אובדן אבא

עדי יקרה! ראשית, הרשי לי להשתתף בכאב אובדנכם. משפחתכם איבדה בעל, אב וסב . בתיאורך את אימא את מציירת את תמונתה של אישה החווה אבל טרי על מות בעלה. ניתן להניח שהעיסוק בטיפול בנכדים וכן הנוכחות שלכם, ילדיה, מאפשר לה ליצור בעצם הטיפול בכם ובבית רובד המקהה מעט את הכאב העוצמתי של היגון.אם אימא לא סבלה מבעיות קודמות של דיכאון, הרי שחשוב לדעת שמה שניראה כחוסר חיות לאחר אובדן משמעותי הוא דיכדוך ולא דיכאון (תוכלו לקרוא על כך במאמרי על חוויית האבל באתר זה) .גם יכולתה להמשיך לעבוד בחצי משרה (האם היה כך לפני האובדן או שהיא הפחיתה מהיקף משרתה?)מראה קיומו של תיפקוד תוך כדי תהליך האבל. השאלה "...מה אפשר לעשות?..."פותחת בפניי מספר כיווני תשובה: 1.התמודדותה של משפחה בתהליך אבל אינו פשוט כלל ועיקר: כל חוויית הביחד שלכם, טכנית, מסביב לאימא עשוייה לחדד חווייה של ביחד/לבד רגשי של כל אחד מכם: האם את חשה שאתם יכולים לדבר על אובדנכם זה עם זה? אולי אתם נמנעים מלשוחח על כך מחשש שתכאיבו? את מתבוננת באימא והיא "..לא ממש מראה...". מה בחווייתך אימך איננה מבטאת? 2.אנו מחפשים מה "לעשות". למעשה קשה יותר "להיות". תהליך האבל הוא ארוך ואישי (ויכול להיות גם משפחתי). יכולתך "להכיל" את כאבה של אימך כבת אבלה בעצמה, איננו פשוט: רצונך להקל עליה עשוי להעצים חוויה של חוסר אונים. המלצתי לפיכך היא להצטרף לקבוצת תמיכה באובדן או לתהליך של טיפול משפחתי במשפחה אבלה. נוכחות של מטפל תסייע בידכם להיות משפחה המכילה את כל פרטיה האבלים. כמדריך, מכוון ומנחה המטפל "ישחרר" את כל אחד מכם להיות אחראי לאבל אחר במשפחה ולקחת את המרחב הגדול בעבור האבל והכאב האישי, בנוסף לזה המשפחתי. בהצלחה שלך, נירה