אובדן אב
דיון מתוך פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
אבי נפטר לפני שבועיים לאחר מאבק של שנתיים במחלת ניוון שרירים סופנית. לאורך השנתיים הייתי לצידו ימים ולילות רבים מאוד,בערך כ 50% מזמני, אבל הותרתי גם מעט זמן למשפחה וקצת לעבודה. מאז שנפטר מלוות אותי תחושות אשמה חזקות, בייחוד לגבי החודש האחרון, שלא הייתי יותר לצידו ושלא עשיתי יותר כדי להקל עליו בסבלו, למרות שעשיתי הרבה גם בתקופה זו אבל בדיעבד ניתן היה לעשות יותר. במידה מסויימת אני מרגיש שלאחר מאמץ מתמשך של שנתיים,התעייפתי ו"נרדמתי בשמירה" בסוף הדרך. איך מתמודדים עם התחקיר הכואב של מה עשינו ומה ניתן היה לעשות יותר? אודה לתגובות מאיר
מאיר יקר! צר לי מאוד על אובדנך הכבד ועל כאבך...... פער אדיר בין הגיון לרגש מלווה אותך. מחד היית לאביך בן נאמן ומטפל מסור. ללוות אב בתהליך של התמודדות עם מחלת ניוון שרירים זו דרך קשה מיגעת וכואבת מאוד. ועם כל זה לא הרפית וסייעת לצידו. מאידך אתה מתמודד עם התחושה שיכולת לעשות טוב יותר. רגשות אשמה המלווים חוויה של אובדן משמעותי זו תופעה ידועה ומוכרת. משמעותה אחד היא: אין ביכולתינו לעשות יותר. נקודה.אין ביכולתינו לעזור עד אין קץ לאהובינו המתמודדים עם מחלה סופנית. אין ביכולתינו להקל לחלוטין את כאיביהם הפיזיים והרגשיים. גם אם לעיתים אנו עוזבים מעט את מיטת החולה לטובת איסוף כוחות זו פעולה משמעותית שמאפשרת לנו להמשיך ולהיות במקומות הכי קשים של החיים: חולי ומוות של אדם אהוב לנו. קשה לקבל את עובדת יכולתינו המוגבלת מאוד אך אנו יודעים שכאב ההתמודדות עם "...מה יכול היה להיות אילו..." הוא גדול אומנם אך קטן מכאב האובדן. דע מאיר כי הmind שלך "יודע" שהרפייה מרגשות האשמה משמעותה כאב גדול על אובדן אבא. שלך, בחום נירה
מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול
