פטירת אם

שלום, אני בחורה בסוף שנות ה-20 לחיי, ולאחרונה איבדתי את אימי, שחלתה בסרטן ושהיתה הדבר היקר לי מכל (איבדתי גם את אבי בגיל צעיר יותר). אני מרגישה שעולמי חרב עליי, וקשה לי לעכל שהיא איננה בגיל כה צעיר. חזרתי לשגרת עבודתי, והמשפחה המורחבת והחברים עוטפים ותומכים, אבל אני לא מצליחה להתגבר על הכאב הנוראי, אף שכלפי חוץ אני מפגינה חוזק ויציבות. בנוסף, אני רווקה וכולם מפצירים בי לנסות ולמצוא בן זוג שימלא את החוסר, אבל אני לא מרגישה מוכנה לזוגיות כשאני פשוט שבר כלי. יש עוד הרבה דברים שמטרידים אותי, אבל זה בגדול. אני מרגישה שאין לי כוחות להמשיך הלאה למרות הסביבה המדהימה והתומכת שלי. אף אחד לא באמת מצליח לעודד אותי, וכל האמירות הבנאליות של "יהיה בסדר" רק מטריפות אותי יותר. אנא עצתך, הודיה.

נירה יקרה, תודה רבה על תשובתך.

גם אני איבדתי את אמא שלי בנסיבות דומות, גם אני בשנות העשרים המאוחרות. אמנם יש לי בן זוג ורצינו להתחתן אחרי הלימודים אבל לא הספקתי לעשות זאת לפני שאמי נפטרה. יש לי תמיכה רבה מהבן זוג שלי ומשאר המשפחה אבל אני לא חושבת שזה מהווה תחליף כלשהו. אני עדיין איני יכולה להכיל את הכאב הרב שבאובדנה של אמא שלי, אני לא מסוגלת להגיע לדירתה עדיין או אפילו להסתכל על התמונה שלה. משום שהזכרונות כרגע קשים לי. גם אני מראה חוזק ויציבות כלפי חוץ אבל נקרעת מבפנים כי אף אחד לא ממש מבין אותך, אף אחד לא יכול להבין את הקשר שלך עם אמא ואת החוסר שאבדנה השאיר בך. אני הייתי רגילה לדבר עם אמא שלי 5 פעמים ביום, בשבילי היא הייתה כוכב הצפון שמראה לי את הדרך ופתאום הוא כבה. ואת נשארת עם הכאב וקשה להסביר את זה למישהו שלא חווה את זה, קשה להסביר שלא איבדנו את אמא בגיל מאוחר לאחר שהתחתנו וילדנו ואיכשהו עם כל הכאב יש בזה הבנה שאלו החיים. אלא שאמי נפטרה בגיל 56, עוד לא הספקתי כלום לא להתחתן, לא ללדת לה נכד. זה פשוט נראה לי לא טבעי לעמוד בחופה שהיא לא לצידי, או ללכת לטקס סיום של הלימודים מבלי שהיא תהיה בקהל. אני מבינה שהחיים ממשיכים, אבל איך באמת ממשיכים, איך באמת מסוגלים לעבור את החוויות האלו מבלי שאמא תהיה שם..