אבא שלי נפטר והסבל קשה מנשוא
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
ב- 22.3.11 בשעה 12 בלילה בערך אבא שלי היקר והאהוב נפטר בבית מדום לב. הוא קם ללכת לשירותים ובשניה אחת הלב שלו הפסיק לעבוד. אמא שלי הייתה איתו בבית והזעיקה את אחותי שהזעיקה אמבולנסים. אחר כך התקשרה לבעלי וסיפרה לו ואז הגענו. לאחר 40 דקות של ניסיונות החייאה הצליחו להוציא דופק והעבירו אותו לבי"ח ושם נשארתי איתו, כל הלילה, עד שהוא נפטר. הכאב קשה מנשוא. אהבתי את אבא שלי, הערצתי אותו ולמרות שיש הסבורים שבגילו, 76, הוא נפטר בשיבה טובה אני לא מרגישה כך. הייתה לו רוח צעירה והמון תוכניות להמשך. הבעייה היא שהלב שלו לא עמד בעומס וזה אחרי 23 שנים לאחר התקף לב מאוד חזק שבהן הוא שמר על עצמו וחי חיים מלאים. הכאב קשה מנשוא. האמת היא שהתחלתי פתאום לבקר בבית הקברות למרות ששנים הייתי בדיעה שאין שם כלום, אבל פתאום יש לי צורך ללכת לקבר. הבעיה הכי קשה היא שעכשיו, כאשר חלף חודש וקצת מאז שהוא נפטר נראה שכולם חושבים שצריך להמשיך ולגמור עם ה"אבל" וזה קשה.
לית יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד.... מספר בנות כתבו ממש לאחרונה על אבלן עם מותו של אביהן. שתי חוויות מרכזיות קשורות לכאב היגון ולפער בין החווייה הכואבת ללא גבול לבין ציפיותיהם של אנשים בסביבה מהאבל "להמשיך הלאה". ובכן, אין לנו שליטה על כך: החיים ממשיכים ורוב האבלים ממשיכים לדבוק בשיגרת יומם אך הכאב, היגון וכל הסימפטומים המלווים חווית אובדן משמעותי, כל אלו מתקיימים גם הם. לעיתים אנו רוצים לרצות את הסביבה המצפה "לגמור עם האבל" לעיתים האבלים חשים חוסר שביעות רצון מהאנשים הקרובים ואמירות כמו: "כבר עברו שלושה חודישם/חצי שנה/שנה וכד', את/ה חייב/ת להמשיך הלאה". יותר מהכל מבטאת אמירה זו את הקושי של הדובר להכיל את המצוקה והכאב העז המלווה את חייו של אדם שאיבד את היקר לו. בתוך תהליך אבל אנו, לעיתים, עושים דברים שאינם קשורים לחיינו הקודמים שמלפני האובדן במונחים פרקטיים רגשיים ורוחניים. את, שלא האמנת בביקור בבית קברות מלווה כעת על ידי רגשותייך המלווים אותך בדיוק למקום הזה. עצתי לך, גלית: לכי עם רגשותייך. הם המצפו הכי משמעותי בתוך חווייה כל כך מטלטלת כמו אובדנו של אב אהוב ומשמעותי. שלך, נירה
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
