פחד מאובדן בן

דיון מתוך פורום  תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול

11/02/2011 | 23:14 | מאת: דפנה

בני אהובי חולה מאוד במחלה הארורה והוא רק בן 19 מצבו מאוד לא טוב ואני פוחדת פחד מוות שלא אוכל להיפרד ממנו אני פשוט אמות. יש לי בעל ועוד 2 בנות צעירות אבל בני הוא הנפש התאומה שלי.שאלתי היא האים יש תרופות מסויימות שיוכלו להקל על הכאב? האים ההרפואה היום מסוגלת לעזור להתמודד עם כאב בלתי אפשרי? האים באמת אפשר להמשיך ולחיות לאחר אובדן ילד? האים הכאב באמת יחלש עם השנים? האים אוכל אי פעם לשמוח עוד בחיים? אנא אני חייבת לדעת האים יש דרכים ו/או תרופות שיעזרו לי פשוט להמשיך לחיות למען בנותיי?

לקריאה נוספת והעמקה

דפנה יקרה! פנייתך אליי היא פנייתה של אם דואבת, המתמודדת לאורך זמן עם מחלתו הקשה של בנה.....כאבך ופחדייך הם כעת קשים ומרים ואת חוששת שלא תוכלי לשאת כאב זה לאורך זמן...שתאבד יכולתך לשמוח ו"לחיות" בעבור בנותייך. בנותייך, דפנה זקוקות לך עד למאוד: ילדים המתמודדים עם אח חולה מתמודדים עם צורך עז לשמח את הוריהם ולרצות אותם. הם זקוקים לאהבה והתיחסות בעקבות העובדה הטיבעית שההורים "נעלמים" רגשית סביב השקעה של משאבים אדירים בתהליך הריפוי וההתמודדות של ילדם החולה. בנותייך זקוקות לך מאוד וישמחו לחוש משמעותיות ביכולתם לשמח אותך, אם רק תאפשרי לעצמך מעט זמן איתן שבו תוכלו לבכות יחדיו, לבלות מעט יחדיו, לשוחח , להתחבק.....זו תהיה התרופה המשמעותית עבורכן בהתמודדות המשפחה עם יגון שהוא משותף לכולכם. הקשר המשפחתי הוא מקל ומרפא. הבעייה בדרך כלל קשורה למצב בו אנשים כואבים הולכים אל תוך עצמם ומתקשים לשתף את יקיריהם כדי "לא להכאיב להם". אני רוצה להציע לכם בחום להצטרף אל קבוצת תמיכה של משפחות המתמודדות עם ילד חולה (אני מניחה שהאגודה למלחמה בסרטן תסייע לכם למצוא את הקבוצה המתאימה) או בטיפול משפחתי שיסייע לכם לחוש ביחד. חיבוק חם לך שלך, נירה

12/02/2011 | 21:12 | מאת: דפנה

האים יש דרכים להקל על הכאב הממשי בלב? הכוונה האים יש תרופות כל שהם שמקהות את הכאב?

23/02/2011 | 10:44 | מאת: צביה

דפנה יקרה! אני גם איבדתי בת לפני 17 שנים, בנסיבות לא טבעיות (התאבדות), אבל צריך להמשיך לחיות ולטפל בשאר הילדים, אני מחזקת אותך מכאן ורוצה להגיד לך שלמרות הקשיים חייבים להמשיך, אם תרצי לשוחח עמי תכתבי לי למייל שלי אשמח לעזור צביה

23/02/2011 | 10:51 | מאת: צביה

דפנה יקרה, אני איבדתי את ביתי האמצעית לפני 17 שנים ביתי התאבדה בנסיבות מאד קשות, אבל בני היה אז בן 9 חודשים והייתי חייבת להמשיך למענו ולמען ביתי הגדולה שהייתה אז בת 15, אני יודעת שקשה אבל את חייבת למען ילדייך להיות חזקה ולהמשיך להאבק ולקום בבוקר למען הילדים, גם לי קשה לאחר 17 שנים אני מתגעגעת לביתי גם היא היתה הנפש התאומה שלי החברה הכי טובה שלי והילדה שלי, אבל אני חזקה ולמרות זאת ממשיכה למען הילדים האחרים, אני מוכנה לדבר איתך ולעזור ככל שאוכל, תכתבי למייל שלי, ואשתדל לעזור לך צביה

24/02/2011 | 02:17 | מאת: דפנה

אין לי מייל אוכל רק להשאיר לך מספר פלאפון ואשמח מאוד לשוחח איתך על התחושות שאחריי.... אז אם את מסכימה תכתבי דרך פורום זה

מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול