הכלבה שלי שהלכה לתמיד.

אחרי ארבע עשרה שנים של חום אהבה ופינוק שלא ידע מעצורים אני נפרד מהכלבה שלי שהייתה לי לדבר היקר ביותר. עם בקבוק הנקתי אותה מגיל חמישה ימים ועם כפית האכלתי אותה עד היום האחרון. הסרטן שלה הכריע אותי ואותה ביחד אני כואב את מותה והיא תחסר לי עד סוף ימיי. בטוב וברע היא היתה לצידי וכל עולמי סבב אותה. גם ההרדמה שלה כבר לא היתה נחוצה וברגע שיצאתי מהחדר כדי שהוטרינרית תסיים היא ויתרה והלב פסק. אני מנסה לחשוב איך להמשיך בלעדיה כשכל הבית עוד מלא במזכרות קטנות ממנה וכל כולי עדיין בסדר יום של לדאוג לחזור ולהיות איתה ולטפל בה כי קשה לה. היא כבר לא כאן אבל הרגש והחוש האמהי לא מרפים. אני לא מעכל שהיא כבר לא והכל מסביב חי ומתמשך כאילו כלום לא קרה. כל החודש האחרון אמרתי לה שכשהיא מוכנה שפשוט תוותר ותלך לנוח ואני לצידה עד הסוף עכשיו אני חסר נחמה וחסר טעם והכל קשה לעיכול עדיין.