מניין את שואבת את הכוכות נירה?

אני יכולה לעזור לעצמי...יש לי משפחה וחברים,וכוחות פנימיים. העזרה של המדינה, מותאמת רק לאנשים שיודעים איך להתמודד פיזית ונפשית עם כל הקשיים שמערימים. איך הביטוח ליאומי מעיז לשלוח אותי להתחנן על ארבע בפני אנשים שפיטרו אותי והחתימו אותי עם יריקה בפרצוף שלי, שכספי הפיטורים(אלף וחמש מאות ש"ח) שנתנו לי אחריהם הם לא חייבים לי כלום...הורי בני השמונים שחיים מקצבת זיקנה, צריכים לשלם עבורי את השכירות? ולקנות לי אוכל, או שאני צריכה לקבץ נדבות??? או בני שבצבא, או בן זוג שרק עתה הכרתי? אז חודש הייתי חולה עם דלקת בחוט השידרה...רק כשהחלמתי, הלכתי להחתים בלשכת האבטלה. אם בכלל אקבל דמי אבטלה זה רק יהיה מהיום הראשון שהחתמתי כרטיס שזה לפני כשבועיים.אבל איזה קשיים הם מערימים?,בקשות שכמעט בילתי אפשריות למילוי.מה אתם חושבים שהמעסיק שפיטר אותי ימלא טופס עם פירוט ימי העבודה שלי בשנה וחצי האחרונות , בשבילי? לעזאזאל! וגם , אילו הייתי לגמרי בריאה , ניחא! אבל מבית החולים מעיפים אותך מהרגע שאתה יוצא מסכנת חיים, שבועיים אחרי שיצאתי מהבית חולים הייתי ממש חלשה, ובלי עבודה , זוכרים??? ועד עכשיו חודש אחרי שיצאתי מהבית חולים , יש לי נימולים ברגליים , במיוחד שאני מתאמצת מהליכה או אם אני מרכינה ראש!איבוד תחושה בישבן ובעקבים, זה נחשב להיות בריאה? זה נכון שכל יום אני מרגישה יותר טוב, הנימול נחלש, האיבוד תחושה במקומות שציינתי מצטמצם , הכוחות חוזרים אליי, אבל אין לי כוחות כמו פעם..ויחד עם מחשבות על אי צדק שנגרם לי בעבר אני פשוט נכנסת לתחושת חוסר אונים, ואיבוד כבוד עצמי וערך עצמי. יש לי קצת עבודה, וגם אחרי החגים תהיה עוד עבודה. אם אני לא חושבת על המצב שלי אני מסוגלת להתנער מהדיכאון, וממש לנהל חיים רגילים, אבל יש לי רגעים של דיכאון ממש מייסר, פשוט המצב הזמני שלי בילתי נסבל. ועוד אני מפחדת שייתכן שהמצב הפיזי שלי לא ישוב לקדמותו! אין לי אף גורם של סיוע משום גוף. מה עובדת סוציאלית יכולה לעזור? הרי הם יכולות לגרום ליותר נזק מאשר תועלת. .ככה אני סובלת בשקט ולפחות אף אחד לא מציק לי. עם ההחלמה ומציאת עבודה,הכל יעבור לבד( כל הכאב הריגשי, והזילזול של הגופים החברתיים שהיו אמרים לסייע לאנשים במצבי, .