אובדן של ילדה בת עשר וחצי כתוצאה מאוטם שריר הלב

אביב יקרה! אנא, הרשי לי להשתתף בכאבך. גם בעידן שלנו בו מנצח המדע מחלות קשות ויכול להם, אין תשובה להכל. אובדנם של ילדים קטנים מחזיר אותי לחוש עד כמה בהיותינו הורים, חוקרים, מטפלים, מומחים ועוד כהנה וכהנה בסופו של דבר הטבע, החיים והמוות מטלטלים אותנו כמו ספינה טרופה בים סוער ועצום.את כולנו! אין ביכולתינו להכיל את האפשרות שאיננו יכולים להגין על ילדינו מהכל. אנו זקוקים לפנטזיה הזו על מנת לתפקד בתפקיד רם מעלה זה - הורה. באובדנך את מתמודדת עם מלחמת עולם בין ההגיון לרגש: הרגש מרוסק. ההגיון, בשלבי האבל הראשונים אינו "יודע" על אובדנך ומנהל אותך להיות אם יכולה, מסוגלת ומגוננת. לכי עם הרגש, הביטי היטב בסביבתך ושאלי עצמך מי הוא האדם שיכול להכיל את שברייך? הרשי לעצמך לשוחח עימו על כאבך, לבכות ושוב לבכות, לזעוק או לבטא דברים של הגיון. עשית כל מה שניתן: אהבת, דאגת, טיפלת, טיפחת...חפשי אדם שיוכל כעת להיות עבורך מה שאת באמת היית עבורה. אל מול המוות גם הורה אדיר ואוהב איננו יכול אל תהססי לפנות אלי בכל עת וצורך [email protected] שלך, בחיבוק גדול נירה