כואבת את מות הכלב

ביום חמישי האחרון נאלצנו להרדים את הכלב המדהים שלי, לאחר 13 שנים שהיה חלק בלתי נפרד במשפחה. דחיתי במשך חודשים רבים את הפרידה הזו, כנראה ממחשבה אגוצנטרית ופחות ממחשבה עליו. הכאב קשה מנשוא. הוא היה אחת הדמויות הכי קרובות אליי, אני אוהבת אותו כל כך כל כך. לא יודעת מה לעשות. הוא כבר ממש סבל. ולא הייתה ברירה. אבל זה קשה כל כך. אני כל כך רוצה לחבק אותו. הוא חסר לי נורא. לא יכולה לצאת אל החצר כי אני מתחרפנת כשאני נזכרת שהוא לא שם. הלב ממש שבור. מסביב אומרים לי לקחת בפרופורציה, זה "רק כלב". אני לא מבינה איך אפשר להגיד את זה. הוא חלק ממני. והוא היה שם כל כך הרבה שנים, בתקופות בלתי נסבלות הוא היה שם ויכולתי לחבק אותו ולהרגיש כמה הוא מבין. הוא כלב יפייפה, עם עיניים מדברות, נשמה טהורה, חכם, רגיש. זה לא "רק" כלב! ואני מרגישה לבד. שלא לגיטימי לכאוב כל כך. שמצפים ממני להתעשת. אבל איך אפשר? כואב בכל איבר ואיבר בגוף שלי.

תודה נירה על המילים הטובות. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל כרגע נראה לי שהדבר האחרון שאוכל או ארצה לעשות זה לקחת עוד כלב. (מה גם שאני מתגוררת עם ההורים, והם לא רוצים, כך שאני תלויה בהם...). אין מילים שיכולות לתאר עד כמה האובדן הזה עצום ומכאיב. מחר זה יהיה שבוע בלעדיו, ואני עדיין וצאת את עצמי שומעת אותו, או כשאני מגיעה הביתה לכמה רגעים אני מצפה לראות אותו. ואז אני נזכרת..... הלילות שלי מלאים בבכי, ואני נרדמת רק לאחר שאני נוטלת כדור שינה.... עכשיו, מתוך הכאב האינסופי הזה - נראה לי לא שפוי לחזור על כך. להקשר שוב, לאהוב בלי גבול, ולאבד.... לא רוצה שברון לב כזה יותר... קברנו אותו בחצר הבית (התעקשתי על כך. לא עלה בדעתי לזרוק את הגופה שלו איפשהו...). אני כרגע לא מסוגלת להסתכל אפילו לכיוון המקום בו הוא קבור. זה דבילי וילדותי, ואפילו שברור לי שזה לא יכול לקרות, יש בי חלק שמחכה שיחזור. זו באמת הייתה זכות שהוא היה חלק מהחיים שלי ב-13 השנים האחרונות. זה היה קשר יחיד ומיוחד, מלא באהבה...