אובדן אבי הצעיר לסרטן
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
שלום רב, לפני ארבעה חודשים איבדתי את אבי למחלת הסרטן, הוא נלחם בה כעשרה חודשים. האדם שייצג בשבילי כוח גדול ובטחון פשוט הלך ונעלם. הוא היה כל כך צעיר שהמחלה הקשה הזאת פגעה בו (51) ואני מרגיש שנעשה אי צדק מאוד גדול, למה אנשים טובים הולכים ככה בדרך כל כך נוראית. אני בן 22, והתגובה הראשונית שלי למותו הייתה עצב גדול וחרדה, בתחילה נורא חששתי ממה שעובר עליי, כי בסך כל אני בן אדם אופטימי ועם המון שמחת חיים, ופתאום (כמובן שזה מחוייב למציאות), אני מרגיש תחושות נורא קשות. הבנתי שחרדה היא תגובה טבעית של הגוף למצבי לחץ גדולים, אבל גם ארבעה חודשים אחרי אני מרגיש פשוט לא כעצמי. יש לי כל כך הרבה תכנונים לחיים וכרגע אני לא מסוגל לראות את עצמי הולך אחריהם, למרות שאני יודע שאבי היה רוצה שאני אהיה מאושר וכמה שהוא אהב אותי. יש לי משפחה נורא קרובה וחזקה וכולנו מתמודדים עם המון כרגע, אני בעיקר דואג לאחים שלי שיהיו חזקים..
מהמרכז יקר! צר לי מאוד על אובדנך וכאבך..... גיל 22, למרות שאתה כבר גבר צעיר ועצמאי, אובדנו של אב משמעותי, הוא חסר של תמיכה, הכלה והכוונה בגיל מאוד משמעותי בחיים. צעירינו בגיל הזה הם בדרך כלל משוחררי צה"ל המחפשים לראשונה את דרכם המשמעותית בנתיבי החיים הבוגרים וזה איננו פשוט כלל ועיקר. משפחתך, בחווייתך, היא משפחה קרובה וחזקה עבורך וזה חשוב ומשמעותי בהתמודדותך כעת עם שאלות ודילמות בחייך, שאלות שאולי אבא, בחייו היה עבורך כתובת. לעיתים צעירים לוקחים על עצמם תפקידים של ההורה שנפטר מתוך תחושת משמעות במילוי תפקיד זה. אני תקווה, במידה ואחיך גדולים שיוכלו להשרות עליך מעט מניסיונם בעוד אתה משתף אותם באופטימיות שלך. לא כתבת מאומה על אימא, ועם זאת אימהות נוטות "לקחת את השרביט" ולדאוג לילדיהן גם עם חוסרו של אב המשפחה. חרדה, דרך אגב, איננה חלק מסימפטומי האבל והיגון. אנא התיעץ עם פסיכולוג או עם רופא המשפחה לגבי הסימפטומים שאתה מכנה "חרדה" שלך בחום, נירה
היי, תודה על התגובה. האחים שלי הם בערך בגילי, אחד גדול בשנתיים ואחד קטן בשנה. לגבי אמי, היא אישה מדהימה, היא ליוותה את אבי לכל אורך המחלה והייתה גם בשבילנו בכל זמן נתון. היא למעשה מתמודדת עם זה (כך אני מרגיש) בצורה מצויינת, אני שואב ממנה המון כוח. לגבי החרדה, הלכתי לפסיכולוג שמתמחה בחרדות ואחרי שתי פגישות הוא אמר לי שזו תגובה טבעית של הגוף לכל התקופה הקשה שעברתי לפני מותו של אבי ועכשיו אחרי המוות העצמו. הוא חושב שאין פה בעיה אחרת, וכך גם אני חושב ומרגיש, מכוון שזהו אובדן ראשון שאני חווה והוא הגיע אחרי תקופה של המון אירועים טראומטים וקשים ומן הסתם התדרדרות של אבי. כך הגוף שלי נותן מקום לפחדים שצפים ולתחושות הקשות. כמובן שהיום (ארבעה חודשים אחרי) החרדה ירדה כמעט לכלום ואני מתחיל להרגיש את החוסר הגדול שנשאר (אולי זאת הסיבה גם שהיא הגיעה מהתחלה, להגן עליי), אני לומד על עצמי המון ואני בטוח בכוחות של עצמי לעבור כל משבר, ואני גם יודע שאבי שאהב אותי אהבה בלי סוף, האמין בי והיה רוצה שאני אחייה חיים מלאים ומאושרים.
היי הסיפור שלך נשמע לי מוכר אני איבדתי את אמי לפני כחודש, ב7 חודשים החיים שלי השתנו לגמרי אשמח אם תרצה לדבר איתי.
היי אני אשמח, מה המייל?
מעיין שלום, אשמח אם תיצרי איתי קשר [email protected]
משתתפת בצערך, קיים פורום בתפוז "בנות ללא אם" , מוזמנת להצטרף.
אני מכיר מניסיון את מה שאתה עובר... אשמח מאוד לדבר איתך, יש לנו הרבה דברים משותפים. מה המייל שלך?
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
