עצוב

עברו 3 שבועות מאז לכתו של אבא.ראיתי את המצבה לפני יומיים, לפי בקשתו-בדיוק כמו של אמא.אבא קבור ליד אמא.בכיתי וכמעט השתטחתי על הקבר.הנה גם הוא הגיע לשם.התעתוע (כך כותבים) שהוא כאן עדיין, גורם לכאב.זאת ההתנגשות בין ההגיון לרגש. אני חסרה שמחת חיים, והכיצד עלי לנהוג כלפי בתי בת השנתיים? היא כל כך עליזה ומשתוללת ואני לא באותו קו אתה. שלום לנירה ולכולם!!!!!!!!

5 שבועות מאז פטירתו של אבי הכל כך יקר, והנה אני כבר מרשה לאנרגיית החיים לפעפע בתוכי, ויותר מזה אני מחוברת יותר מתמיד לשמחת החיים של הקטנטונת ולשובבות שלה-ממש כמו שאבא היה מחובר אליה! אבא בקש לפני פטירתו שכך יהיה, ואני שמחה שהנה זה בא-זו הדרך היפה ביותר להעלות את זכרו.אנו מסתכלות על התמונות של הקטנה ושל סבא ש"כל כל אהב אותנו, ונפטר מן העולם הזה" (אלה המילים שבהן אני משתמשת). נירה היקרה! תודה לך.על הרכות וההקשבה. תודה לך שאת כאן איתי להקשיב לי ולחבק. באהבה לך ולכולם פה. לזכרו של אבא.