מתאימים לצרכיהם הרגשיים כעת. אנא נסי לקחת חויה זו לא ממקום של הכאה עצמית אלא מתוך ההבנה שלמדת על עצמך משהו הנכון לתקופת התאבלות זו שלך, נירה
נירה,תודה לתגובה המיידית. את נותנת לי הרבה כוח והרהיטות והפשטות בכתיבה שלך מעודדים ותומכים בתקופה קשה זאת. הלכתי לבליינד דיט,כי חברתי עם כוונה טובה, חשבה שיש לשנינו מכנה משותף: את ההתאלמנות. נהיר וברור לי שזה לא בסיס להכרות.כפי שהגבת לי באחת הפעמים, אצלי, האובדן יושב על עוד מס' מקרי אבדן ן-זוגי נפטר. אני ישבתי מול האיש הזה מקשיבה לו ולא בא לי להתחלק.הגעתי הבתה ובכיתי מאכזבה,וכאבת,מתגעגוע,יצאתי ביומיים האחרונים להליכה מוקדם בבוקר ,זה עושה לי מאד טוב .
גם אני במצבך, רק שנה בדיוק ולא שלושה חודשים. הכל עדיין טרי, הכוונה לכאב. נסי לחיות את הרגע, להנות מהילדים ואפילו מעצמך. הזמן יעשה את שלו. תזכרי שחובתך ללכת קדימה ולא לגרום לאחרים לרחם עלייך. את תתגברי. תלמדי לחיות עם הכאב בצורה סבירה............
תודה לשיתוף.באתי על בנני,כלתי ונכדי לדרום הרחוק להיות עם מראה אימי הקשישיה וכל המשפחה ביום הולדתה.הלב התרחב למראה המשפחה היפה,אך הכסא של אהובי נותר מיותם ונזכרתי בו רבות. לנתי אצל חברינו בחדר "שלנו"...כמה קשה. משתדלת לא להכביד על הסביבה אך כל כך קשה לי עם עצמי..היחד מסביב מקצין את הלבד שלי...שוב יצאתי לדייט והוא לא אהובי והוא לא מי שציפיתי לראות...איך ממשיכים הלאה כך?אין טעם לכלום ואני לא מוצאת עצמי בשום מקום,בוכה בלי סוף.נפגשתי עם זוגות, חברינו, קה,החייים חזקים ואני בנתיים נשברת ומתרסקת,רק פה יכולים להבין אותי....האלמנה הטרייה בחבורה....הזמן עושה את שלו, אני חזקה..(כביכול)לא רוצה להיות חזקה, רוצה רק את מה שנלקח ממני....
עוגן,אהובי היה בן-זוגי, לא בעלי. לא הקמנו יחד מפשחה. חיינו כאילו אין מחר, כמו שאנשים לא חיים בפרק חיים מלא. הייתי פעם נשואה כ-15 שנה, נולדו לי שלושה ילדים ובן אחד נפטר לאחר 7ץשנים וקצת, בני הבכור. לאחר תקופת אבל, נסיעה למזרח נולד בן הזקונים. בהיותו בן 4 בעלי דאז עזב את הבית. אתמול היה יום הולדת של הבן שלי. אילו היה בחיים היה בן 32. עברתי בחיים הקצרים האלו מנות כאב\ גדושות אני עדיין כאן...יש לי באמת משפחה חמה ונפלאה. כאשר ידעתי זוגיות אמיתית ונפלאה היא נגדעה בשיא...אני מבינה את הכל..אך הכאב הוא כאב....
מכאן, ניתן רק לעלות למעלה.את מזכירה לי שיר שנקרא "אני נצחתי", בו כתוב: "נפלתי, התרסקתי, כאבתי וקמתי...." לא ייתכן שתחטפי רק מכות בחיים. זכרי, ראש למעלה וזהירות מרחמים.
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
