לאבד אבא

תחושת המחנק והחור הגדול והשחור שנוצר ממשיכים ללוות אותי. הגעגועים קשים, קשים מאוד. אני מרגישה מאוד לבד, קשה לי גם לשתף אחרים בתחושות שלי. רק מעטים. השבוע זו תהיה שנה לפטירתו של אבי ממחלת הסרטן הארורה. הוא נאבק בה באומץ ובגבורה ובאמונה במשך שנה וחצי. אני לא מצליחה לעכל את זה עדיין, וגם מאוד קשה לי לצאת מהעצב שמלווה אותי מאז, ובכלל כל התקופה האחרונה של המחלה שלו. אבי היה רק בן 60. אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן, איך מתגברים על הכאב. תוך שנה וחצי העולם מתהפך, ואין לנו שום שליטה על זה. נשארנו אני אחי (שסובל מפיגור קל) ואימי שהיא בן אדם מאוד חזק אבל אני לא מדברת איתה על התחושות שלי מחשש שהיא תשבר אם היא תראה שאני לא חזקה מספיק, שמשהו לא בסדר. אני בתחושה שאני צריכה להיות חזקה ולקחת גם אחריות על הטיפול באחי אבל לפעמים אני מרגישה שזה גדול עליי, וכל מה שאני רוצה זה את חיי בחזרה. כמו קודם.

השאלה שלי היא באמת איך ממשיכים? איך מתגברים על תחושת הלבד?