אובדן של מורה אהוב

שלום, אני מתרגלת יוגה כבר כ-8 שנים, אל היוגה הגעתי דרך מורה ליוגה שניהל פורום בנושא וכששאלתי על כך באותו פורום הוא המליץ לי על המקום שבו אני פעילה עד היום. עם אותו מורה יצרתי קשר גם מאוחר יותר, כאשר סבלתי מכל מיני בעיות בריאותיות, בעיקר כאבי גב וכו', הוא עסק ביוגה תרפיה ועזר לי מאוד בתחומים האלה. לאחרונה, מכיוון ששוב התחילו להיות לי כאבי גב, חזרתי אליו אחרי שנים שלא הייתי איתו ממש בקשר, אלא רק דרך הפורום ובפגישות אקראיות פה ושם. הייתי אצלו בשיעור לפני כשלושה שבועות והוא נתן לי טיפול מסור וכרגיל עזר לי מאוד. שבועיים לאחר אותו שיעור, ביום שלישי שעבר, רציתי שוב ללכת לשיעור אצלו ואז באותו יום, בפורום שהוא ניהל, פתאום ראיתי הודעה המודיעה על פטירתו... הייתי בהלם טוטאלי. לא האמנתי שזה קורה. הרי רק שבועיים לפני כן הייתי אצלו בשיעור והכל נראה בסדר, לא היה שום סימן, הוא נראה בריא וחיוני כפי שתמיד הכרתי אותו. אחרי שלושה או ארבעה ימים של שוק והלם מוחלט הגיע הכאב, שנמשך עד עכשיו. במהלך השנים ראיתי בו גם מורה לחיים, תמיד אפשר היה להתייעץ איתו בתחומים שונים. הוא היה איש טוב שתמיד נתן מעצמו לאחרים ולא ציפה לתמורה. עכשיו, כבר כמעט שבועיים לאחר ששמעתי על פטירתו, אני עוד כואבת את לכתו, כותבת לו מכתבים שלא יישלחו, בוכה הרבה, קשה לי להשלים עם העובדה שפתאום הוא איננו. מכיוון שאני צריכה לטפל גם בגב שלי, ניסיתי במהלך הזמן הזה לחפש מורים אחרים ליוגה אבל ברקע, תוך כדי חיפושים יש את הכאב הגדול ואת התחושה שאין ולא יהיה לי עוד מורה כמוהו. אני מנסה לשחרר, להרפות ולהמשיך הלאה ולפעמים נראה שאני מצליחה אבל איכשהו הכאב תמיד חוזר. אני חושבת שזאת פעם ראשונה בחיים שלי שאני מרגישה תחושת אובדן כזאת. כבר נפרדתי בעבר ממורים ו/או אנשים שהיו משמעותיים לי אבל אלו היו פרידות של "דרכינו נפרדות", למשל שנגמרו סדנאות או קורסים, לא פרידה של מוות. וכמובן שיש הבדל בין פרידה כזאת כשהאדם שנפרדתי ממנו עדיין בחיים עוד יש סיכוי שמתישהו בעתיד אנחנו ניפגש ונחדש את הקשר. עכשיו כשהמוות הוא זה שמפריד זה סופי, הוא לא יחזור יותר. וזה משהו שקשה לי להשלים איתו. איך בכל זאת משלימים עם האובדן הפתאומי הזה וממשיכים הלאה? זאת אגב אחת השאלות מהסוג שהייתי שואלת אותו. תמיד אפשר היה להתייעץ איתו בכל תחום בחיים. אבל עכשיו כבר אי אפשר לשאול אותו...

ראשית, אולי כדאי להבהיר שבשבילי (ובעצם בכלל) יוגה אינה רק טכניקה לשחרור מכאבי גב. יוגה היא דרך רוחנית, דרך חיים. או כפי שנהג לומר אותו מורה שנפטר "יוגה היא החיים". שמטרתה להביא לשחרור מכל סבל שהוא, על כל צורותיו ולהתאחד עם הבריאה. אבל אלו באמת מושגים "גדולים". בחיי היום-יום יוגה בשבילי היא באמת דרך חיים שמספקת פתרונות כמעט (או בעצם לא כמעט) לכל תחומי החיים. הזכרתי שהמורה שנפטר ניהל גם פורום יוגה. ותמיד הרגשתי חופשייה לכתוב ולהתייעץ איתו באותו פורום בתחומים שונים כמו מערכות יחסים בעייתיות שהיו לי עם אנשים, קשיים רגשיים שונים וכו'. ועכשיו פתאום אין את זה. אני עוד רוצה להתייעץ, לכתוב, לשאול שאלות וכבר מרגישה שאין את מי (למרות שבאותו פורום יש כבר מנהל חדש.. אבל זה לא הוא..) והאמת, עוצמת הכאב שהרגשתי לאחר מותו הדהימה אפילו אותי. אולי זה באמת בגלל העיתוי שזה קרה. הרי רק שבועיים לפני מותו הייתי אצלו בשיעור, הוא נתן לי טיפול מסור ונראה בריא לחלוטין (כפי שתמיד הכרתי אותו כאדם בריא ומלא חיוניות ואנרגיה טובה) ותכננו שאמשיך לתרגל אצלו כי הוא לימד בשיטה ייחודית שמאוד עזרה לי כאמור עם כאבי הגב ואני לא מכירה מורה אחר שמלמד באותה שיטה. ואולי זה גם האובדן של הידיעה שהוא תמיד שם. גם בתקופות שלא ממש הייתי איתו בקשר (והיו תקופות כאלה) הייתה הידיעה שתמיד אוכל לפנות אליו כשאצטרך. כמה אירוני לחשוב שממש זמן קצר לפני מותו הוא הגיב בפורום למישהו על שאלה ששאל אותו וכתב לו: אתה תמיד תוכל לפנות אליי. כל כך מצחיק ואולי עצוב לחשוב שבעצם אף פעם אי אפשר לדעת מה זה ה"תמיד" הזה. ובשבועות שעברו מאז מותו, האמת כבר יצא לי לתרגל יוגה אצל מורים אחרים אבל זה רק הגביר את תחושת החוסר שלו. גם כשהיה מורה אחר ממש לידי, עדיין ראיתי את המורה שנפטר בדמיוני, עדיין הוא היה חסר לי כדי שינחה אותי ושיגיד לי אם אני מתרגלת נכון ומה לעשות וכו'. במקרים האלה כעסתי על עצמי כי הוא כבר איננו ואני אמורה להשלים עם זה ולשחרר אותו. כך שהקושי הוא גם בזה שעכשיו אני צריכה למצוא מורה אחר, לתת ולפתח אמון במורה אחר וסביר להניח שגם בשיטות אחרות וזה לא פשוט. משגע אותי העובדה שאני לא מתרגלת יוגה, דווקא עכשיו, כשאני הכי צריכה לתרגל. אבל לא תהיה לי ברירה אלא למצוא מורה אחר. (ובאמת לא הזכרתי מה גילי, אני בת 35)