פורום תמיכה הדדית

שלומי ערב טוב קראתי הערב את הודעתך וצר לי שאני מגיבה באיחור,פשוט לא נחמד לי פה ,(מחיקת הודעות,בליל של הודעות וכו') אם תרצה תכתוב לי למייל. לילה טוב.

רינת, צר לי שכך את מרגישה... אבל את לא חושבת, שאולי במקרה יש סיכוי, שגם התגובה שלך קצת חורגת מפרופורציות? לא תמיד קל להבדיל בין אנשים שסתם מתבדחים, לבין אנשים שנכנסים כדי לעקוץ ולהציק... ומאחר שהפורום הזה סבל בעבר מהצקות, לפעמים הזהירות שלי קצת מוגזמת (אבל עדיין במקומה). לבחירתך. הרה.

עקבתי אחר השתלשלות ההודעות של רינת ,את הרה טעית מקודם בהתייחסותך אליה כאילו שאלתה לשלומי לגבי הביקור בכותל הייתה פוגעת-רעבק מה היה פה פוגע? וגם בתגובה זו את פוסעת על שני סעיפים מצד אחד את מציינת שתגובתך הייתה חריפה מדי אף מצד שני את מצליפה בה ברינת. ובכלל כל הודעותיה של רינת היו מופנות לשלומי ,כך לא ברורה התערובתך.

שלחו מהישיבה בבני ברק בחור אחד להתרים גביר בניו יורק. >הבחור הגיע לגביר בצהריים בשעה 2, וראה שעל הדלת כתוב " תרומות רק בין 11-1". >התחנן שיכניסו אותו , אבל ללא הועיל. >בצר לו קרא לגביר- " אבל אני גיסו של אלוהים !!!!" >ישר פתחו לו , נתנו לו לאכול לשתות ותרומה מכובדת. >בתום הארוחה שאל אותו הגביר :, איך נהיית גיסו של אלוהים?" >ענה הבחור: >" בבני ברק היו שתי אחיות. אחת אני לקחתי , את השניה - לקח אלוהים..." >

http://www.zooloo.co.il/games/cool/laugh/

עם קופ"ח מכבי?

היי טליה, לא, אני לא מכירה (באופן אישי או דרך אחרים) פסיכולוג התנהגותי-קוגניטיבי של מכבי. בדקת בספר של הקופה? או שאת מחפשת ספציפית לפי המלצות? כי גם מישהו שימליץ לך, לא בהכרח גר באיזור שלך... יש לך אפשרות לבדוק גם באתר של מכבי און-ליין, או להתקשר לסניף שלך ולברר. הרה.

היי הרה תודה על היחס החם.. אני מסכימה איתך באלף אחוזים,נכון אני צריכה ומגיע לי להמשיך הלאה אבל משהוא עוצר בעדי, כאילו זה לא אפשרי אני ככה כבר קרוב לשנה ו.... ובאמת שנמאס לי אבל אני נגררת ונגררת .. ולא מפסיקה את זה. אין לי מילה זו אני!חלשת אופי!אומרת שזהו ואחרי כמה זמן נופלת שוב ברשת... אבל באמת שקשה לי. אם היית יודעת כמה רזיתי וכמה נהפכתי להיות בן אדם מופנם.. הכל בגלל סיפור שלא היה אפילו התחלה טובה.. וזה עצוב עצוב מאוד......הלוואי והיה לי את הכוח להמשיךצ הלאה ... לא מצליחה מנסה ומנסה... א הרה אני מאוד מעריכה את הסבלנות והיחס וההשקעה שלך, בשבילי. אני יכולה להגיד לך שאת תמיד מעודדת אותי ותמיד כיף להכנס לאתר בשבילך... תודה מכל הלב דנה

אין על מה... (גם) בשביל זה אני פה, או לפחות משתדלת להיות פה כמה שאני יכולה. דנה, את כותבת בעצמך שאת ככה כבר כמעט שנה, ושאת לא מצליחה לצאת מזה, נכון? ואני זוכרת שהיה לנו כאן מעין דיון קטן על קבלת עזרה מקצועית... ודווקא אז היית בעד, משום שזה אחד הדברים היותר מוצלחים ששווה לך לעשות עבור עצמך, כדי שתקבלי את עצמך בחזרה ולא תהיי צל של עצמך. אני לא יודעת אם זה נכון ו/או הוגן לשאול אותך - אבל מה מונע ממך לפנות לקבלת עזרה מקצועית? את מתביישת בזה שאת לא מצליחה לעזור לעצמך, וצריכה עזרה מקצועית? את מתביישת מהרעיון של ללכת לטיפול, כי "מה יגידו"? מה מונע ממך לעשות משהו עבור עצמך, משהו שאת - כנראה - זקוקה לו? זה לא שאני זורקת אותך מכאן. ממש לא! להיפך - את תמיד מוזמנת לפורום, אפילו אם תהיי בטיפול. העניין הוא, שאני מוצאת את עצמי במקום שבו אני מאוד רוצה שיהיה לך טוב, אבל העזרה שאני יכולה הלציע מוגבלת מאוד, וממש לא מספיקה. וחבל לי בשבילך. מה דעתך? שבוע טוב, הרה.

אשמח אם תכנסו לאתר חדש על מחלות ניוון שרירים ותנו חו"ד תודה http://www.md-il.org/

שלום יורם, אני לא בטוחה לאיזו חו"ד את מתכוון (מקצועית? אם כן, כדאי לפנות לפורום מקצועי.), אבל ההתרשמות שלי היא, שהאתר אכן מקיף ומספק מידע חשוב לחולים ובני משפחותיהם. הרה.

הייי הרה , מה נשמע? רציתי להגיד לך שנכנסתי שוב למערבולת של רגשות שמשטלתות עליי.... זה נהפך להיות כלל שליטה! נכון שסיפרתי לך שבמשך תקופה הייתי יוצאת למקום בו הוא היה הולך,(בעצם רק בשבילו) עכשיו הוא עבר מקום ,ואני מחזיקה את עצמי בכוח לא ללכת לשם אובססיה שכזו ,זה יראה הכי מגוחך שפתאום אני גם הולכת לשם. הרה,אני לא יודעת מה לעשות איך להגדיר את מה שעובר עליי היום. אני מתוסכלת ומבולבלת המון.. אף אחד לא מצליח להבין אותי,, זה רודף אחריי תקופה נורא ארוכה.....מה עליי לעשות????????? אגב יצאתי עם מישהו רק כדי לנסות ולהשתחררר ממנו, הגעתי הביתה בוכה ומרגישה געגועים רבים לו, כמעט ושלחתי לו הודעה ,פשוט מבכי ננרדמתי ושם זה חלף.... אנחנו לא מדברים אפילו שלום,היה יום אחד שהוא ניסה לדבר איתי והלכתי כאילו הוא אויר.. ובתוך תוכי הבנתי כמה בא לי כן לדבר איתו.. אבל אסור לי להתפטות...כי יש לי רגשות אליו. מצד שני אני לא רוצה לאבד אותו.. וזה קורה... אוף הרה!למה זה מגיע לי?! איך מתמודדים עם שיברון לב???????????????? מחכה לתשובה......תודה דנה...

היי, יש דברים שאני לא יודעת לעשות... יש דברים שמסגרת של פורום לא מאפשרת לעשות... אני מתכוונת לתחושות שלך של חוסר אונים, ושהרגשות הקשים משתלטים עלייך בלי שיש לך אפשרות בחירה. דברים כאלה, שלא חולפים עם הזמן, ובעצם מאמללים את האדם וגורמים לסבל רב, אפשר ורצוי לפתור במסגרת טיפולית מסודרת. אל תביני לא נכון, זה לא אומר שאפסיק לקרוא את הדברים ולהגיב, רק שאני חושבת שהציפיה שלך, שמכאן תבוא הישועה לאלתר, היא לא ריאלית ולא יכולה להיות. זה ככה סתם כמה מילים ששווה לך לחשוב עליהן לעומק; הרי את תקועה בתוך הסיפור הזה כבר הרבה זמן - את לא חושבת שמגיע לך לצאת מזה ולהמשיך הלאה? דנה, זה בסדר שיש גם ימים, שאנחנו לא יודעים להגדיר מה קורה איתנו. נכון, לפעמים החיים נראים כמו משימה בלתי אפשרית, ובעיקר כשיש ברקע איזשהו גורם שהופך את הכל למסובך יותר (מבחינה רגשית) - אבל כדי להתגבר צריך לקבל החלטה אמיתית, ש"זהו! עד כאן! מגיע לי יותר מזה, מגיע לי לחיות בלי לסבול!". ולפעמים אי-אפשר לעבור את זה לבד. יהיה לך קשה לצאת עם אחרים רק בשביל "לשכוח ממנו" - זה לא עובד. אני יודעת שזה לא מעודד אותך, אבל לפעמים האמת כואבת... וצריך להכיר בה למרות זאת. עד שלא תשתחררי ממנו, לא תוכלי למצוא אהבה - אמיתית - חדשה. דנה, זה לא "מגיע לך" כמו שכתבת. אבל אין לנו שליטה על הרגשות שלנו, וככל שהרגשות והמחשבות מבולבלים יותר, כך קשה יותר להתמודד. וזה קשה או יותר כשיש סתירה בין המחשבות לרגשות (ההבנה שהוא לא מתאים לך לעומת הרגשות שנמשכים אליו). הרה.

למה לא תספרי לנו עוד על שרשרת הדורות ? וגם קצת על עצמך אולי ? חוץ מזה, אולי תקחי לך שם ולא סתם 'אני'. רוצה שנעוזר לך לבחור שם בדוי ? אולי דורותי ? (על שם שרשרת הדורות). יום טוב.

שלומי ערב טוב לא נכנסתי לאחר שמנהלת הפורום מחקה את ההודעה לי אלייך ,כמובן שלא הייתה לי כל כוונה לפגוע בך ,והכל נעשה מתוך חוש הומור. מה כבר שאלתי ?-"מתי היית בכותל-ובאיזה צד הכותל המערבי?" קצת על עצמי , אני מהמגזר הדתי לאומי ,עבדתי בש"ל בשרשרת הדורות בירושלים . מדובר במצגת שמציגה אספקטים שונים של שמות ,אנשים,מאורעות על הכותל עם פרספקטיבה על השואה ועל 3,500 שנות קיומו של העם היהודי. כל המצגת על גבי עבודות פיסול מזכוכית עם אפקטים אורקוליים שמצמררים כל אחד שנכנס לכאן. אתה מוזמן לביקור. שבת שלום

ברוכה הבאה לפורום! כניסה די פומפוזית יחסית למדריכת מצגת לשעבר. ולמה הנחת לנו להתכתש בגלל קיר?... שב"ש

כל הכבוד לך שעשית שרות לאומי. עשית שנה אחת או שנתיים ? האם הביקור הזה עולה כסף ? האם צריך להזמין מקומות מראש ? תוכלי להכניס כאן טלפון ? תודה. ומה את עושה כיום ? לומדת ? יום טוב.

מהי הנקמה המתוקה לשותף שלא מפסיק להעליב ולפגוע בי? (אני לא מתכוונת להעיף אותו מהדירה, אלא פשוט שירגיש כמוני, או שסתם ירגיש חרא.. חיחי). הוא לא מוכן להקשיב כשאני מנסה לדבר איתו, הוא קצת ילד במובן הזה.

ולא להיעלב. הוא מה זה יתפוצץ !

זה לא עובד... ניסיתי... ניסיתי גם "לבלוע" את הפגיעה, אני מרגישה כאילו אני עומדת להתפוצץ כשאני מנסה לא להפגע אלא לנסות לנשום עמוק ולהרגע במקום להתחיל לצעוק עליו ולריב. לפעמים אני חושבת שאני עומדת לפרוץ בבכי אבל הדמעות לא יוצאות.

היי יפעת, אני מבינה שקשה לך להתעלם מאחר שהוא פוגע בך. אבל הצורך בחיפוש אחר נקמה (מתוקה או לא) מזיק לך אפילו יותר מאשר ההתנהגות של השותף שלך. את לא רוצה להעיף אותו, ואני מתארת לעצמי שאין לך שום כוונות לחפש דירה אחרת. אז המסקנה היא, שתאלצו להמשיך "לסבול" אחד את השניה. שלומי צודק - אין טעם לחפש נקמה מרושעת כלשהי, אלא פשוט להתעלם... ברגע שהוא מתחיל עם ההתנהגות הפוגעת, פשוט ללכת לחדר אחר. אחרי כמה פעמים הוא יבין, שהוא יכול להמשיך לדבר עם עצמו, כי אותך זה לא מעניין ולך זה לא מזיז (גם אם בפועל זה מזיז לך מאוד) - אנשים כאלה ניזונים מהפגיעה באחרים, וברגע שה"קורבן" יוצא מהפוזיציה הקורבנית, זה הורס את הכיף למי שפוגע. הרה.

רופא יהודי צעיר, גאוות אמו, סיים התמחות ברפואה פלסטית באחד מבתי החולים > > הטובים של ניו-יורק ויצא להתנדב בשמורת אינדיאנים בניו-מכסיקו. כעבור שלושה > > שבועות הוא מתקשר לאמו הדואגת בברוקלין ומספר לה: " אמא יקרה, בעוד שבוע אני > > מגיע הביתה עם ארוסתי החדשה, היא אידיאנית ושמה 'כוכב זורח'". > > > > "נחמד", אומרת אמא. > > > > "גם לי יש עכשיו שם אינדיאני", ממשיך הדוקטור. "מהיום אני מבקש שתכני אותי > > 'צבי > > רץ'". > > > > "נחמד מאד" , עונה אמא. > > > > "למען האמת", קובע הבן, "אני חושב שגם את צריכה עכשיו שם אינדיאני". > > > > "איזה צירוף מקרים. התפרצת לדלת פתוחה, יש לי כבר שם אינדיאני", משיבה אמא. > > > > "באמת?", מתפלא הבן. > > > > "אתה יכול לקרוא לי 'יושבת שבעה'". > >

תהיי בריאה ותביאי הרבה שמחה לאנשים סביבך. איפה שמחוש ?

ופרחים טריים בכל מקרה, אני מקווה שהיא נהנת ועושה חיים כי היא פשוט מדליקה מה איתך<? מה חדש? אתה כבר לא אוהב אותי למה אתה לא מתחבר למסנגר????

אתמול פרסמתי שאלה לשלומי. מי מחק אותה.

קשה לי להאמין שמחקו כאן משהו. אלא אם כן קיללת אותי או משהו כזה. אולי תנסי שוב ?

מתי פעם האחרונה שהיית בכותל ? איך אתה לא מכיר את "שרשרת הדורות " ? אני מקווה שאתה יודע באיזה צד נמצא הכותל המערבי. זה מה שהיה כתוב בה.

שאלות לא "מפרסמים" אלא כותבים כאן לא משרד יחסי ציבור או פירסום כאן זה פורום תמיכה שניתן לשאול בו שאלות ולקבל תשובות פירסומת יש לך ברדיו...........

יש אנשים שהפרסום מהווה חלק מאשיותם , לכן הנטיה שלהם להשתמש בשם הפועל 'פרסום' במקום 'כתיבה' וכד' ..

יש דרכים מנומסות יותר וקנטרניות פחות לשאול שאלות, את יודעת... אין לי בעיה עם התוכן של ההודעה, אלא עם ההתנסחות. וזה אומנם פורום של תמיכה הדדית, אבל זו לא תתקיים ללא מינימום של כבוד הדדי. הרה.

שלומק'ה... לאן נעלמת? היה עומס בעבודה אחרי חופשת סוכות או מה? בכל מקרה, יש לנו איזשהו אנפינישד ביזנס... וממני לא נמלטים כל-כך מהר :-) תשלח לי מייל, טוב? אפילו מייל ריק... בעצם לא, תכתוב כמה מילים ככה על הדרך, ואני אסביר הכל בהמשך. צ'או.

אני זוכר. הספרים. אבל אני עצלן. יקח לי קצת זמן. את בטוחה שיש שרות כזה שמתקשרים והם באים לקחת ? לא נראה לי שיש דבר כזה. את רוצה גם ספרים באנגלית ? אשלח לך מייל. יום טוב.

טייק יור טיים דיר. זה לא דחוף להרגע. ודאי שיש שירות של דואר שליחים מדלת (שלך) לדלת (שלי). ולאו דווקא של רשות הדואר. גם ל - UPS ו - DHL יש כזה שירות. ואני בטוחה שיש עוד... אני רוצה ספרים בכל שפה שהיא (קיבלנו גם ספרים באידיש! רק שאני לא ממש מבינה מה כתוב בהם). ראיתי, עניתי. ביי.

מה קורה מורצ'וק ? מאיפה כל האנרגיות ?

לכו נא ל"שרשרת הדורות" ליד הכותל סמוך ל"מנהרת הכותל" ותבינו (לכל מי שלא מבין עדיין) מדוע ירושלים שייכת לעם היהודיץ

שלום. בני בן 5 חודשים. החל מגיל 3 חודשים הוא במעון כי אין לי אפשרות להישאר איתו בבית או להביא מטפלת(עלות יקרה מאוד) אני מורה במקצועי ונעדרת מביה"ס המון,כנ"ל בעלי. אין באפשרותנו לקחת מטפלת בגלל העלות היקרה,ומשפחתינו לא גרה קרוב . מה עושים? אני ממש זקוקה לעצה.. תודה

שלום שרית, הבעיה היא ספציפית לפעמים שבהן הבן שלך חולה? אם כן, יש לך אפשרות לפנות לשכנה (אם יש לך, כמובן, שכנה שלא עובדת בבקרים), ולבקש ממנה להיות אצלך בשעות שאת לא בבית, או לשאול אם היא מוכנה להשגיח עליו אצלה בבית? יש כאן, בפורום, גם אימהות... אולי יהיו להן רעיונות נוספים, טובים יותר... הרה.

היי הרה. אני חייבת עידוד/תמיכה/עיצה חכמה בבקשה. עבדתי כ-3 שנים בחברה גדולה עם תנאים מצויינים אך הרגשתי שמיציתי עצמי והנה הגיע הזמן לעזוב.... נכנסתי למקום חדש בתפקיד ממוצע מינוס ו"קודמתי" - המקום ממש אבל ממש מזעזע אפחד לא יודע כלום,שום דבר לא ברור,הכל כ"כ זרקני ובאמת שאיני ביקורתית מדי אלא מנסה לתאר המצב כמות שהוא!!! מה גם שאין לאפחד מוטיבציה להנחות או לתת לך חשק להגיע לעבודה כי הייאוש שם חוגג!!!! אני מנסה לא להישבר אם כי אני אוטוטו מרגישה שזה קורה. אני מגיעה מאוד מדוכאת הביתה,עצב בעיניי ,הדבר פוגם בזוגיות שלי ובכלל. ממש רע לי בזמן האחרון. אני מתוסכלת כי הרעיון היה להיכנס להריון ולהשתחל איכשהוא למקום הנ"ל עכשיו כשאני שוב רגל אחת בפנים ורגל בחוץ אני חוששת מלנסות להיכנס להריון ולהישאר מחוסרת עבודה. יש לציין,שאין לי כוחות נפשיים לנסות מזלי במקום חדש מה גם שכפי שאני מכירה את שוק התעסוקה אין לי ממש אופטימיות!! מה עושים? ממש נמאס לי.

שלום לך. אני ממש מכירה מצב כזה מקרוב. פעם גם הייתי בעבודה שלא נתנה לי חשק לבוא ליום למחרת,הייתי מגיעה הביתה מתוסכלת ואת כל הכעס הייתי מוציאה על בעלי ואז- באופן טבעי גם הזוגיות נפגמת. יקירתי,מה שעלייך לדעת הם שני דברים חשובים שבכל אופן לי הם מאוד עזרו: 1. אם תמשיכי לשקוע בדכאונות ובכמה שרע לך המצב רק יחמיר ושום תועלת לא תצא לך מזה 2. את צריכה לחשוב ולומר לעצמך : האם המשכורת מספקת אותי? אם כן אני ממליצה לך להישאר שם למרות כל הזוועתיות שרובצת שם,תנסי פשוט לבלוע את הרוק.. כי היום נורא קשה למצוא עבודה..מנסיון,אז עדיף שלפחות פרנסה תהיה,שכן אם לא עבודה ולא פרנסה אז באמת -אבדנו!! לכן עלייך להבין זאת,ואם גם השכר לא כ"כ משביע רצון,הרי שלאט לאט תחפשי לך עבודה שאולי השכר בה נמוך יותר אבל יהיה לך שם שקט נפשי-שהוא מבחינתנו כרגע הכי חשוב,ושזו תהיה עבודה שתמצי את יכולותייך בה. אני יודעת שהדגשת שאינך רוצה לחפש עבודה אחרת,אך כדי לא לשקוע בביצה הזו את חייבת את זה לעצמך. אי אפשר "להיתקע" במקום עבודה זוועתי ולקבל עצה או שיהיה איזשהו קסם ופשתאום הכל יהיה טוב. שינוי חייב להיעשות כאן,אם תרצי תוכלי גם להתכתב איתי במייל האישי שלי ואתן לך עצות נוספות ,שלא כ"כ מתאים לי שיראו אותן כאן בפורום [email protected] אז בשמחה את מוזמנת להשאיר הודעות ומבטיחה לחזור.. ביי ביי מקווה שעזרתי

היי מלי, לפני שעזבת את מקום העבודה הקודם, עשית בינך לבינך טבלת בעד/נגד? או שפשוט החלטת "להחליף טריטוריה" ויהיה מה שיהיה? זו בעיה להתחיל במקום חדש, אחרי שעוזבים מקום שמספק תנאים טובים וחברים רציניים לעבודה; יש ציפיה (סמויה או גלויה) שככה זה בכל המקומות. ככל שהמעבר חד יותר, כך קשה יותר להסתגל (וזה ככה בהרבה תחומים בחיים). לפעמים צריך להנמיך את הציפיות לרף כזה, שהן תהלומנה את המציאות. וכן, אני מסכימה, לפעמים המציאות מאכזבת. אבל מלי, עד כמה שזה קשה, תנסי להפריד בין העבודה לבין החיים הזוגיים שלך... אני מבינה שקשה לך ושאת מתוסכלת, אבל תנסי לראות את הבית כמקום לנוח בו ולהירגע. כשאת יוצאת מהעבודה, קחי נשימה עמוקה ותנסי לעשות סוויץ' בראש - תשאירי מאחורייך את כל הבלגן והזרקנות... קחי לך את הזמן בשביל זה עד שאת מגיעה הביתה. וכשאת פותחת את הדלת, תזכרי שאת חוזרת למקום שלך, שבו אין כזה בלגן ואין כזה זלזול. אולי את היחס של האנשים לעבודה שלהם את לא יכולה לשנות, אבל את בהחלט יכולה לתת כתף ולשמור על הזוגיות שלך. ושאלה - אין לך אפשרות לחזור למקום שעזבת? גם אם את מרגישה שמיצית את עצמך, זה לפחות מקום שמבטיח לך עבודה נעימה יותר, ללא תסכולים וייאוש. וזה רלוונטי גם לגבי המחשבות שלך על הבאת ילד לעולם. הרי ידוע כבר, שהמצב הנפשי של האם משפיע על התפתחות העובר... ועדיף אמא שקצת משעמם לה בעבודה מאשר אמא מתוסכלת ומיואשת. הרה.

אולי לא הבנת אותי נכון - בעבודה הקודמת הייתי גם לקראת סחיטה נפשית בשנה האחרונה ולא יכולתי לסבול את עצמי....לכן,עזבתי -זה היה טו מאץ עבורי. אני מרגישה שיש לי איזה תחרות התשה עם עצמי כאילו שום דבר לא ישבור אותי וכך אני מושכת זמן אולי בשל חוסר הערכה ופחד משינוי זה מה שמפחיד כעת-שוב למשוך למרות שאני רואה את הרע בהתגלמותו מתחילת הדרך אני לא ממש יודעת איפה לשים את ה"אשם" - בי כביקורתית/מתנשאת או כבוחרת מקומות עבודה שאכן אינם הולמים את כישוריי ולכן התסכול מתעצם!!! מחד- אני באמת לא מבינה איך אני יכולה להיות אשמה אם אני מנסה מכל הלב להיות בסדר, ועדיין התחושות מסביב וההתנהלות כזו מזויעה....באמת לא מקום נורמלי...ולא רק אני טוענת כך... מצד שני-אם זה חוזר על עצמו אז אולי אני לא בסיידר??? אגב,בכל מקום הייתה סיבה מאודדד מוצדקת -על פניו לדעתי כל אחד היה חושב כמוני לכן,אני צריכה עיצה אובייקטיבית - לנסות לראות דרך תגובה של מישהו אחר כדי לנתח את מקור הבעיה. זה מטריד אותי מאודדדד - האם אני הורסת לעצמי או שפשוט מדובר בחוסר מזל מתמשך.?..

היי הרה אני לא מעוניינת להתגייס לצבא...מכל מיני סיבות ..פשוט לא מתאים לי שישימו אותי איפה שהם רוצים כי אם אני יהיה במקום שאני לא רוצה כמו להכין קפה למפקד אני פשוט ישתגע שם..אני מעדיפה לעשות שנה שירות לאומי כי זה איפה שאני בוחרת ואני יכולה לחזור כל יום הביתה... וביררתי על הנושא ושאלתי אנשים ומרוב כל הדעות אני בעצמי התבלבלתי... אם אני עושה שנה שירות לאומי אז בעתיד כשאני ירצה לעבוד וישאלו אותי אם עשיתי צבא ואני יגיד שעשיתי שנה שירות לאומי האם מסתכלים על זה אותו דבר?? חלק אמרו לי שצבא ושירות לאומי זה אותו הדבר... אבל בכל זאת יש הבדל לא? ואני ממש ממש לא מבינה את ההבדל ... אני לא רוצה שבעתיד זה יפריע לי ולא משנה באיזה עבודה או באיזה מקצוע שאני אבחר אני רוצה להיות בטוחה שאם אני עושה שנה שירות יסתכלו על זה כמו אחת שעשתה צבא...בכל זאת זה גם תרומה למדינה.. אם באמת שירות לאומי זה כמו צבא אז ברור לי שאני אלך שנה לשירות לאומי.. אבל אם זה לא ככה לא תהיה לי ברירה אלא להתגייס... אני צריכה כבר להחליט... מה כדאי?

היי, סתם ככה, כקוריוז, היום ברוב המקומות יש מכונות קפה... כל מה שצריך זה "רק" להביא את הקפה למפקד... אז ככה - אני מתמצאת קצת בנושא בזכות אבא שלי, שעובד היום במשרד הבטחון והיה, לפני כן, 23 שנים בקבע בתפקידים ש"לא מדברים עליהם". אדם שלא שירת בצה"ל לא יוכל להתקבל לעבודה שקשורה לבטחון (גם אם בעקיפין). ואם את לא מעוניינת לשרת כפקידה בצבא, אז כנראה שגם תפקיד של מזכירה בעתיד לא ממש ידבר אלייך... אם כי, הכל פתוח. בגדול - החברה היום הרבה פחות נוקשה עם אנשים שלא שירתו בצה"ל. אם לפני 20-30 שנה זה היה משהו ששומרים בסוד, היום זה כבר לא ככה. יש מקומות עבודה שיבחרו באנשים שכן עשו צבא לעומת כאלה שלא. אני מניחה שברוב המקרים - לא בכולם! - יש לזה גם סיבה טובה. ייתכן ויהיו לך ראיונות עבודה, שבהם ישאלו אותך למה בחרת בשירות לאומי על-פני שירות צהל"י "סטנדרטי" - מה שיקבע את הסיכויים שלך הן התשובות שתבחרי לתת, ולא עצם העובדה שעשית שירות לאומי במקום גיוס. כדי לדעת מה ההבדלים הטכניים בין שירות לאומי לבין גיוס לצה"ל, אני מציעה שתבדקי את העניין באתר הבא: http://www.sherut-leumi.co.il/home.aspx בהצלחה בכל דרך שתבחרי, הרה.

בעלה של שושנה נפטר לפני ארבע שנים אך היא עדיין לא התגברה על המשבר והמשיכה להתאבל ?. בתה ניסתה לשכנע אותה לפגוש גבר חדש, ואחרי ניסיונות רבים היא הסכימה ונפגשה עם גבר, שמייד מצא חן בעיניה. לאחר שנפגשו מדי יום במשך ששה שבועות ולא שכבו, הם נסעו לסופשבוע במלון. בלילה הראשון שניהם התפשטו, אך שושנה נשארה עם תחתוני תחרה שחורים. הגבר שאל אותה: "בשביל מה התחתונים?". "אתה יכול לגעת לי בשדיים", היא אמרה, "כמעט בכל הגוף שלי אתה יכול לגעת, אבל שם למטה אני עדיין באבל". הגבר הבין בצער שלא ניתן לפתות אותה ליותר ממה שהסכימה. גם בלילה השני הסצינה חזרה על עצמה. אתה יכול לגעת לי בשדיים", אמרה שושנה, "אבל למטה אני עדיין באבל". בלילה השלישי שושנה התפשטה שוב ונשארה עם תחתונים שחורים. החבר שלה התפשט גם הוא, והפעם הוא נעמד מולה עם זיקפה עליה מולבש קונדום שחור. "מה זה הדבר הזה", שאלה שושנה, "קונדום שחור?". "כן", ענה לה החבר, "החלטתי לבוא הלילה לניחום אבלים". חה חה חה חה חה

מה שלומכם בבוקר זה? אני כבר מפנטזת על הריחות של הסופגניות!! זה טירוף או שאני פשוט חולת סופגניות? יום מקסים ומלא שמחה וששון נ.ב. שמחה- מה שלומך ? ומה שלום דודתך, שתהיה בריאה (:

בוקר טוב העלת חיוך על שפתי תודה

המשך יום טוב

זה יהיה חנוכה ה - 5 שלי בלי סופגניות. ודווקא השנה היומולדת שלי יוצא בחנוכה, ואני לא יכולה לחגוג עם איזו סופגניה שמנמנה ונחמדה. טוב, העיקר שאחרים יכולים להנות מהסופגניות! המשך יום נפלא.

מה שבטוח ,בטוח, אני אטעם ואני אעדכן אותך מה שבטוח... מכירה את התכנית של דורה? הילדה שלי חולה על התכנית הזאת. את בדיאטה? אם כן- כל הכבוד שאת מתמידה רואים שאני משעומממת אה?! העבודה שקטה היום...

האם מישהו פה התנסה בלימודים במכון אדלר? או מכיר אנשים שלמדו שם? אני מתעניינת במסלול להכשרת מנחים לקבוצות הורים

היי טלי, לצערי התשובה שלי לשתי השאלות שלך היא שלילית. אולי גולש/ת אחר/ת בפורום יוכל להיות עבורך לעזר רב יותר. יום טוב, הרה.

האם אתם יודעים כיצד מקימים אתר אינטרנט פרסומי לעסק קטן ? האם צריך לתחזק אותו על ידי חברה? ואיך משווקים את האתר? לילה טוב

שלום לך, יש הרבה חברות שמקימות ומתחזקות אתרי אינטרנט בתשלום. אפשר למצוא אותן דרך מנוע חיפוש כזה או אחר. יש אפשרויות להקים גם אתרים בחינם, ואז התחזוקה השוטפת וטיפול בבעיות שונות באתר (באם יש כאלה) באחריותך בלבד. גם את האפשרות הזו אפשר למצוא במנוע חיפוש. שתי האפשרויות דורשות סבלנות. אם הבחירה היא בהקמת אתר בתשלום - צריך למצוא מי מציע את התנאים הכי טובים (שהתשלום יצדיק את האיכות ואת ההפצה). אם הבחירה היא בהקמת אתר בחינם, צריך לבדוק מהי התפוצה של הפורטל או המקום בו בחרת לפתוח את האתר, וכן כמה עזרה - אם בכלל - ניתנת במידה ויש תקלות. בהצלחה, הרה.

הייתי מבקשת לדעת האם לדעתך ילד בן 7 וילד בן 10 ( מאוד רגישים) מתאים להביא אותם לאזכרה במלאת 30 למות סבם. בלוויה הם לא היו אולם עתה בעת גילוי המצבה ברצונינו לקחת אותם ולראות בכך מעין פרידה מהסב. האם זה נכון לעשות זאת? האם אין סכנה שתהיה להם טראומה ופחדים בעקבות זאת? על תשובתך המהירה אודה מאוד.( זה פשוט דחוף לדעת כי זה כבר בעוד יומיים )

שלום סוניה, בפורום "פסיכולוגיה קלינית" הסמוך (מצ"ב קישור: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html ) עונה בימים שני, שלישי ורביעי פסיכולוגית קלינית שהתמחתה בתחום של ילדים, שווה להתייעץ איתה בנושא. ואם זה מאוחר מדי (ציינת שגילוי המצבה יהיה בעוד יומיים), אז גם תשובה של אחד ממנהלי הפורום האחרים תהיה מוצלחת יותר ממה שאוכל לתת לך. הרה.

יש לי שאלהה.בן זוגי נקלע לסיטואציה בה עליו לעזור לאחותו הבכורה כלכלית מאחר והנ"ל נכנסה לחובות עיקולים וכל החרא הזה... אני אישית נגד כי אני כועסת שבכלל אח בכור צריך לערב את אחיו הצעיר בבעיות בתחילת דרכו.אין לנו אפילו בית ולא ילדים.נישאנו לא מזמן והעניין הזה יוצר בינינו מתחים אני חושבת שמי שנקלע לצרה צריך להסתדר בעצמו ובייחוד אם הוא יצר אותה וחוצמזה אם יש בעל בתמונה הוא צריך לקחת את האחריות ולפתור המצב ולא לתת לאחרים להיכנס לבלגן בגללו. אני ממש כועסת ונוצר ריב ביני לבן זוגי כי הענין חוזר על עצמו. הוא מבחינתו מבין ומצד שני מנסה להסביר לו שהוא "נקרע" ולא יודע איך לנהוג. בכל פעם שמבקשים משהו הוא מסביר שזו פעם אחרונה אך הסיפור חוזר על עצמו יש לציין,שמדובר בהלוואות שחוזרות אלינו (לא משהו גדול) ועדיין נראה לי מעיק כל פעם לרוץ למשוך כסף ולרוץ להביא הכסף עד הבית...גם המשכורת נכנסת לחשבון שלנו ובקיצור,אני מרגישה שאין פה חוצץ .לעיתים זה ממש מרגיש שאני לא האישה אלא היא שמנהלת הדברים. אני כעוסה וכעת לא מדברת עם בן זוגי כי באמת נמאססססס לי!!! האם לדעתך אני רעה בהתנהגות שלי או שהדברים מובנים כי מה שאני רוצה זה שיהיה לנו טוב ולא יכניסו לנו כל מיני צרות הביתה?? סה"כ לא התחלנו את חיינו אנו ...

היי נעמה, אני חושבת, שהכעס שלך נובע ממקום אחר וכל העניין הזה עם ההלוואות לאחות הגדולה של בעלך הן הצינור דרכו את מתעלת ו"משפריצה" את הכעס הזה. אחים תמיד יהיו אחים, ולא משנה מי הבכור ומי הצעיר - ברוב המשפחות נהוג שאחים עוזרים זה לזה (וגם ההורים, כמובן, אם יש בכך צורך). ודאי שזה לא צריך לבוא על חשבון הזוגיות והנישואין הטריים שלכם. אבל השאלה היא - מה באמת מפריע? ציינת בדברייך, שהכספים חוזרים אליכם ושלא מדובר בסכומי עתק, נכון? ומי מביניכם רץ/ה לבנק בכל פעם, ומביא/ה להם את הכסף עד הבית, את או בעלך? כאמור, נדמה לי שכל עניין ההלוואות הזה מייצג משהו; את מה שכתבת לקראת הסוף: "לעיתים זה ממש מרגיש שאני לא האישה אלא היא שמנהלת הדברים." אולי, ואת מוזמנת לתקן אותי, זה לב ליבו של העניין? העובדה שהיא מתערבת בצורה מסוימת ביחסים שלכם, בזוגיות שלכם ובמה שאתם מנסים לבנות יחד? מדברייך אפשר להבין, שהיא מנסה לחבל בזוגיות שלכם בכוונה, ואף מצליחה בכך (את כעוסה מאוד ולא מדברת עם בעלך, שהוא גם אחיה). ואת יודעת מה? תסי לרגע, רק לרגע קט, להעמיד את עצמך במקומה, במקום של זו שנקלעה אל תוך "כל החרא הזה" (ולא משנה כרגע אם זה קרה בגלל טעויות שלהם או מסיבות שאינם בשליטתם) - לא היית רוצה להאמין שהמשפחה שלך תתן יד ותעזור? אני חושבת, שכל זמן שההלוואות האלה לא יוצרות לכם נזקים כלכלים אז הן לא אמורות להיות בעיה. כי כמו שזה נראה מהזווית שלי, הנושא הזה הוא רק הסימפטום, לא הבעיה עצמה. תזמיני את בעלך לבית קפה (או כל מקום נייטרלי אחר) ותנהלו שיחה אמיתית על מה שקורה ביניכם בעקבות כל עניין הכספים הזה, ואולי תצליחו להבין - ביחד - מה באמת האישו שביניכם, ואיך אפשר לפתור את העניין בצורה פתוחה ובוגרת. שבת שלום, הרה.

ואם זאת היתה אחותך? לא היית רוצה לעזור לה ולתמוך בה? תחשבי על זה. כל טוב, נ.ב. אין מה להגיד- זה מעצבן ומרגיז, אבל ככה החיים, צריך לתמוך במשפחה..

היי, הרה. יש לי בעיה מאוד רצינית שחייבת להיפתר עד יום שני הקרוב! אין לי עם מי לדבר על זה וברור לי שלבד אני לא יגיע להחלטההה זה דחוףףףף דחוףףף דחוףףף ואני לא רוצה להעלות את הנושא פה בפורום...יש לך מייל?? בבקשההה את לא יודעת כמה שזה חשוב לי,אני לא יודעת מה לעשות אולי את תוכלי לעזור לי ..וסתם שאלה...את פסיכולוגית או משהו כזה??כי קראתי פה כמה תשובות שענית לאנשים וזה גרם לי לחשוב שאולי את יכולה לעזור לי...

עצוב לי... לא טוב לי בחיים האלה...רע לי... אני חייבת לדבר עם מישהו על זה כבר... לבד אני לא מצליחה למצוא פיתרון.... הרה...אפשר לדבר רק פה בפורום?? אם לא תהיה לי ברירה אז אני יעלה פה את הנושא... כי זהו זאת התקווה האחרונה שלי למצוא פתרון...

היי ליטל, את יכולה גם לשלוח לי מייל: [email protected] ולשאלתך - לא, אני לא פסיכולוגית... אם חשוב לך לקבל תשובה מפסיכולוג/ית, יש את פורום "פסיכולוגיה קלינית" ואת פורום "פסיכותרפיה" כאן בדוקטור'ס. הרה.

מישהו פה? אני פשוט נטרפת מדעתי

כמעט שעתיים אחרי ההודעה שלך - עכשיו אני פה (לא הייתי בבית קודם לכן). אז מה קורה?

כבר הכל מבוטל עמכם הסליחה על הדאגה והטרחה הכל הגיע למקומו בשלום עד הפעם הבאה שבת שלום ותודה לכולם על הדאגה אוהבת אתכם

הרה היקרה, אני גולשת קבועה בפורום שלך ולומדת הרבה מהתשובות שלך לאחרים. ובכל זאת רציתי לשאול אותך לגבייך, כמובן אם אפשר. בת כמה את? האם את סטודנטית לפסיכולוגיה?. את מקסימה ונהדרת וכל הכבוד על הפורום שלך והזמן שאת מקדישה לכל הפונים. תבורכי!

יישר כוחך ואמן וכל משאלות לבך יתגשמו לברכה ומי ייתן ולא נזדקק יותר "לבכות / להתלונן..." ויהיו לכולנוווווו חיים טובים ושלווים, אמן.

מצטרפת למשאלה שלך, שלכולנו יהיו חיים שקטים ושלווים יותר... תודה רבה, הרה.

הרה הינה חברה ותיקה בפורום תמיכה הדדית וסטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה.

היי. תודה על המילים החמות. אוטוטו אני בת 28. ועל יתר השאלות קיבלת תשובות מ"תשובה". כעקרון אני אכן סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, רק שכרגע - מסיבות אישיות - הקפאתי את הלימודים (ומאחר שאני עם חצי תואר ביד, אני אחזור אליהם ברגע שזה יתאפשר). תודה לך, הרה.

היי מה שלומך ? אצלי לא טוב חזרתי הביתה מהעבודה מרוב תסכול.. לאיודעת מה היה לי היום פשוט לא הצלחתי לתפקד חשבתי על הבחור שאני תמיד מדברת עליו חשבתי על העבודה שהיא קשה חשבתי על היחיים ומה יהיה בהמשך... והייתי מתוסכלת, כל כך קשה לי בעבודה ורק התחלתי אין אפשרות שאני יכולה לצאת לתפקיד אחר היום המנהלת שלי אמרה לי שזה לא אפשרי רק אחרי חצי שנה לעבור לתפקיד אחר. אני עובדת בחברה טובה כנציגת שירות.. אבל זה לא קל קשה מאודדדדדדדדדד הרה מה אני כבר עוד יכולה לבקש? הכל רע גרוע אצלי , מדוע ? אגב היום שינו לנו את המקומות שלנו =מה שאומר שאני יהיה באגף אחר לגמרי ויותר אני והוא לא נפגש... את קולטת שיותר אנחנו לא נפגש לא בפאב ולא בעבודה... זה נגמר הרה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אין לי כוח לכלום , פשוט ככה.......... אם הייתי יודעת שהחיים כאלו קשיים הייתי מבקשת לא להגיע אלייהם..

אהלן. אני לא מכירה אפילו בן-אדם אחד, שחוזר כל יום מהעבודה במצב רוח טוב. כי לפעמים יש פחות מוצלחים בעבודה - גם אם לכאורה זה היה "סתם" עוד יום רגיל. אנחנו בני אדם, לא מחשבים - אנחנו מושפעים מהרבה דברים, שלא תמיד אנחנו מודעים אליהם בכלל. ואז קורה, שגם דברים כמו עבודה, חברים, תחביבים וכו' מתסכלים אותנו או סתם גורמים לנו להרגיש רע. כשמתחילים עבודה חדשה, ולא ממקום של ניהול, צריך לקחת בחשבון שמטפסים בסולם בקצב מסוים. לפעמים הקצב תלוי בכישורים וביכולות של העובד, ולפעמים מקום העבודה מגדיר מהם התנאים לקידום. ככה זה. אפשר לקבל את זה ואפשר לא, אבל זה לא ישנה את התנאים במקום העבודה. דנה, אני קולטת שעושה רושם, שיותר לא תיפגשו. נדמה לי, שלך קשה עם זה, ואת עוד לא ממש מעכלת את זה... וזה בסדר, אבל זה בכלל לא סוף העולם. אולי להיפך? אולי זה רק יעשה לך טוב עם הזמן? הבעיה עם החיים היא, שאף-אחד לא מבקש אותם... אנחנו פה כי ההורים שלנו רצו אותנו פה. ובבוא הזמן אנחנו הופכים להורים, כי ככה אנחנו רוצים. וגם אנחנו לא שואלים (בעיקר משום שזה בלתי אפשרי) את ילדינו לעתיד, אם הם רוצים להיוולד או לא, נכון? אבל מאחר שאנחנו כבר פה, הכי נכון זה פשוט לחיות את ועם מה שיש ולהפיק מזה את המיטב.

בוקר טוב מאוד שמחתי לראות את תגובתך. האמת,הפורומים האלו ממש טובים וקיבלתי מס' תגובות - אבל,עדיין,אני ב"באסה" רצינית וכל תגובה (רק) מבלבלת אותי. חלק אפילו מייעצים לי ומתעקשים שהמטפל צריך להיות ממין נקבה?! יש לי כעת "חונך" שהינו בוגר תואר שני ומטפל באמנות.ההתרשמות שלי שהוא לא כל כך "קורא" אותי,למרות שלדבריו הוא בהחלט מבין אותי ואף "אוהב אותי" (המרכאות זה ציניות שלי כלפי עצמי-כן,כך אני "שופט" אותי!! עם הורים ו(חברים..)כאלה מי צריך.... כעת אלך להתארגן, ב-0900 אני צריך להיות אצלו ברמת השרון ואחר כך אמשיך לעבודה ה"מצויינת"(סליחה על הבוטות- אני פשוט כועס,רותח וזועם וגם על עצמי).אשתדל להשיב בהקדם.אני מבין שהורדתם את הטלפון שלי. האמת - הייתי מעוניין (ולא אתחשב כאן בדעת הוריי שמתנגדים)להופיע עם המקרה שלי באיזה תוכנית "ריאליטי" או אחרת בטלויזיה הארצית- מה כבר יש לי(עוד) להפסיד ?.את המשפחה שלי והחברים והתפקיד שהיה לי בעבודה כבר איבדתי ולא אוכל להחזיר מצב לקדמותו. דבר נוסף - בעת שחליתי בלוקמיה לא הייתי בשום קבוצת תמיכה וגם לא נאמר לי או הוצע לי לעשות זאת.פשוט "כימותירפו"(המצאה שלי)ומידי פעם עובדת סוציאלית ו/או פסיכיאטר ש"הושאל" למחלקה בה הייתי מאושפז דיבר איתיח וראה ש"הכל בסדר". האמת,כעת רק אני "קולט" - בכל זמן אישפוזי (עקב הלוקמיה)לא תפסתי שאני "אולי אלך לעולם הבא"...- וזאת,גם לאחר מכן והאמיני לי אנמי ראיתי חברים שאושפזו איתי(ונוצרות שם חברויות) "נפטרים(הן תוך כדי אישפוזי והן לאחריו בעת שהייתי "רק" במעקב שוטף".אינ יודע למה,אך הייתה לי(אז) הרגשה ש"אני עובר את זה בקלי קלות". מבחינת העבודה - הביאו לי מחשב נייד ועבדתי ב"שלט-רחוק" ממיטתי- כן,כן,!!) היום,אם המחלה תשוב(ועדיין יש "סיכוי")- איני יודע איך אנהג - מצידי למות נראה "אופציה" סבירה. טוב - באמת שאני (כבר) חייב ללכת להתרחץ וכו' - אז נהייה בקשר . ושוב - תודה לך ואשמח (גם) להכירך "פנים אל פנים" ולא רק כ"ישות מהמחשב"...). אני מבטיח שלא אנשוך אותך(וגם לא אשאיר סימנים...). ביי,נועם.

נועם... קודם כל קראתי והיה לי נורא עצוב :-( למרות שאינני מכירה אותך משהוא הכיש לי על ההרגשה .. לי זה קרה אבל מסמנים שונים מדכאון של שברון לב.. ההרגשה חוסר חשק חוסר סבלנות רייקנות מוכרת לי נורא. אני עדיין נשארתצי שם.. אתה עושה רושם שיש לך את כל הכוח להתגבר על זה אין לי ספק שתצליח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מאחלת לך לילה טוב ואת כל האושר שבעולם דנה

לילה/בוקר טוב, מאחר שרק עכשיו התפנה לי זמן ויש כאן שקט, לא הייתי בפורום בכלל היום. אז כנראה שמישהו פנה להנהלת הפורומים וכתוצאה מכך מחקו את מס' הטלפון שלך - אז אם יש עם זה בעיה, אתה מוזמן לשאול אותם לפשר ההחלטה הזו. זהו, עד כאן עניינים מנהלתיים-טכניים. אתה צודק, ככל שמקבלים יותר תגובות מיותר אנשים (אנשי מקצוע ו"סתם" אנשים מן השורה) נוצר בלבול גדול יותר. הרעיון המרכזי הוא, שבסופו של דבר תדע להוציא את העיקר מן הטפל לפי מה שמדבר אליך ונראה לך מתאים עבורך. הרי הכוונות של רוב האנשים טובות, והרוב לא עונים לך כדי לפגוע או לבלבל אותך. אני מכירה את הרעיון שלפעמים מטפל/ת בן/בת המין השני מהווה "שידוך טיפולי" טוב יותר. בפועל זה עניין של העדפה והרגשת נוחות. ברור שבחירה כזו מבוססת על כל מיני עניינים לא מודעים - אבל לא ממש רלוונטיים בעיניי - העיקר למצוא מטפל/ת שיש איתו/ה כימיה טובה. כי הבסיס לכל טיפול יעיל הוא הקשר מטפל-מטופל! זה יותר חשוב משיטת הטיפול, התאוריות השונות לפיהן עובד המטפל וכו'... בלי קשר מטפל-מטופל יציב, שבנוי על אמון הדדי לא יהיה טיפול מוצלח. מעבר לתחושה שלך כלפי החונך שלך (שהוא מפספס אותך) - נעים לך להיות איתו, או שאתה מרגיש שזה "לא זה"? ולמה אתה כועס, זועם ורותח על עצמך? ז"א - זה מותר לכעוס על עצמנו, אבל רצוי שתהיה לכך איזושהי סיבה, לא? נראה לי מיותר לכעוס סתם ככה (על עצמנו ו/או על אחרים). אני האחרונה שיכולה להגיד לך אם זה נכון או לא לפנות לטלוויזיה... יש לזה יתרונות וחסרונות, ואני מאמינה ששקלת (או שאתה שוקל) אותם אחד לאחד. צריך לזכור, שמצד אחד שחשיפת הסיפור שלך יכולה להועיל לאחרים ולעצמך. אבל מצד שני - לחשיפה תקשורתית עלול להיות מחיר כבד ופוגע. מה שאני מנסה לומר בעצם זה, שאני אכבד כל החלטה שתקבל, אבל נדמה לי שזו החלטה שדורשת הרבה מחשבה, ולא כדאי שהיא תהיה חפוזה. אז במהלך האשפוז לא הציעו לך מערך מסודר של תמיכה נפשית, אבל כן "זכית" מדי פעם לביקור של עו"סית או פסיכיאטר. הבנתי נכון? קשה לכתוב עכשיו על משהו שהיה בעבר... אריאל זילבר שר: "כולם כאן חכמים בדיעבד". אז אפשר לכתוב שהיתה כאן החמצה גדולה של הזדמנות, ואי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. כן אפשר לחשוב מה אפשר לעשות בהווה, על-מנת שהסבל שלך יחזור למימדים אנושיים "רגילים" (והרי אין אדם שלא חווה סבל). התחושה שהיתה לך, שאתה "עובר את זה בקלות" יכולה להיות מוסברת כשימוש (הגיוני מבחינתך) בהכחשה מסיבית. מתוך היכרות עם מחלת הסרטן (לא אישית, אבל בכל זאת...) אני יודעת שרמיסיה היא לא הבטחה לשום דבר, אלא מצב של הפסקת אש (בתקווה שתהיה ארוכה ככל האפשר) עם המחלה. וכן, יש בזה אי-ודאות תמידי, שרק הוא לכשעצמו יכול להיות גורם שמערער מבחינה נפשית. מפחיד לחשוב על כך, שהיום בהמצב טוב, אבל מחרתיים הכל יכול להתחיל שוב מההתחלה. תוך כדי כתיבת שורות אלה חשבתי על משהו - בדקת אתה אופציה של קבוצת תמיכה לחולי סרטן? זו יכולה להיות מסגרת טובה עבורך, מאחר שהיא כוללת אנשים שנמצאים במצבים שונים של המחלה, והם יוכלו להבין אותך ולהזדהות איתך יוצר טוב מכל רופא ו/או מומחה כזה או אחר. נועם - אני לא מפחדת מאנשים שנושכים :-) תאמין לי, שאני יודעת לנשוך בחזרה... לא שווה לפתוח איתי בדו-קרב של נשיכות... אבל בחרתי במסגרת של פורום מאחר שזה הכי מתאים לי באופן אישי - למי שאני ולמה שאני יכולה להציע לאחרים. ומתוך היכרות עם עצמי, זה בהחלט הכי טוב הן עבורי והן עבור אחרים. להשתמע, הרה.

שלום לפני 3 שנים חליתי בלוקמיה וטופלתי בטיפול י כימותרפיה שגרמה לנסיגת המחלה(וחבל-כך אני מרגיש כעת). מאז חיי אינם חיים,אני כל הזמן מחליף תרופות (בהמלצת רופאים שהם כמובן יודעים הכל הכי טוב..).חודש לאחר ששבתי לעבודה והבייתה מהאישפוז בגין הלוקמיה,התחלתי להרגיש תחושות דיכאוניות והפסקתי לתפקד כרגיל,הן בעבודה(הייתי "מבריז" חופשי) והן בביית(כגון,להתחמק מלקחת את הילד הקטן לגן ו/או אי -עשייה של שאר החובות שהיו מוטלות עלי).לתקופה של כ-14 חודשים הייתי מאוזןעם טיפול ברסיטל 40 מ"ג ליום והרופאים חושבים שהייתי אז במאניה.ואז,עקב עלייה במישקל וקשיים בתפקוד מיני החלטתי שצריך לעשות משהו.פניתי לרופאת המשפחה, שהמליצה לי על פרוזק.מס' ימים לאחר נטילתו,התחלתי להשתולל בביית ולא ללכת לעבודה,הייתי פשוט יללן ובלתי ניסבל.החלפתי לציפרלקס וגם זה לא עזר.הלכתי פעמיים(כל ביקור 1200 ש'!)לפרו' וייצמן שאמר לי שמבחינתו אין מניה לחזור ל"רסיטל" ,אבל זה כמו פיאט מול מרצדס(הכוונה לציפרלקס).עקב כל הבלגן הזה,אישתי עזבה אותי ואושפזתי לשנה בבית חולים גהה במחלקה סגורה כשגם שם כל כמה שבועות/חודשים "מנסים על השפן" תרופות אחרות ו/או יותר טובות.(גם) שם ניסיתי(כן,בבית החולים) להתאבד מס' פעמים ותמיד תפסו אותי - וחבל !!לצערי באותה תקופה גם הפסקתי את תקפקיד הרגיל בעבודה,תפקיד שנילוו אליו הטבות כגון רכב,נסיעות לכנסים בחו"ל וכו'. ).מאז חיי אינם חיי.הלכתי לאין ספור מתקשרים,אסטרולוגים,נומרולוגים ו"להבדיל" פסיכיאטריים ו/או כל מיני מומחים בתחומים שונים ומגוונים ומאומה לא היטיב את מצבי ,אלא רק את מצבם הכלכלי של אלו שפניתי אליהם.. .איבדתי את הקשר שלי עם הילדים(בהיעדר קשר עם אישתי הם לא שויים,את חיי ה"קודמים" ואיני יכול להשיבם.יש רצון ללכת לישון ולא להתעורר.ההורים שלי כבר עייפו ממני ואינם מסוגלים להבין אותי ו/או לעזוב אותי לנפשי.אבא שלי אפילו אמר לי שאם אפנה לתוכניות טלויזייה בענייני הוא ינתק איתי קשר והוא בהחלט מתכוון לזה.אמא שלי פשוט אומרת לי ש"אתה לא רוצה" ואבא עוד מוסיף ש"אתה פשוט עצלן". מה ללעשות ?אילו עצות אתם נותניםך לי ? אגב,הטלפון שלי 050 -5782373. אני משווע לעזרה/תמיכה/סיוע בדחיפות ובאהבה רבה נא הוכיחו לי כי יש לי פתרון.כל מה שאני רוצה (ואני יודע שכעת זה לא ריאלי)זה לשוב הבייתה ולמה שהייתי קודם-איך עושים את זה??

שלום נועם, מבחינת הלוקמיה, כרגע אתה מצוי בשלב של רמיסיה? האם במהלך הטיפול במחלה, קיבלת גם תמיכה נפשית מקצועית, או רק לאחר הטיפולים שעברת נגד הסרטן? נועם, דבר אחד למדתי בחיים שלי - רופאים חושבים! שהם תמיד יודעים הכי טוב. אבל בפועל, מי שצריך לדעת מה הכי טוב עבורו זה החולה/מטופל (בעיקר מבחינת תופעות לוואי של תרופות שונות או מידת היעילות שלהן). הדכאון שלך, בעקבות הטיפולים בלוקמיה, מובן מאוד והגיוני. אנשים רבים, שחלו במחלות קשות, חווים גם דכאון ברמות שונות. ולכן, אגב, ברוב המחלקות האונקולוגיות (ולא רק), יש מערך תמיכה נפשי מקצועי שמספק ביה"ח. מערך שכזה כולל, בין היתר, עזרה במהלך האשפוזים וכן הכנה פיזית ונפשית להתמודדות עם החזרה הביתה ולשגרה (עם או בלי מגבלות שקשורות למחלה). אם יש משהו שפסיכיאטרים "לא מגלים" למטופלים שלהם זה, ש20% - 25% מהאוכלוסיה שנזקקת לטיפול אנטי-דכאוני, לא מגיבה כלל לתרופות (אלא רק לתופעות הלוואי שלהן). ייתכן והמספרים ירדו קצת מאז שיצאו לשוק כל האנטי-דכאוניות מהדור החדש, אבל בבייסיק - יש הרבה אנשים, שטיפול אנטי-דכאוני לא מיטיב את מצבם, ולעתים אף מחמיר אותו. כל ה"תורה" של טיפולים תרופתיים מורכבת למדי, ועד כמה שאני מתמצאת בנושא, אני לא יכולה לתת תשובות ברמה של פסיכיאטר - אז שווה וכדאי לפנות גם לפורום פסיכיאטריה במקביל. על רגל אחת - הרבה פעמים טיפול אנטי-דכאוני חושף מאניה ו/או פסיכוזה חבויה, ולכן מתחילים אותו רק אחרי שמתחילים טיפול בנוגדי פסיכוזה. לפעמים הטיפול בכלל צריך להיות במייצב מצב רוח, ולא באנטי-דכאוני. וכו'... אני לא מכירה את פרופ' וייצמן, ולא נראה לי הוגן לדון כאן באמירות ובהחלטות שלו. מה שכן, אני קוראת שקיבלת רק אנטי-דכאוניים מהדור החדש... ידוע לך אם בשלב מסוים קיבלת משהו מהדור הישן? לפעמים דווקא הם מפתיעים לטובה (מרוניל, אנאפרניל וכו'). ורק עוד שאלה אחת - מה הדיאגנוזה שקיבלת במהלך שהותך בגהה ולאחר השחרור? כיום אתה מקבל טיפול כלשהו? טוב, אלה היו 2 שאלות... אז באמת רק עוד אחת: בשלב מסוים במהלך השנים האחרונות היית גם בטיפול פסיכולוגי? כיום יודעים, שב - 95% מהמקרים, ההצלחה הטובה ביותר היא של טיפולים משולבים (תרופות+שיחות). למה שלא תנסה לחדש, בהדרגה, את הקשר עם האישה והילדים? אני חושבת שזה יוכל לתת לך משמעות כלשהו וטעם לחיים. ולא, אני לא חושבת שאתה עצלן או לא רוצה. אני מאמינה לך ויודעת, שאתה מצוי בתוך קושי אמיתי וכואב. אבל לפני שכל מיני טיפולים עוזרים, אתה צריך לרצות לעזור לעצמך, למרות החוויות התרופתיות והטיפוליות המאכזבות שעברת עד היום. וכן, זה קשה להחליט ש: "מעכשיו אני אדון לעצמי. הגיע הזמן לתפוס את עצמי בידיים ולהחליט מה אני רוצה ואיך אני הולך לעשות את זה". אתה יודע, אפילו בקרב הדתיים ידוע, שגם אלוהים לא עוזר, אלא למי שעוזר לעצמו... או לפחות למי שרוצה ומוכן לעזור לעצמו. אין פתרונות קסם. אין שיוויון בין אנשים - חלק מקבלים קלפים טובים יותר ואחרים טובים פחות. ההחלטה מה לעשות עם הקלפים (גרועים ככל שיהיו) היא של כל אדם ואדם. ואפשר לעשות גם את מה שאתה רוצה. זה עלול לקחת זמן, להיות קשה וכואב, מורט עצבים ומתסכל לעתים. אבל אם עושים את זה step by step, בלי מטרות גדולות מדי, שקשה לבצע בתחילת הדרך - בסוף מגיעים לאן שרוצים, או לפחות מספיק קרוב לזה. אשמח אם תמשיך לכתוב כאן ולעדכן. אני משתדלת להיות זמינה כאן כמה שיותר. הרה.

הרה כתבה על תרופות מהדור החדש שהן ללא תופעות לוואי אז יש לי תיקון קריטי. אנאפרניל כנראה מעוררת ו/או מעודדת אובדנות וזה רציני.

נועם היקר שלום קראתי את מיכתבך והוא נגע לליבי מאוד אני לא הבנתי מה אתה רוצה אז היתה חולה אז עברתה טיפולים נו ומה עכשיו אחרי שיש כזו הקלה שאתה מאחורי כל זה פתאום אתה מתחיל לבעות בכל מי שעזר לך כבר שחתה אותם בתקופת הטיפול מה אתה רוצה עכשיו להרעיל את עצמך בכל מיני תרופות דיכאוניות או לבזבז זמן וכסף על כל מיני עובדי אלילים למה שלא תרים את ראשך לשמיים ותגיד תודה לבורה עולם על האיזדמנות הנוספת לינשום אויר וליראות את ילדייך לחבק אותם חזק חזק אל ליבך ונצל כל יום נוסף במחיצת אורייך ואישתך לירשם לאיזה חוג ללכת להצגה לקרוא קצת בספר תהלים זה מקל מאוד ולהודות לכל האנשים שעזרו לך . כי לך אין כל זכות או יכולת לקבוע מתי תיחיה ומתי תמות אתה לא ברעתה את עצמך לכן לך לעשות קצת יוגה וקצת דימיון מודרך לאהבה עצמית וללימוד לקבל כל משה נגזר על בן אדם באהבה בהצחה בריאות וחיים טובים תקוה מאוד [מקל מאוד

היי הרה .. מה שלומך? אצלי יהיה טוב... רציתי לספר לך שהיום פגשתי אותו בעבודה בלי שלום בלי כלום, היה לי נורא ומין צביטה בלב...אבל לא מגיע לו הוא הרי לא יודע לכבד אותי . נכון שסיפרתי לך על המקום הבילוי(המשותף)מסתבר שיותר הם החליטו לא ללכת לשם בגלל סיבה שהיא שנמאס מהמקום. מה שאומר שיותר גם אם אני ירצה לא יראה אותו.. התבאסתי לשמוע את זה היה לי עצוב . אבל במחשבה שניה אולי זה מה שיעזור לי להתגבר... עכשיו זה רק מוכיך לי שהוא לא יצא רק בשבילי ...זהו הרה זה נגמר. גם אם אני ירצה לא יהיה עוד ... אני ממש מתוסכלת מזה . מה יהיה עכשיו??? היום הייתי מתה לדבר איתו ,ואז מה.. חשבתי לעצמי שדי הוא רוצה את זה אני חייבת לכבד אותו.רעדתי שראיתי אותו מרוב התרגשות מסויימת.. הרה יש לי שאלה ,למה תמיד אומרים משפט "יודעים להעריך מה שנעלם" יש מצב שאם הזמן שהוא יראה שתפסתי מרחק זה יאתגר אותו שוב ? אני איפה שהוא אפילו כועסת על עצמי על כל התקופה שהייתי בבית והתמררתי בבכי ממנו.. זה לא נתפס, אם הוא רק היה יודע.. מה עברתי בגללו איזה תקופה. עכשיו אני הרבה יותר טוב אבל עדיין נשאר משהוא שקשבה לי לשכוח.. וגם מה ששמעתי על זה שאין לי יותר איפה לראות אותו נכנסתי לבאסה .... מה את חושבת הכי נכון לעשות ?

היי, לפעמים כואב להתפכח מאשליות... באיזשהו מקום רצית להאמין ולחשוב, שהוא יוצא למקום הבילוי הזה רק (או בעיקר) בשבילך. מחשבה שנובעת מהמקום הזה, שזה בדיוק מה שאת עשית - יצאת לשם רק בשביל לראות אותו ואולי גם לזכות ביחס ממנו. אבל עכשיו את מגלה - וזה לא קל - שהוא יצא לשם כי היה לו נחמד שם, איתך או בלעדייך. מה שמחזק את הנקודה הבסיסית שאומרת, שאולי הוא גרם לך לפתח ציפיות בלי שהיו לו שום כוונות רציניות כלפייך. מה יהיה עכשיו? ברגע שתאפשרי לעצמך להתגבר ותתגברי, את תראי שלפחות מהבחינה הזו יכול להיות רק יותר טוב... לא תהיה תלויה באיזה בחור בשביל האושר שלך. המשפט הידוע "אתה לא יודע מה יש לך עד שזה נעלם" מדבר בעצם על חוסר היכולת שלנו להעריך דברים שיש לנו בהישג יד; על זה שאנחנו תמיד רוצים יותר ו/או אחר. ואז, כשאנחנו מאבדים את מה שכבר היה לנו, אנחנו מבינים שפספסנו משהו טוב בגלל הרצון/צורך שלנו בדבר אחר. דנה, את לא צריכה לחשוב עליו בצורה כזו... זה לא חשוב אם בעוד חודשיים (למשל) הוא פתאום יבין שהוא איבד משהו טוב. את לא אמורה לשבת ולחכות עד שאולי, אולי, אולי, זה יקרה. כי זה יכול גם לא לקרות. אני שמחה לקרוא שאת במצב טוב יותר. השיפור הוא הדרגתי, אבל הוא החל וזה יכול רק לדרבן אותך קדימה. אף-אחד לא מצפה ממך פשוט לשכוח אותו וזהו. הרעיון הוא לזכור אותו, אבל להמשיך הלאה בלעדיו. הרה.

היי שבוע טוב גם לך.. שמחתי לקרוא את תשובתך, ודי התבלבלתי עם התשובה לגביה, אאאולי מצד אחד הוא היהי נחמד , אבל אני כמעט בטוחה שהיה לו מעבר לכל הנחמדות זה משהוא שמרגישים מעבר לזה הוא היה אומר מידי פעם רמזים כמו"אני ואת לא ביחד "לא כרגע" או אם היה לי בית לבד 99 אחוז שהיינו יחד. אני ישקר אם אני יגיד לך שזה לא החזיק אותי זה כן.. ובכלל הוא אמר לי שאני חשובה לו וכו.. אתמול ישבתי ובכיתי בבית מעצם המחשבה שאולי מה שאת חשבת אולי הכל היה משחק בעצם?! אני כבר לא יודעת.. וזה מה שמתסכל פה.. לדעתי אמא שלו הגורם.. זה ההרגשה שלי! אין לי הרבה בבררות מה אני יכולה לעשות זה ההחלטה שלו אני חייבת לכבד אותה.. זה קשה קשה מאוד זה הרגשת ריקנות חוסר חשק לכלום עצבים חוסר סבלנות וכו.. אולי המרחק רק יכול לעזור או לשכוח ופה זה נגמר או שפשוט ליצור משהוא חדש.. למרות שאני כבר בספק נראה לי הוא הגיע להחלטה עם עצמו שדי, לא רוצה כלום! (יש לי תחושה שהוא עושה את זה בשבילי כי הוא רואה כמה אובססיבית אני אליו) אולי אני חייבצת את זה את ההפסקה הזו ולהחליט שדי. אבל יש לי המון מעידות בזה. וכן אני נרתעת מגברים שנראים טוב, ופה זה העניין נראה לי שגם ממני נרתעים וזה גם אחד החסרונות שהתכוונתי אליהם.. אוף הרה אני לא בן אדם כזה , זה כל כך קשה לחיות ככה. הינה אין לי חשק ללכת מחר לעבודה אני לא אוהבת בנות, בנות הם קנאיות פשוט ככה.. לדעתי המראה הרס לי המון.. .. אני גם חושבת שאם הייתי נראת פחות טוב הייתי מרגישה יותר בטחון ולא להרגיש שמסתכלים אליי או בוחנים אותי וקנאיות לי.. זה לא כיף זה מציק וקשה לי להתעלם מזה...ולהגיד זה בעיה שלהם.. כי זה מפריע לי! החיים כל כך קשים ומסובכים.. למה ? למה זה ככה? אני כל כך לא מאושרת כל כך עצובה .. במיוחד שמגיע יום ראשון אין לי חשק לכלום ונכנסת לבועת באסה שכזו.. מצטערת על כל האורך הזה.. שיהיה לך תשבוע הכי טוב ומוצלח תודה רבה .. דנה

היי, כל רמז או מילה אפשר לפרש ולהבין בהרבה דרכים. כנראה שאת הבנת מהדברים שלו, שאולי יש לכם סיכוי להיות ביחד יום אחד. ואולי - רק אולי, אני לא באמת יודעת - זו היתה הדרך שלו להיות מנומס אלייך ולרמוז לך בעצם, שזה לעולם לא יקרה. וכמובן שקיימת גם האפשרות, שהוא בעצמו היה מבולבל ולא החלטי. וגם האפשרות שהכל היה משחק עבורו, משום שהערצה שלך אליו החמיאה לו מאוד, והוא היה צריך אותך בסביבה כדי לטפח את האגו שלו בלבד. בקיצור, יש המון אפשרויות... אבל הדבר הכי חשוב הוא, שלא משנה מה היתה הכוונה שלו - את נפגעת מזה, וזה הרס אותך. ולכן חשוב להפסיק את זה. וזה לא קל, אני יודעת שלא. אם את תתייחסי למראה שלך כאל מובן מאילו, ותקבלי את עצמך כמו שאת, בלי להשקיע בזה יותר מדי נסיונות ביטול (את הרי לא יכולה לשנות את המראה שלך) גם אחרים ילמדו לקבל אותך כפי שאת. ככל שתנסי לגמד את הנוכחות שלך בחברת אחרים, כך תמשכי יותר תשומת לב שאינה רצויה מבחינתך. לא רק בנות קנאיות... קנאה היא תכונה אנושית לחלוטין, רק שלפעמים היא מוגזמת וגורמת לאנשים לעשות ולהגיד דברים מכוערים. זה קורה, אגב, בעיקר לאנשים שלא רוצים/יכולים להודות בעובדה שהם מקנאים. אף-אחד לא הבטיח מעולם, שהחיים הם פיקניק.כולם מתמודדים עם קשיים שונים ומגוונים. יש כאלה שמצליחים להתמודד לבד ואחרים פונים לעזרה מקצועית. לא צריך להיות "משוגע" כדי לפנות לאיש מקצוע... אנשים פונים לעזרה גם כשהם מרגישים תקועים בשלב מסוים בחייהם, למשל. יש כל-כך הרבה סיבות וגורמים לקבלת עזרה. העניין הוא, שכל אחד צריך להחליט עבור עצמו מתי יש מקום לעזרה חיצונית, מאחר שלבד הוא לא מצליח להתרומם מעל הקשיים. הרה.

היי הרה , תודה על התגובה! את יודעת קשה לי להבין את עצמי,מצד אחד קשה לי שאני רואה אותו ומצד שני אני רוצה לראות אותו, אני ישקר אם אני יגיד שלא=זה פשוט ככה... עדיין קשה לי להמשיך הלאה.. למשל לגבי היום מאוד בא לי ללכת למקום שהוא נמצא בו(אבל אני מקווה להחזיק את עצמי בכוח).. וגם בעבודה במועט שאנחנו נפגשים אני לפעמיים מצפה לו... אני לא מצליחה לשכוח אותו, ולצאת למקום אחר שאני יודעת שהוא לא שם אני לא נהנה. אני חושבת שהוא הגיע להחלטה שדי זהו מספיק!ממש ככה.. הוא מתנהג כאילו לא רוצה כלום יותר, וזה מוזר לי כי עד לפני חודש הוא עדיין היה נחמד אליי ועם המילים היפות שלו... עכשיו זה הגיע למצב שאנחנו אפילו שלום לא אומרים, זה קצת מפריע לי אבל אין לי בררה. כמה אני יכולה עוד להשפיל את עצמי. היום הבנתי שאני לא מעריכה את עצמי נכון.. אחרת זה לא היה ככה.. זה תקופה ארוכהההההההה שאני נמצאת שם בשבילו, הרגשות משטלתות אליי. הלוואי והיה בי כוח לשנות את זה.ולהגיד די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ובקשר לעניין השני שסיפרתי לך: לי מראה ממש לא משנה ,אני נורא חשוב לי קודם כל האישיות שעומדת מולי.ואגב אני נרתעת מגברים שנראים טוב מאוד, לא יודעת למה .. מאותו רגע אני שוללת...אולי פחד של נטישה או בסגנון.. אני מעדיפה את הפחות.להרגיש בטוח....ולא יודעת למה. נכון מה שאמרת לי זו אני ואני לא אשמה בזה!וזה מה יש ושיתמודדו" אבל זה לא ככה את יודעת לפעמיים כשאני נמצאת בחברת בנות אני מנסה להפגין פחות נוכחות או מתפדחת ללכת לידן בגלל שאני בטוחה שהם יחפשו אותי ידברו עליי ו לטוב או לרע יחפשו פגמים,"כמו על הנעל או על החולצה הלא מגוהצת.. השולי הזה... ברור לי שזו אני ואני חייבת להשלים עם זה ,אבל הייתי רוצה להיות אחרת פשוטה ,וכן אולי ככה היה לי יותר בטחון,לדעת שלא מחפשים אותי על קטנות או מעדיפים להיות בלעדי בגלל המראה...זה קשה מאוד ,אני חלשה מידי ולא אדם כזה ,בכלל אני באישיות שלי אדם פשוט חברותי והכי פשוטה שישי....אבל עדיין זה קשה לי. לא מזמן אחד שהייה עובד איתי כשהתידדנו אמר לי"בהתחלה שראיתי אותך חשבתי את סנובית ואין מצב שתתייחסי אליי ,ועכשיו ראיתי שאת הפוך,הוא אפילו שאל אותי "את לא מעריכה את עצמך נכון למה ?" אני הכי פשוטה שמכירים אותי. וזה גם אחת הסיבות שאני שונאת תמראה בגלל שבהתחלה חושבים שאני סנובית וזה כל כך הורס לי! והכי כואב זה השינאת חינם, הרה אני מרגישה שבנות מחפשות אותי!למה? למה ? ושוב למה ????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! האמת שעם גברים יותר קל לי להתמודד אני מרגישה הרבה יותר בטחון ונוח,זה כן... אבל בנות,אני לא מצליחה להתמודד עם זה, לא מצליחה. ואין מצב שאני יתלבש אם בא לי פתאום מיוחד, זה מה שחסר לי שיסתכלו עוד ועוד וידברו עליי או לטוב או לרע. אני לא אוהבת להיות גורם שיחה זה נותן לי הרגשה רעה... הרה=====כל כך קשה לי להתמודד בחיים האלו. ומכל הבחינות.....מי כמוך יודעת...... מה נראהלי הכי נכון לעשות ? תודה ושוב תודה על ההקשבה הסבלנות והפתרון אוהבת מאוד דנה

היי. את נהנית במקום בילוי מסוים רק משום שאת יודעת שגם הוא נמצא שם? ומה עם ההנאה בשביל עצמך בזכות עצמך? את יודעת, דנה, הוא לא השמש ולא הירח - הוא לא אמור לקבוע עבורך את מידת ההנאה מבילוי מסוים... תנסי לצאת למקום אחר עם חברה/ות ופשוט להנות מהרגע, אפילו שהבחור הזה לא שם. מקסימום - יצאת, בילית ולא נהנית... תנסי, מה אכפת לך? הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא, שתחזרי הביתה ותגיעי למסקנה, שסתם בזבזת לילה. ולבזבז לילה אפשר גם בבית בכל מקרה, אבל אם לא תתני לעצמך צ'אנס, לא תגלי עד כמה את יכולה להנות במקום בילוי אחר. דנה, זה לא נעים לחשוב על זה ככה - אבל אולי הוא היה נחמד אלייך מתוך נימוס בלבד? אולי עכשיו, כשתפסת ממנו מרחק, הוא לא מרגיש שוב צורך להיות נחמד אלייך? כתבת שאת נרתעת מגברים שנראים טוב מאוד... ואולי זו הסיבה שלהרגשתך נרתעים ממך? מה שגורם לך להירתע מהם, יכול להרתיע אחרים ממך. אני לא אומרת שזה בהכרח ככה, אבל גם זו אפשרות סבירה, לא? אגב, אנשים "מריחים" חולשות של אחרים ומנצלים את זה. ברור שזו הכללה גסה, ולא כל האנשים כאלה... ככל שאת תשדרי לאחרים שאת רואה במראה שלך דבר שלילי, ותגמדי את עצמך בנוכחות אחרים - כך הם יפגעו בך יותר. ההתנהגות שלך מזמינה, לכאורה, התנהגות שלילית מצד הסביבה. ברגע שתהיי יותר בטוחה בעצמך, אנשים יקלטו את זה וישנו את ההתנהגות שלהם כלפייך. ואם מישהו אומר שהנעל שלך לא יפה, או שהחולצה שלך לא מגוהצת אז... אז מה בעצם? אז אמרו. ואולי לא מחפשים אותך על קטנות בכלל, אלא רגישות היתר שלך גורמת לך לחשוב שזה מה שעושים? את תמיד מחלקת רק מחמאות לאחרים? מעולם לא אמרת למישהו משהו על הלבוש שלו? המראה בלבד לא משדר סנוביות... זה בד"כ שילוב של מראה והתנהגות. ואת נראית טוב וגם תופסת מרחק מאחרים, כי את פוחדת להיפגע. למתבונן מהצד זה יכול להיראות כאילו שאת מתנשאת. למרות שאת לא. דנה, לדעתי אף-אחת לא מחפשת אותך... זה משהו בהרגשה הסובייקטיבית שלך, ולא בהכרח קורה במציאות. ואולי, כמו שכבר כתבתי, את צריכה לבדוק מי באמת חרה שלך ומי לא. בעיניי, הדבר שהכי נכון לעשות - וזה לא רק כלפייך - זה ללמוד לקבל את מי שאתה (על כל היתרונות והחסרונות שיש בכל אחד ואחת) ולהשלים עם זה. הסביבה קולטת את מה שהפרט משדר. ואם הפרט משדר שהוא לא מקבל את עצמו, אז גם הסביבה תתקשה לקבל אותו. קשה לחבב מישהו שלא מחבב את עצמו. ומישהו שלא מחבב את עצמו, לא יכול לחבב אחרים. ולכן השינוי צריך לבוא מבפנים במקרים מסוימים. שבוע טוב, הרה.

היי הרה !כל כך שמחתי לקרוא את מה שרשמת לי.... תודה! וכן התחלתי עבודה חדשה ,וכן אני מידי פעם נתקלת בו,וזה לא קל לי זה מוציא אותי מכל הריכוז.. השעה עכשיו נורא מאוחרת.. לצערי היום נשברתי הייתי בבית (כשאני רגילה לצאת לראות אותו )ונשפכתי מכאב והרס עצמי. אני כל כך מתגעגעת אליו, אין לי מושג למה, אבל היה לי כיף איתו.. אני באמת אוהבת אותו, אחרי הכל זה קשר מוזר של שנה שככה אנחנו נפגשים כל הזמןןןןןן.. נראה לי שגם אני יהיה לו חסרה כי הוא רגיל לראות אותי שם והוא יודע שזה בשבילו(נראה לי).עכשיו אנחנו לא מדברים בכלל הוא כל כך פגע בי לפני חודש ,היבנתי שהקשר הזה הורס אותי פשוט ככה. אחרי ההתנהגות המשפילה שלו למחרת שלח לי הודעה מצטער על ההתנהגות אבל יש סיבה לזה!ולא עניתי לו .הייתי חזקה.. רציתי למרות ההשפלות שלו לנסות ולהחזיר תשובה ו אולי יתפתח משהו, אבל משהו עצר בעדי לא לעשות זאת.ואני שמחה עכשיו עלכך. הרה יש לי שאלה אלייך ,את חושבת שאם אני חשובה לו כמו שהוא תמיד אמר לי, אז אני יהיה חסרה לו? אם הוא מרגיש אליי משהו זה יפריע לו המרחק שקרה בנינו? רציתי לספר לך עוד עניין עניין מאוד חשוב בחיי שאת זה לא הספקתי לספר לך, אני שונאת להגיד את זה ולפעמיים מצטערת שאני כזו ואולי עכשיו מתביישת להגיד את זה או מרגישה חוסר בטחון אני נחשבת לבחורה יפה אפילו מאוד,ומכל הבחינות :-( אני לפעמיים מצטערת וחושבת ש הלוואי והייתי יכולה להראות הרבה פחות ,תמיד מנסה להראות להתלבש פחות יפה. למרות שבא לי על בגד מסויים יפה ללבוש למשל.. הרה!!!!!!!!!!!!! בנות קנאיות לי !אני לא יכולה להמשיך לחיות עם זה !מה אני אשמה שיצאתי כזו? מחפשות אותי על סתם אני מרגישה את זה.. אפילו שונאות אותי על חינם.. אני מרגישה שחברות מתרחקות או מתבאסות שאני מגיעה ש(לא יתחילו איתי, למרות שבאמת אף אחד לא מדבר אליי חוץ מהגבר שאני אוהבת אותו)ומראה הכי לא עושה לי את זה אלה האישיות של הבן אדם, ואגב הוא לא נראה טוב במיוחד. קשה לי עם זה ,אני נפגעתי עם כל כך הרבהההההה למשל :חברה בעבר הייתה אומרת לי על חולצה יפה עליי שהיא מכוערת ואחרי שבוע ראיתי אותה אצלה בארון, או שעשיתי שינוי בשיער (כל פעם שאני מרגישה חולשה נפשית אני מרגישה צורך לעשות שינוי )אז המון אנשים שונים החמיאו לי וגם לדעתי זה היה יפה ומסתבר שחברה שלי דאגה להגיד לי שזה מכוער,אני יודעת שזה לא האמת. (שמעתי אותה אומרת לחברה משותפת שדנה לא תבוא היא תהרוס לי ...)כל כך נפגעתי!אני לא מצליחה להתמודד עם זה,אני גם ככה בן אדם חלש אני לא מתמודדת עם זה. מה עליי לעשות מה?????????? לעבודה גם כשבא לי להתאפר אני לא מתאפרת, גם כשבא לי להתלבש מיוחד ,יפה אני לא עושה את זה. אני שונאת את עצמי על זה שאני נראת טוב.לא רוצה . זה גורם לי רק צרות ומרמורים בחיים שלי...אם זה דיבורים ואם זה לחפש אותי, והעיקר שינאת חינם,בנות שלא מכירות אותי בכללל אני מרגישה את זה . פשוט מרגישה.... עכשיו שהמקלדת מלאה דמעות משני הסיפורים,רק אלוהים ואת יכולים לעזור לי. עכשיו כשהגעתי הביתה חשבתי לעצמי שאולי עדיף להתנתק מהחברות הספורות שלי,אולי עדיף להיות לבד,(ואז מה להיות לבד?!)אולי עדיף! מה לעשות איך מתמודדים עם זה ? יש לי כבר חוסר בטחון בגלל זה, רוצה להראות רגילה פשוטה ולא מיוחדת ,זה רק חוסר אושר גורם לי....אנה ממך תעזרי לי אני כבר מתמוטטת נפשי ,לא רוצה בחיים האלו יותר.. מחכה לתשובה....דנה

היי! אני בטוחה שזה לא קל לך להיתקל בו כל פעם, ואני לא רוצה ויכולה להבטיח שזה יהיה קל יותר בעתיד. אני כן מקווה שעם הזמן, פחות ופחות יפריע לך לראות אותו מדי פעם. למה את סוגרת את עצמך בבית במקום לצאת ולבלות? אני בטוחה שיש עוד הרבה מקומות בילוי אחרים בסביבה שלך, שאליהם הוא לא הולך. ואם המטרה היא להימנע מפגישה איתו, אז תשיגי אותה גם ככה, בלי להעניש את עצמך בהסגר... וככה תוכלי גם לבלות קצת. שאלת מה הוא חושב/מרגיש עכשיו... טוב, אז מכיוון שאני לא הוא, אני ממש ממש לא יכולה לדעת בוודאות את התשובות. אני יכולה להניח, שאם הוא התכוון למה שהוא אמר לך אז כן, יש אפשרות שאת חסרה לו בסביבה, ולו רק משום שהוא ידע שתמיד הגעת לשם בשבילו, ועכשיו חסרה לו מישהי שתשב ותעריץ אותו מרחוק. ואת יודעת מה - אם זה מפריע לו, אז שיאכל את הלב עכשיו; זו כבר לא בעיה שלך. היו לו שפע של הזדמנויות, והוא בחר לשחק בך במקום לעשות משהו רציני בנושא, נכון? את לא משחק שלו! בקשר לעניין השני שהעלית... את יודעת, אני בטוחה שיש בנות שאולי קראו את זה וחשבו: "על מה היא מתלוננת???" סקר שנערך לא מזמן בדק ומצא, שלמעלה מ-60% מהישראלים לא מרוצים מאיך שהם נראים. אז זה בהחלט יכול להיראות קצת מוזר שאת מייצגת דווקא את הצד השני - את אלה שמרוצים מאיך שהם נראים, אבל סובלים בגלל זה. את צודקת - את לא אשמה במראה שלך! ויותר מכך - אין לך במה להתבייש!!! אני חושבת שאת יכולה ללבוש מה שבא לך ולהתאפר איך שמתחשק לך. זו זכותך המלאה. הבעיה היא לא שלך!!! הבעיה היא של הסביבה שפשוט לא יודעת לפרגן. כי אפשר לפרגן למרות שמקנאים. והרי זה בדיוק העניין - סביר להניח שכל אותן בנות שעושות לך צרות פשוט אכולות קנאה. וקנאה עלולה להוביל לשנאה ולרצון לפגוע. והן מצליחות לפגוע בך ולקלקל לך. חבל שאין יותר אנשים כמוך, שנותנים משקל גדול יותר לאישיות של הבן-אדם במקום למראה. אני יודעת שהכי קל מצידי זה לכתוב לך - אז תתעלמי! אבל אני יודעת שאם היה כל-כך להתעלם, זה לא היה פוגע בך כל-כך. העניין הוא, שלא תוכלי לשנות את הגישה של הבנות האלה אלא רק את היכולת שלך להתמודד עם הקנאה והארס שהיא יוצרת אצלן. ובטח שאת לא צריכה לשנוא את עצמך. את יודעת, יש אנשים עשירים... כמובן שהרבה אנשים אחרים מקנאים באים ומדברים עליהם בצורה שלילית, אז מה זה משנה? הם יזרקו את כל הרכוש שלהם לפח בגלל זה? לא. הם ימשיכו לחיות את החיים שלהם, עם הרכוש שלהם וזהו. וכשאין ברירה, מתחילים להיות בררניים יותר בבחירת חברים/ות; מוצאים חברים שלא אכפת להם מדברים חיצוניים כמו מראה או כסף... ודנה, יש גם כאלה! אל תתייאשי. בטח שאין סיבה להישאר בבידוד חברתי. זה רע... בני אדם לא נועדו לחיות ללא חברים. שבת שלום, הרה.

הרה יקרה, אני נכנסת פה כל פעם לקרוא את תשובותייך המלומדות שבאות ממקום של אמפתיה אמיתית וניסיון לעזור. ניכר שיש בך חוכמת חיים, השכלה רחבה ורוחב לב. תבורכי על כך!!! רציתי לשאול האם כל זה בא לך מניסיון בחיים או שאת עוסקת בתחום כעיסוק.? לא שואלת מתוך חטטנות חלילה, אלא מרצון ללמוד ממך, כי ניכר שיש מה והרבה. חג שמח

היי, תודה רבה על המילים החמות. ולשאלתך - לא, אני לא עוסקת בתחום (אבל לומדת אותו)... לפעמים החיים הם הבי"ס הטוב ביותר (וסליחה אם זה נשמע כמו קלישאה). וזה בסדר, זו לא שאלה חטטנית מבחינתי. חג שמח, הרה.

אני מנסה להבין מדוע אני כ"כ מתאמת למצוא חן בעיני כולם.מדוע חשוב לי שאהיה נאהבת ובמרכז כל הזמן?? בפועל אני ממש שונאת ומתעבת בני אדם לא מתוך רוע אלא בשל הצביעות העולה בפניי בכל מפגש כמעט. האם אני נאיבית עד כדי כך שאני מסוגלת ללכת הביתה בכל פעם עם תסכול כי זה עשה פרצוף או לזה לא אמרתי שלום כמו שצריך....או אולי מישהו חושב כך וכך כי התנהגתי כך וכך... בקיצור,אני מוצאת עצמי מוטרדת די הרבה בשל אנשים שבאים איתי במגע-לרוב עם האנשים בעבודה אותם רואים כל הזמן. אני מנסה תמיד לבחון האם ריכלו עליי או דיברו כשלא נכחתי... כעת,אני נמצאת בתפקיד אחר ולכן לא יכולה להסיק יותר מדי אך העובדה הזו מכניסה אותי למתח מהסוג האחר-למה מתעלמים ולא שואלים/מתקשרים לבדוק איך הולך לי ואיך אני מסתדרת... בקיצור, ריגשי.? בטחון ירוד?? נאיביות ותמימות?. אני מנסה ומבינה שלא הכל ישר בחיים ולא כל העולם חושב באותה צורה אך עדיין נכשלת בניסיון להתעלם. הכי "מצחיק" שאני באמת לא אוהבת את הטיפוסים הללו ותכלס דואגת לאינטרס בלבד הרי על כך מושתתות מערכות יחסים לדעתי. אין אמת באף מקום ולצערי לא פעם נתקלתי במירמה כזו או אחרת אז מה שווה לי כל העצב הזה והמוטרדות.? כשלמעשה אני יודעת מה המציאות. למה למרות ההבנה אני לא מיישמת בפועל את התנהגותי - פשוט מנסה להתעלם? למה אני ממש מתאמצת לברור את מילותיי שלא ישמעו לכיוון לא רצוי... חייבת לציין,שאני מתה לפעמים להוציא הכל בפנים ולהרגיש שאני אמיתית אך אם איעשה זאת לבטח אהיה מנודה לגמרי כי יש לי אמירות קשות ביותר והרבה טינה כלפי העולם והתנהלותו.... אוף.קשה לחיות כך כשסביבי יש הרבה ראשי כרוב שלא מעניין אותם כלום מלבד עצמם והנה אני מתייסרת שמא עשיתי משהו שלא ימצא חן בעיני x ממה נובע הדיסוננס הזה< איך ניתן מחד לשנוא אדם ובכ"ז ל"שחק" אותה כדי לא להרגיש לא שייכת או פחות שווה ?? יש לציין,שלעיתים כשאני נשאלת ע"י מישהו שאלה - שאיני חייבת את אהדתו אני מגיבה בתוקפנות או בחוסר סבלנותתת. גם אז,אני מנסה להתהפך וכאילו להפוך הגלגל. בקיצור,יש לי מעין רצון להסוות את דמותי האמיתית....שאינה סובלת יותר מדי את הזולת בבקשה,נסי לכוון אותי למקור הבעיה

היי אלינור, כתבת: "הכי "מצחיק" שאני באמת לא אוהבת את הטיפוסים הללו ותכלס דואגת לאינטרס בלבד הרי על כך מושתתות מערכות יחסים לדעתי." במובן מסוים, לפי דברייך, אין הבדל גדול בין היחס שלך לאחרים לבין היחס שלהם אלייך. אלא אם אם לא הבנתי נכון את המשפט הזה. אלינור, המרקם החברתי בנוי כך, שלאנשים יש מערכות של איזונים ובלמים כמעט בכל תחום, אחרת האנרכיה היתה משתוללת... אז יש גם בלמים ואיזונים בתקשורת בינאישית. והכוונה היא, שאכן אנשים לא אומרים את כל מה שהם חושבים לזולתם - למרות שלפעמים יש תחושה שזה ממש מתבקש. ולפעמים אנשים באמת מאבדים את העשתונות ומתפרצים בזעם, ובורב המקרים הם יקבלו על כך תגובות שליליות. האם זו צביעות? אולי. אבל בטוחה שעדיף לפעמים לא להגיד דברים, מאשר להשתלח חופשי בלי שום בקרה. לא רק לך חשוב להיות נאהבת. זה צורך אנושי, ולא רק אנושי (קיים גם בקרב בע"ח). להיות נאהב פירושו שיש מישהו שדואג לנו, שרוצה בשלומנו, שאכפת לו מאיתנו ושמוכן להושיט יד תומכת כשצריך. בכל מקום שבו יש יותר משני אנשים, יש רכילות. למה? כי גם זה חלק מהמין האנושי. יתרה מזאת, נמצא שלרכילות (ולא שלילית במובן של "ללכלך") יש יתרונות חברתיים. אבל מה שאת אומרת בעצם, זה שיש לך צורך בשליטה באחרים - את עסוקה במחשבות ותהיות לגבי מה הם כן/לא אמרו עלייך, איך את יכולה להשפיע על זה וכו'. אבל אני לא מסכימה איתך בקשר להכללה הגורפת ש"אין אמת באף מקום". אולי את כל-כך מצפה לשקרים, שאת מחמיצה את האמת גם כשהיא מהבהבת לך מול העיניים? אולי ניסיון החיים האישי שלך הפגיש אותך בעיקר עם מצבים שליליים, ואת לא יכולה לראות/להאמין שיכול להיות גם אחרת? הדיסוננס שהעלית נוןבע בדיוק מהמקום שבו האדם הוא בבסיסו יצור חברתי. ואנשים מוכנים לעשות הרבה דברים כדי לא למצוא את עצמם מבודדים חברתית. וזה כולל גם "לשחק אותה" ולהעמיד פנים. קצת קשה לכוון אותך אל מקור הבעיה. אבל את בהחלט מעלה עניין מוכר - האני האמיתי לעומת האני השקרי של כל אדם. יש על זה הרבה מחקרים, וכמה תאורטיקנים חשובים התייחסו לנושא במהלך השנים. השורה התחתונה היא, שאין לנו ברירה אלא ליצור לעצמנו (במהלך ההתפתחות) מעין עצמי "מזוייף", שעונה יותר על הדרישות של החברה; גם על חשבון מי שאנחנו באמת. הרה.

לאיציק(שם בדוי)יש חבר ממש טוב הם נורא קשורים אחד לשני כל היום ביחד...דני החבר של איציק נשוי עם ילד..איציק רווק.. אשתו של דני בקשר טוב עם איציק וכאן אני רוצה לשאול מהי דעתכם.. איציק ואישתו של דני כל יום מדברים בטלפון מעל חצי שעה איציק אומר שהוא אוהב לדבר איתה כי היא מרגיעה היא מתקשרת אליו מהעבודה ..לפעמים הוא הולך לבית של דני ויושב עם אישתו אפילו שדני לא נמצא.. כשהם רואים אחד את השני הם ממש ביחד כזה למשל אתמול כל החברים עשו על האש ואיציק ואישתו של דני כל הערב ישבו אחד ליד השני בצד כזה ודיברו בינהם מעל 3 שעותת ואיציק אומר איתה אני מסוגל לדבר שעותתת והם כל הזמן צוחקים אחד עם השני ומתנהגים כאילו שהם בעצמם נשואים... מה דעתכם על זה?........

היי ליאל, מה שחשוב יותר זה, מה דעתו של דני על זה. זה מפריע לו? הוא מביע התנגדות לקשר בין אישתו לבין איציק? אפשר להעלות הרבה ספקולציות סביב המקרה שהבאת: אולי איציק ואישתו של דני באמת חברים טובים, בלי שום דבר רומנטי או מיני. אולי יש ביניהם קשר אפלטוני. ואולי האישה בוגדת בדני עם איציק. אלה 3 אפשרויות ששלפתי ככה, בלי להיכנס לעומק... אני בטוחה שאפשר לחשוב גם על עוד אפשרויות. ויש גם את הצד של דני: אולי הוא סומך עליהם ולכן זה בסדר מבחינתו. אולי זה מפריע לו, אבל בשביל שלא לאבד את שניהם הוא שותק. אולי הוא חושד במשהו (אם יש במה), אבל לא בטוח בעצמו ולא רוצה סתם לעורר מהומה רבה על לא דבר. ועוד... הרה.

את בטח לא קוראת את מה שכתבתי לך ועדיין אני מחכה לתשובה...... בכל אופן הכל בסדר. ומקווה שגם כאן נעים

אני כמובן מתכוונת למייל ששלחתי לך ולא ענית לי,

לא מתאים לי לפספס כאלה דברים... אבל גם יש לי בלאגן רציני, שיסתיים ביום חמישי בלילה (אני מקווה). והמחשב שלי גוסס... ועד שיהיה חדש (בתקווה שבתוך כל הבלאגן אמצא גם לזה זמן השבוע), קשה לי לעבוד עם זה, שנתקע כל הזמן. ובין לבין ראיתי כבר ימים טובים יותר, והסבלנות שלי על הקצה (ואולי קצת מעבר). אבל זהו! עכשיו אני עוברת לקרוא את המייל שלך.

הרה יקרה,מי שכתבה בפעם השניה את הכינוי שלי להסביר לך אותי זו לא הייתי אני אלא מישהי אחרת שכנראה מנצלת את העובדה שאין שמות קבועים בפורום. .. מקווה שיתקנו לך את המחשב.

עבדתי כ-3 שנים בעבודה שהתישה אותי נפשית.מבלי למצואעבודה חדשה ועל אף כל הכרוך באבטלה העדפתי פשוט לעזוב לאחר כחודש מצאתי עבודה חדשה.בתחילה,היה לי מאודדדד רע..מקום מבולגן,לאף אחד לא ממש היה אכפת ממה שקורה אם כי לא מדובר בחברה פרטית!!??. אלא מקום שהייתי משוכנעת שאמצא בו יציבות(התפקיד ממוצע ופחות מתאים לי מבחינת כישורים אך התפשרתי).... כעת,העבירו אותי לתפקיד אחר,גרוע פי כמה - מה שגורם לי שוב להבין שדרכי נחסמה ושוב עליי למצוא הדרך החוצה.... שאלתי- האם עד כדי כך קשה למצוא עבודה נורמלית?? התפשרתי על שכר...על תפקיד....ועדיין לא הולך.באזור מגוריי אין ממש מקום נורמלי להשתלב בו... האם לעזוב ושוב לנסות את מזלי או לנסות בכל הכוחות להשתלב במקום הנוכחי אף על פי שאני ממש לא מוצאת עצמי בתפקיד החדש....שהיה אמור להיות מבחינתי כמעין קידום.??????????

חלי שלום, לפעמים חברות גדולות ו/או ציבוריות לא מאורגנות יותר מחברות פרטיות. טיב החברה פחות קובע, אלא צורת העבודה המושרשת, שבד"כ נקבעת לפי המנטליות של הדרגים הגבוהים... ככל שלמנכ"ל וחבר מרעיו אכפת יותר, כך הכל נראית אחרת גם בשטח. אני אחלק את התשובה לשאלה שלי לשני דברים: 1. תלוי מה ההגדרה של "עבודה נורמלית". 2. באופן כללי כן, די קשה למצוא היום עבודה. אז על אחת כמה וכמה עבודה שתתאים פיקס לכל הדרישות והיכולות. אנשים מוכנים להתרחק קצת מאיזור מגוריהם בשביל עבודה טובה (לראיה - כל העומסים בדרך לת"א, שנגרמים מאלפי אנשים שמגיעים מצפון ומדרום). אבל אני חייבת לציין, שהרכבת עוזרת מאוד בעניין הניידות. למרות שאת לא רואה את עצמך ממשיכה במקום ובתפקיד הנוכחי, אני חושבת שכדאי לך להישאר עד שתמצאי משהו אחר. אבל סופו של דבר, ההחלטה היא שלך, והיא צריכה להיות מבוססת על איך שאת מרגישה כרגע במקום העבודה, ועל הערכת המצב באופן כללי (כולל הסיכון של להישאר מובטלת הרבה יותר ממה שאת מוכנה). חג שמח, הרה.

למה היום כל-כך קשה למצוא עבודה? האם זה שונה מעבר? אני זוכרת שמהיום שהשתחררתי מהצבא זה מה שאני שומעת וזה היה לפני 15 שנה. לפי דעתי, הכל עניין של פרוטקציה ושוק עבדים במדינה שלנו. צר לי להגיד זאת.

..!!! Fw: שיר מדהים-מומלץ מאוד לקרוא עד הסוף ולהעביר הלאה..!!! היי חברות וחברים, מצ"ב שיר שצורף להזמנה לכנס של - שלום בין המינים: המלחמה בינינו / מאת חן נרדי היכן התחילה בינינו המלחמה? אולי כבר בגיל שנה? עם המתנה הראשונה? כשאני קיבלתי טנק ואת קיבלת בובה? ובעוד אני יורה בתותח ודורס בתוכי את כל מה שרך, את מחבקת, ומרגיעה את הבובה שלך? ואולי זה התחיל כשהרביצו לשנינו וביקשנו עזרה, אותך אימא ניחמה ושאלה: "האם כבר סיפרת למורה?". לי אבא אמר: "תפסיק ליילל כמו נקבה בוא ואלמד אותך להרביץ בחזרה" ובכיתה ה' כשאת שיחקת עם החברות וקפצת בחבל אנחנו שרנו "הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל" כי היינו חייבים להראות שאנחנו בנים, ולא נקבות. ובכיתה ז' אהבתי אותך נואשות אבל עם הרגש הזה לא ידעתי מה לעשות אז נתתי מכות ומשכתי לך בצמות. את רצת למורה ובכית בכאב ולך היא אמרה טיפשונת ככה הוא נותן תשומת לב ככה הבן מראה שהוא אוהב אחר כך ראינו את טרזן וג'יין בסרטים וישבנו על הפיל, את מאחור ואני מלפנים. אני מנווט, את מאחור מחבקת לא מוטרדת שכלל אינך רואה את הדרך לא שואלת שאלות, לא מתקנת לי טעויות רק מביטה בי בעיניים מעריצות ולמבט הזה, אני כמו אידיוט שנים המשכתי לחכות כי כך האמנתי צריך להיות גברים מלפנים, מאחור הנקבות. בכיתה ח' שנינו כבר היינו מפותחים ורציתי לעשות איתך מה שגברים עושים אבל לא ידעתי איך מתחילים, ומה זה יחסים? אז הלכתי עם כמה חברים ללמוד מהסרטים הכחולים היה מגעיל עד שבא לי לבכות האם מזה אני אמור ליהנות? וכשיצאנו מהסרט היינו מבוהלים אבל התביישנו להודות הרי אנחנו גברים ולא נקבות וכשניסיתי לגעת בך כמו שראיתי בכחולים את היית פגועה ונדהמת מכך שחשבתי אותך ל"נותנת" והרגשתי אפס, כמו אידיוט שחטף ממך בעיטה בתחת כי כולם אמרו "אין אישה שלא נותנת יש רק גבר שלא יודע לקחת". וכך למדת שאמך צדקה "שגברים זו סכנה", ו"לא לתת בזול בפגישה הראשונה" ואני למדתי לשקר לך שאני אוהב נורא ושילמתי על הסרט וגם על המסעדה וכן , אני מודה חיכיתי לתמורה את פחדת להיות מנוצלת ואני לא ידעתי אחרת והיו כבר בינינו חשדנות ולא מעט שנאה אולי בשל כך פרצה המלחמה? היא הייתה אחת, והם חמישה ילדים טובים מהכיתה היא קצת שתתה והם ניצלו אותה כן הם היו קטינים כולם התפלצו גם השופטים אבל למה להעמיד פנים הם פשוט עשו לה את מה שראו בכחולים וברור שאין כאן מקרה פסיכופטיה רק שני טון אטימות ואפס אמפטיה. אחר כך הלכתי לצבא וכבר לא היה צריך להתאמץ ללמד אותי להרביץ, להרוג ולנתץ, כי עם טנקים ורובים מזמן כבר שיחקתי אז עמדתי במחסום והשפלתי, והשפלתי והוצאתי באלימות את כל המצוקות כי ככה זה גברים הרי אנחנו לא נקבות. ועכשיו אני ביבי, ועכשיו אני שרון ועכשיו אני סתם חייל במחסום, ופתאום סתם כך בין חיסולים להשפלות איזו חוצפה, את מפגינה עם 'ארבע אמהות' ואני כועס ואני מתקומם שאת מפריעה לי להילחם סתם נקבה שמשחקת בבובות ולא מבינה כלום במלחמות אבל בסתר הלב, בחלומותיי הכמוסים אני מתפלל ומייחל שתעשי מעשים כי אני מפחד למות ואוהב את החיים ומי אם לא את יוציא אותי מהשטחים? השתחררנו מהצבא ושנינו באמת מחפשים אהבה אני פנוי ואת פנויה ואנחנו נראים בכלל לא רע אבל אנא אמרי לי, האם גם את מרגישה שאנחנו בודקים זה את זו כמו סחורה? איזו מכונית יש לו? האם יש לה דירה? מי ישלם על הסרט? ומי על המסעדה? ובכלל מה עושים הוריה ומאיזו עדה? ועכשיו אנחנו צועדים לחופה יד ביד. וחנוך לוין מגחך מהצד האם הוא אוהב, האם היא באמת אוהבת? למה כבר חודש איתי היא לא שוכבת? למה הוא כבר לא מביא לי פרחים? מדוע הוא חושד, מדוע היא חושדת? הרי יש לנו כבר ילדים, האם אתה בוגד, האם את בוגדת? האמינו לי, בנישואין דווקא הייתי בסדר עבדתי בפרך ממש גבר גבר הייתי כמו טרזן לג'יין, ממש לפי הספר אבל הכל התקלקל כי שינית את הכללים למה פתאום רצית שנהיה שווים ? כי מה כבר רציתי כשחזרתי בערב, אפרופו אהבה? לא הרבה: מנוחה, קצת פינוק וסקס לפני השינה. נכון, את צודקת, זה היה מאכזב כשבאתי הביתה ומיד ברחתי למחשב וכשבאת אלי על כך בתלונה הזכרתי בשקט מי מביא את הפרנסה. אחר כך הצטערתי וביקשתי סליחה ואת סיפרת כמה נפגעת ודיברת על רגשות ואני לא ידעתי מה לעשות הרגשתי אשם אז צעקתי, שתקתי או הרבצתי מכות אנחנו הרי גברים ולא נקבות אחר כך בכית והלכת לקבל תמיכה אצל החברות לי, את יודעת, הרי אין חברים כי ככה זה אצל גברים אמיתיים אז נשארתי לבד ולא יכולתי אפילו לבכות לקחתי בקבוק והתחלתי לשתות ככה זה אצלנו, אנחנו לא נקבות. וייאמר לזכותך שאת עוד האמנת בוא נלך לטיפול, את התחננת הי גברת, אני? לטיפול? כאן באמת עברת את הגבול. עכשיו אנחנו מתגרשים מי יקבל את הילדים? מי ייקח את הדירה? ומה עם מזונות והסדרי ראיה? לשופט זה ברור שהילדים אצלך זה תמיד ביחד הולך אמהות וילדים הרי לי אין בכלל כישורים אני לא שיחקתי בבובות כי אנחנו גברים ולא נקבות והלב קרוע והגעגוע כשאול ואני מודה שטעיתי בגדול במילה 'נקבה' יש הרבה שנאה וגם ארס האם תתני לי לשקם את ההרס? לא מתבייש לספר לך שיש לי חלום: האם את מוכנה שנתחיל לדבר? שנעשה שלום? נכון יפה? אז בבקשה להפיץ הלאה!!!! -------------------------------------------------------------------------------- Walla! Mail - get your free 3G mail today -------------------------------------------------------------------------------- Walla! Mail - get your free 3G mail today -------------------------------------------------------------------------------- Walla! Mail - get your free 3G mail today &#0; -------------------------------------------------------------------------------- Use Messenger to talk to your IM friends, even those on Yahoo! Talk now! -------------------------------------------------------------------------------- Walla! Mail - get your free 3G mail today

היי שורנה, תודה. קיבלתי את השיר הזה במייל כבר לפני כמה שבועות... אני מסיקה, אם כך, שהוא עדיין ממשיך לנדוד. וטוב שכך - שיגיע לכמה שיותר אנשים. חג שמח, הרה.

שלום, מה דעתכן על הוצאת תלמיד מכיתתו ע"י מורה חדשה לח"מ ובהנחיית המורה לח"מ הוותיקה ל"אבחון קצר" ללא אישור מההורים וללא ידיעת המנהלת וכאשר פניתי לקבל מידע מהמורה הותיקה שהיא הרכזת לחינוך המיוחד ולהסביר לה את החוק שהילד לא עבר ועדת שילוב ואין לה את הזכות להוציאו עם תלמידים אחרים לאבחון ללא ידיעת ההורים התחילה לדחוף האשמות לגבי, ולצעוק עליי כאילו שאני אפריע לה להמשך התפקוד בתחום ובחינוך המיוחד המנהלת שהייתה נוכחת הצטערה על מה שקרה אך עדיין לא קיבלתי שום הצטערות\ התנצלות משתי המורות על מה שקרה לא בע"פ ולא בכתב למרות שהנהלת של מתי"א הצטערה על זה ואמרה שהיא תברר את העניין ושהמורות יבקשו סליחה על העוול שנגרם לילד ( הילדים), אך הן עדיין ממשיכות להתקשר ולצעוק כאילו שאני והבן שלי הם האשמים והם הקורבנות במה שהיה. אני חושבת לפנות להגיש תלונה אך עדיין אני מתלבטת ורוצה ייעוץ בנושא. תודה מראש על התמיכה ענו בהקדם האפשרי

.

שלום לאמא המתוסכלת, אני בהחלט יכולה לתרום את דעתי האישית, אבל לא יהיה מדובר בדעה מקצועית. ולמען הפרוטוקול אוסיף ואכתוב גם, שאני לא לגמרי מתמצאת בנושא של ח"מ ושל התקנות הקשורות אליו. לפי התיאור שלך, השתלשלות העניינים אכן היתה לקויה (אפילו אני יודעת, שלא נהוג לאבחן ילדים ללא אישור מההורים או מאפוטרופוס חוקי אחר), ולא ברור לי איך נוצר מצב שבו הטילו את האשמה עלייך. קצת קשה להאשים מישהו אם עושים משהו ללא ידיעתו... השאלה שלי היא כזו - עד כמה עקרונית לך ההתנצלות (שכנראה גם מגיעה לך לפי ההיגיון הישר)? ועל מה הן צועקות עכשיו? הן הוענשו בדרך כלשהי? כמו שאני רואה את זה, יש כרגע שתי אפשרויות - 1. לא לוותר ולקחת את זה הלאה. היתרון - אולי המקרה יקבל טיפול הולם. החסרון - זה עלול להתנקם בבן שלך (מאחר שיש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם ביקורת, ומפנים את התסכול כלפי מי שאשם בכך לדעתם). 2. לדעת שנעשה כאן עוול, אבל להניח לעניין בשקט ולהמשיך הלאה. היתרון/חסרון הפוכים לאפשרות הקודמת. מאחר שלא הייתי במקומך, אני לא יכולה לומר לך מה נכון/לא נכון לעשות... זו החלטה שלך שמבוססת על מכלול השיקולים של בעד ונגד הגשת תלונה, תוך התחשבות בהשלכות של כל החלטה על הבן שלך. חג שמח, הרה.

והנה בדיחה לכבוד החג: עדות של פולניה בבית משפט במשפט בפתח תקווה מוזמנת סבתא פולנייה להעיד. עורך הדין שואל אותה: גברת מנדלבוים- את מכירה אותי? בוודאי - עונה הזקנה- בטח שאני מכירה אותך. כבר מינקותך. הרי גרתם ברחוב לידי. תמיד היית תינוק מעצבן. והפכת להיות ילד טיפש ולא יוצלח. ועכשיו כולם יודעים כמה אידיוט אתה. ושקרן. ושאתה בוגד באישתך עם המזכירה שלך. ושאתה מפסיד כל משפט. חוץ מאלה שבהם אתה מביא עדי שקר. בטח שאני מכירה אותך. עורך הדין ההמום מתעשת קלות ופונה אל הזקנה הפתח תקוואית שוב: והאם את מכירה, גבירתי, את התובע המחוזי שיושב ממול? נו, באמת - עונה הסבתא- את אבריימ'ל הפושטק מכפר גנים? מי לא מכיר. הרי אמא שלו המסכנה ואני אצל אותו רופא בקופת חולים מיום שנולד השייגץ. שלומיאל שכמוהו, בטח שאני מכירה אותו. שום דבר לא יוצא לו טוב. ואפילו באישתו הוא בוגד... עם 3 נשים שונות... אחת מהן אישתך! והמשרד שהוא פתח? אוי ווי, איזה שחיתויות הוא מנהל שם. שאני לא אכיר אותו? דממה בבית המשפט. השופט המום כמו כולם ומבקש משני עורכי הדין לגשת ללשכתו. "רבותי- אני מודיע לשניכם חד וחלק: אם מישהו מכם שואל אותה אם היא מכירה אותי, אני דן אותו במקום לשני מאסרי עולם!!!"

פעם, היו איש ואישה שהיו נשואים ביחד, באושר יותר מ- 60 שנה. הם שיתפו זה את זו בכל עניין ושוחחו ביניהם על כל נושא, הם לא הסתירו זו מזה וזה מזו כלום כל שנות נישואיהם מלבד העובדה, שלאישה הזקנה הקטנה הייתה קופסאת נעליים מוסתרת בארון למעלה ואף דאגה, להזהיר את בעלה, לבל ישאל אותה מה פשר הקופסא אי פעם. במשך כל שנות נישואיהן, הוא לא שאלה לפשר הקופסא ומה יש בה אבל, יום אחד חלתה מאד האישה הזקנה והרופא אמר שזו, כבר לא תחלים לעולם. אז סבר הבעל, כי עליו לפתור את התעלומה, הוריד את הקופסא ממרומי הארון, הניחה על המיטה, בצד, על יד רעייתו. גם היא ידעה שזה הזמן הנכון לספר לבעלה מה יש בה בקופסא. בפתחו את הקופסא, נדהם לגלות בה 2 מפיות רקומות וחבילת כסף בסך 25,000 , בעלה שאלה מה פשר העניין ? והזקנה השיבה לו: "כשעמדנו להינשא, סבתי סיפרה לי מהו סוד הנישואין המאושרים, באמרה כי אסור לעולם לכעוס וכי אם פעם ארגיש בי כעס או עלבון צורב שאנצור לשוני, אהיה שקטה וארקום מפית. האיש הזקן היה נרגש , נסער ועצר את דמעותיו, רק שתי מפיות אצורות בקופסא? זה אומר שהיא כעסה עלי או התווכחה איתי רק פעמיים במשך כל שנות חייהם הארוכות, המשותפות והאהובות?! ופרץ בו גל של שמחה ואושר. דובשנית שלי, שאל הזקן, זה ההסבר למפיות הרקומות אך אין בזה הסבר מה קשור לכאן סכום כה מכובד של כסף? מאין זה בא? אוי יקירי, זה הכסף שעשיתי ממכירת המפיות!

שלום רב בת 58 נשואה וסבתא לנכדים.סובלת מידי פעם ממשברים נפשיים, ממצבי רוח,חוסר שימחה,לחץ בלב.טיפוס לחוץ ומתוח.קשה לי במיוחד לבטא רגשות כלפי בני משפחתי לנשק לחבק וזה גורם לי להרגיש נורא ואיום ואף למצב נפשי לא טוב למרות שאני רוצה לעשות זאת זה לא יוצא ממני אני חשה שזה יוצר ריחוק ממני.גם כשאני שמיחה מדברים/אירועים שקשורים לקרובי אני חשה כי ההתרגשות לא יוצאת עמוק מליבי למרות שאני כן מסוגלת להפגין הרבה שמחה פירגון וגאוה מהדברים אבל רגש לא.אני לא טיפוס קנאי .אם אני מנסה לנתח אני קושרת זאת בילדות שלי -אמא שמטופלת בתינוקות מעבירה אותי בגיל 4 בערך כבת בכורה, לסבתי שגרה בסמוך לגדל אותי והיא עצמה עסוקה בגידול איחיי ולא לוקחת כל חלק בגידולי שלי ואני לא זוכרת אף פעםחיבוק או נשיקה מאמא(עד היום הזה אפילו).אני גודלת ונמצאת עם סבתי עד ליום מותה ואני אז חיילת צעירה שמלאו לה 18ומיד אחרי הצבא אני נישאת כך שאף פעם לא הרגשתי למעשה אהבת אם. אני מאד רוצה לנסות לצאת כמה שאפשר כי אני סובלת,האם טיפול תרופתי יכול לעזור.אנא התיחסותך,תודה מקרב לב

שלום פלונית, כדי לשמוע קצת יותר, ומאיש מקצוע, על הנושא של טיפול תרופתי אני מציעה שתשאלי את שאלתך גם בפורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-385,m-Doctors,a-Forums.html אני יכולה לומר לך, שטיפול תרופתי (אנטי דכאוני ו/או אנטי חרדתי) בהחלט יכול להקל על הסימפטומים שתיארת בתחילת ההודעה שלך. בכל מקרה, כדאי לפגוש איש מקצוע שיוכל להכיר אותך בצורה טובה יותר מאשר על-גבי פורום, ובהתאם לכך להחליט אם טיפול תרופתי יוכל לעזור לך, ואם כן - איזה. אבל טיפול תרופתי לא יכול לפתור את הקושי שלך לבטא רגשות. בהחלט ייתכן שהמקור לכך נמצא, כפי שכתבת, בתנאים בהם גדלת. אבל כדי להבין את מקור הקושי ולהתמודד איתו, כדאי לפנות לפסיכולוג. אני חושבת - וזו לא דעה מקצועית, אלא דעה שמבוססת על ניסיון בלבד - שטיפול משולב (שיחות+תרופות) יוכל להועיל לך מאוד. אבל, כאמור, כדאי לקבוע פגישה עם איש מקצוע כדי שזה לא יהיה ככה, על רגל אחת, כפי שמאפשר הפורום. את מוזמנת לעדכן... הרה.

הרה אני מודה לך מקרב לב עבור התיחסותך המהירה לפנייתי וכן תודה על המלצתך,אני אכן זמנתי באופן פרטי תור לאיש מקצוע חג שמח ושנה טובה לך

אני שוב שולחת אלייך דואר אישי. לא דחוף סתם לידע כללי

היי, אני מקווה להגיע לזה עוד הלילה... כרגע המחשב משמש אותי בעיקר (אבל לא רק) לענייני עבודה. זה יירגע אחרי ה-12 לחודש. ומעבר לכך - ברגע שהמחשב שומע שהוא חיוני למשהו שבהול בזמן (עבודה, לימודים) הוא מתחיל לקרטע... רק מחר יהיה פה הרופא האישי שלו.

שלום רב, ברצוני לשאול אולי מישהו יודע איך מעבירים קובץ או מצגת שקיבלתי באימייל ואני רוצה להעביר לפורום. בברכה הילה

את "מכחילה" את הכתובת (על ידי הברת החץ של העכבר לכיתוב בכתובת ולחיצה על הצד השמאלי של העכבר) בזמן שהכתובת חולה את לוחצת ביחד על ctrl+c ואז הקובץ נשארל לך בזכרון של המחשב אחר כך את נכנסת לפורום וההודעה את מניחה את החץ של העכבר כל ההודעה ולוחצת על ctrl+c הוקוםס פוקוס מוקוס יש לך את זה .

היי שלומי לא הבנתי איזה כתובת? היתכוותי למשהוא שקיבלתי באימייל ואני רוצה להעביר לפורום. כלומר מצגת או קובץ מצורף מהאימייל לפורום. בכל אופן ניסתי ולא הצלחתי או שלא הבתי אותך תודה לך

יקירי, אני שמחה שבשביל זה אתה פה... באמת. אבל אני מניחה שהמייל שלי לא הגיע - נכון? אז אקצר כאן - תארוז יפה יפה את כל הספרים, ותשתמש בשירות שליחים (יש גם לרשות הדואר) ובגוביינא. במילים אחרות: הם יבואו עד אליך, יקחו את הספרים ויביאו אותם עד לפתח ביתי. נדמה לי שיש אפשרות, לומר להם שהנמען (אני במקרה זה) ישלם את המשלוח. אם אין אפשרות לתשלום גוביינא - תשלם להם כמה שהם רוצים, ואני אשלח לך בדואר את הסכום של דמי המשלוח. מה דעתך? כי אני יכולה לבקש ממך להכין עוגה... אבל נראה לי שעדיף ללכת על הספרים, לא?

אימי חולת אלצהיימר. עקב בעיות בליעה התקינו לה פג (וחבל שהסכמנו לזה, כי מאז היא שבר כלי...) מעבר לכאבים ולאינפקציה התגלה לנו שהדבר כרוך בהוצאות גבוהות ובלתי פוסקות של עזרים לטיפול במצב. כמו למשל כפפות חד פעמיות לטיפול באזור הפג. גזות לניקוי ולהנחה סביב הפג, תרופת אופטלגין באופן קבוע, מסמיך לשתייה, שקיות להאכלה , מזרקים לתרופות ועוד ועוד. מישהו יכול לומר לי איפה הכי זול לרכוש מוצרים אלה.? (אנחנו בקופ"ח הכללית וערים למחיר שם )

שלום לי, אני מציעה לך לברר את הנושא בפורומים שמתמחים בגיל הזהב /ואו באלצהיימר. למשל: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1331,m-Doctors,a-Forums.html או: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/anashim.asp?forum=1074 או באתר הבא: http://www.alzheimer.org.il/ הרה.

האם מישהו התנסה בטיפולי רייקי? האם אתם מאמינים שניתן לפתוח חסימות ריגשיות בעזרת טיפול כזה. הייתי אצל מטפלת רייקי שישר איתרה את החסימות שלי. זה היה מדהים. רציתי לדעת על ניסיונכם והכרתכם את התחום. תודה מכל הלב. לי

מציעה לך להפנות את השאלה לפורום רפואה משלימה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-10,m-Doctors,a-Forums.html ולפורטל אלטרנטיבלי: http://www.alternativli.co.il/

היי, לא עניתי לך, מאחר שלא התנסיתי ברייקי באופן אישי ואין לי שום דעה לגבי הנושא (לא בעד ולא נגד). וזהו. אני יכולה לכתוב את זה רק בשם עצמי אבל לנחש, שכנראה אחרים לא הגיבו מאותה סיבה (או מסיבות דומות). חג שמח, הרה.

אבקש אם תוכל לקרוא את דבריי ולנסות להבין מה הגורם לבעיה.... אני בת 30 מרגישה תקיעות נוראית מבחינת קריירה ותעסוקה. סיימתי תואר ראשון לפני כמה שנים ומאז סיום התואר אני מרגישה שבשל פחד/חוסר בטחון בחרתי בתחומי עיסוק שאינם מתאימים לי מבחינת רמה אישיותית. יש לי פער בין מה שאני בוחרת לעשות לבין מה שאני חשה בפנים ואולי מקרינה מבחוץ ואולי בשל כך אני ממש מוטרדת. בשנים האחרונות עבדתי בכ-6 עבודות.מעולם לא פוטרתי אלא עזבתי תמיד מיוזמתי אלא אם היו קיצוצים בחברה וכולם עזבו. בכל מקום עבודה,נשארתי והתמדתי אך השריתי תמיד תחושה שאין התפקיד הולם את כישוריי....שהתפקיד "קטן" עליי וכך נגזר עליי להישאר (בשל מצב עגום בחוץ,כסף..רצון לעזור למשפחה וכו...) בפועל, נשארתי גם 3 שנים במקום אחד על אף האמירות הנ"ל... אני מנסה להבין כיצד בן אדם יכול לחיות בשלום אם הוא חש משהו ומתנהג אחרת... יש לי אלפי תסכולים מהמצב ואני לא יודעת האם לשים האשם בגישה ומכאן אי ההצלחה או דווקא במקומות אליהם הגעתי שם לא יכולתי לצמוח או להפיק את המיטב. לדוג':אני עובדת כעת במקום שלדעתי אנדרלמוסיה אחת גדולה,זרקנות,אי אכפתיות,שינויים בלתי צפויים בקיצור - רחוק מלהיות מה שציפיתי טרם הכניסה לתפקיד ניסיתי להשתנות ולתת המיטב אם כי כרגיל...הבנתי שהתפקיד אינו דורש מדי ולא מתאים לי מבחינת כישוריי,חשבתי אתחיל מלמטה ואצמח משם כי מדובר בסה"כ במקום מסודר..(כך חשבתי..) בפועל,אני משתגעת מחוסר הרצינות שבמקום...מחוסר הפרגון הרכילות,אי המקצועיות והזרקנות כלפי הלקוחות. אני שוב נמצאת במערבולת - האם זה חוזר על עצמו בשל הגישה ה"מתנשאת..המזלזלת..." שלי או מעודף רצינות וראש גדול שאינם באים לידי ביטוי כי אין איך לנצל את הפוטנציאל... האם רוב מקומות העבודה פשוט "אטומים" ולא מנצלים את כח האדם למטרת ייעול?? האם עצם הביקורת שלי לשפר את המצב מעורר אנטגוניזם כי....לא אוהבים ביקורת? אני חדשה.? תפקיד זוטר??? או שוב בגלל שכך הם הדברים ובמקום אחר טוב יותר כן יקבלו את דבריי ואף יתעלו אותם לכיוונים פוריים. ובקיצור,איני יודעת מה השלב הבא בו עליי לפעול... מנסה לנתח את פני השטח ועייפה מכך... רוצה כ"כ להצליח ולחוש סיפוק מרגישה שהדרך חסומה....כבר די הרבה זמן... אין בי כוח להתמודד מחדש למרות שהועברתי לתפקיד אחר לאחרונה שממש מחייב זאת מבלי להתוות כללים או לעבור הכשרה מינימלית... האם עליי לעשות סטופ ולשאול "האם אצלי משהו לא בסדר.." כשאני מנסה לענות אני אומרת איך יכול להיות....אם כל מי שמסביבי רק מקרקר וטוען שהכל חרא!!! אז כנראה אני לא היחידה שרואה את השלילי שמתפרץ..הוא אכן קיים. אבל כמה עוד....?? איך מתמודדים עם תחושת ייאוש כזו.? האם לכך נועדנו? להתרגל לסבל הזה? האם אני מגזימה ומעצימה את תחושותיי באשר למקום עבודה? הדבר שהכיייי חשוב לי בחיים זה למצוא מקום נורמלי שאוכל לתת מעצמי ולנצל את כישוריי.האם זו בקשה מוגזמת????

שלום עינת, לפני הכל, אני לא ממש בעד חיפוש אשמים (בין אם בסביבה ובין אם האשמה עצמית)... אני תומכת בנושא של לקיחת אחריות אישית על החיים ועל מה שקורה בהם. אז אני לא מתכוונת להאשים אף-אחד בשום דבר. אם היית כותבת שהחלפת עבודה אחת או שתיים, הייתי חושבת שאולי מקור העניין נמצא במקומות העבודה. אך מאחר שכתבת שהחלפת כבר 6 עבודות, אז כנראה שיש בך משהו שמתנגד. וזה המקום לקחת אחריות אישית ולבדוק מה את באמת מצפה מעצמך מבחינה מקצועית? מה את חושבת שאת יכולה לתת מעצמך ברמה המקצועית? וכמובן להבין, שנדיר שמקום עבודה מסוים נתפר בדיוק לפי המידות של כל העובדים בו; צריך להתפשר ולקבל את העובדה, שככל שיש יותר עובדים במקום מסוים, כך סביר להניח שתמיד יהיו כאלה שיהיו מרוצים יותר או פחות. ואת יודעת, את משתגעת ממה שקורה במקום העבודה הנוכחי שלך... את יכולה להחליף שוב מקום עבודה, ואת יכולה להחליט שאת תעשי את המיטב, ושאחרים יעשו מה שבא להם, למרות שהאווירה והיחס הכללי כלפי לקוחות לא נראה לך רציני ולעניין. בגדול? זו הבעיה של מקום העבודה, שיפסיד לקוחות אם היחס כל-כך מזלזל. אני מניחה שאת יודעת מה פירוש המילה ביורוקרטיה... זה קצת עונה על מה שכתבת על ניצול יעיל של משאבי אנוש. וכן, אנשים לא אוהבים ביקורת (בעיקר לא כשהיא מגיעה ממישהו חדש ו/או זוטר)... זה מעורר בהם יחס של "מה הוא/היא כבר מבין/נה?" ולעתים קרובות זו טעות. אבל שוב - זוהי הביורוקרטיה ללא מסיכות. עשית פעם מבחן התאמת מקצוע (מבחן השמה)? אני לא טוענת שזה תמיד פותר את הכל, אבל זה בהחלט יכול לתת לך כיוונים שלא חשבת עליהם... וזה בהחלט יכול להסביר את הפער שאת כותבת עליו. הרה.

הרה יווווווווווווווווווווווווווווווווווו התגעגעתי נורא זוכרת אותי ???? האמת לא הייתי בבית חודשיים הרגשתי שהחיים שלי בסכנה... הייתי קצת אצל סבא וסבתא התרחקתי מכולם....חזרתי עם קצת יותר כוחות התקבלתי לעבודה חדשה (אותה עבודה שהבחור שאני מאוהבת עובד בה)תפקידים שונים לחלוטין... זה נורא להיות שבורת אהבה.. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. עדיין קצת קשה לי לפעמיים אני מוצאת את עצמי בוכה המון ומתגעגעת.. אין לי מושג למה אפילו?! אתמול הוא שלח לי ברכה על סליחות לא עניתי לו, משום שהוא לא התכוון אישית אליי מסתבר שלכולם הוא שלח את אותו הודעה -לחברה שלי גם שלח) התעלמתי... החלטתי שאני לא רוצה לדבר איתו לחלוטין...אפילו לא שלום,למרות שאני לא בן אדם כזה אבל הוא כל כך פגע בי והמשיך עודדדדד ממה שסיפרתי לך... אז למה אנחנו צריכים לדבר? הוא הרי לא מכבד אותי(כנראה).הפתרון בשבילי שלא נדבר בכלל גם לא שלום ולא בי מיותרררררררררר. ראיתי אותו בעבודה שרק התחלתי ביום חמישי הוא בא להגיד שלום חפוז ובקושיי עניתי לו. את חושבת שזה בסדר או ילדותי? אני עושה את זה כי כשאנחנו מדברים שלום או בי כמו שבעבר סיכמנו שזה רק מה שיהיה , תמיד מתאספים עוד ועוד מילים.. ואז אני מוצאת את עצמי שוב מבולבלת ממנו(ממשיכה להתאהב בו) ככה שאנחנו לא מדברים קל לי יותר. לפפני שבועיים ראיתי אותו עם איזה בחורה בפאב מול העיניים שלי ,היה זוועה הוא הבין שאני די נפגעתי מזה ששלחתי לו הודעה , זהו הכל נגמר בינינו לא רוצתה איתך כלום יותר" הוא התקשר אליי ואמר לי שעשה את זה בשביל שאני אקנא . הסיפור לא לא לא נגמר... מתסכל אותי להמשיך ככה...אני עדיין אוהבת אותו וקשה לי להמשיך הלאה אבל לצערי אני לא מצליחה להמשיך בחיים שלי.... למרות הקושי אני ינסה להיות חזקה ולתת צאנס להמשיך הלאה למרות שנורא קשה לי הכיפור הזה נתן לי זמן למחשבה הבנתי כמה אני חייבת בשבילי להמשיך הלאה... וזה אומר להחליט שנגמר,אבל הרה משום מה כל מה שאני מנסה עם זה ש חודש לא יצאתי למקום לפאב כי הייתי רחוקה.. אני עדיין רוצה בו אני כבר מתביישת להגיד שאני רוצה אותו, כולםםםםםםםםםםםםם צוחקיים אליי ..... שדי שעליי להפסיק ....הלוואי ויכולתי... איזה כיף שאני פה עכשיעוו נוכל לדבר...... שבוע טוב וחתימה טובה ממני דנה

זה טוב שהתרחקת קצת מהכל, וזה טוב שיש לך את סבא וסבתא שאת יכולה להיות אצלם בתקופות קשות. מזל-טוב על העבודה החדשה!!!! אני חושבת שזה צעד חשוב מאוד מבחינתך, אחרי ששנה שלמה לא היית מסוגלת לעבוד. ואולי זה נראה צעד קטן, אבל את יודעת מה אומרים - "גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד". כן, כולם שולחים היום ברכות לחגים בצורה מרוכזת דרך ה - SMS. גם אני קיבלתי כמה כאלה, וברור לי שזה לא מיועד אליי אישית. ומצד שני, נחמד שמי ששולח ברכות מרוכזות חושב גם עליי. תנסי להסתכל על זה ככה. אני חושבת, שברגע שתחליטי ותרגישי שאת חזקה מספיק, תוכלי לומר שלום כשאתם נתקלים זה בזו בעבודה. כל זמן שאת מרגישה שזה קשה לך - את לא חייבת. זה לא ילדותי (אלא אם זה עניין של פרינציפ נטו). אז זה בסדר שתתנהלי בקצב במתאים לך, ושאת מרגישה איתו בנוח. תגידי, דנה, בשביל מה את צריכה מישהו שעושה לך דרמות רק בשביל שתקנאי מצד אחד, אבל שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו מצד שני... בינתיים הוא משיג את מה שהוא רוצה (לגרום לך לקנא או סתם להרגיש רע)? אני לא שואלת את זה בשביל להעביר עלייך ביקורת, אלא בשביל שתשאלי את עצמך את השאלות הללו... שתחשבי עליהן לעומק. וכן, אני יודעת שככה את מרגישה ושיש כאן סתירה בין המחשבות לרגשות. זה קשה. אני מסכימה איתך. אבל עדיף שיהיה קשה עכשיו, אפילו קשה מאוד, ושהסיפור הזה יסתיים. אחרת זה לא יסתיים כל-כך מהר, וככל שיעבור יותר זמן, זה יהיה קשה יותר. תשאלי את עצמך אם את רוצה לראות את עצמך, בעוד 5-10 שנים מהיום, עדיין תקועה בתוך הפלונטר הזה... כולם צוחקים עלייך? שיצחקו! זה לא נעים, אבל עד שהם לא יהיו בנעליים שלך, הם לא באמת יוכלו להבין מה עובר עלייך. אבל תנסי לומר להם, שאת לא צריכה שהם יצחקו עלייך, אלא שיתמכו בך, כי זה מה שחברים עושים - תומכים ועוזרים, ולא צוחקים על מי שנמצא במצוקה. שבוע טוב, הרה.

אודה לתשובה בנוגע למניין נובעת יהירות אצל בני האדם. איך אדם "הופך" ליהיר, זאת אומרת, כיצד היא מתפתחת - מהם הגורמים להתפתחותה והאם היהירות עלולה "לכהן" לעיתים כסוג של "מסכה" או שהיא לחלוטין תכונת אופי טבעית שלא נובעת משום סיבה כלשהי? אם אומרים על נרקיסיסט שהוא למעשה חסר ביטחון, אז "מה אומרים על היהיר"? וכיצד ניתן להתמודד מול אדם יהיר? איך ניתן להוריד אותו לקרקע, או לגרום לו להרגיש פחות יהיר? תודה...

היי אמיליה, יהירות, כמו כל תכונה אחרת, קיימת בכולנו. ואצל כל אחד מאיתנו יש תכונות בולטות יותר לעומת תכונות מובלעות. השאלה היא, אם כך, מה גורם לתכונה מסוימת - יהירות במקרה זה - להיות תכונה בולטת אצל אדם אחד דווקא, ולא אצל אדם אחר. והתשובה, שנכונה לגבי כל התכונות, היא שזה תלוי בסביבה שבה גדל האדם, מאחר שבבסיסה מדובר בתכונה טבעית. יהירות בהחלט יכולה להיות ביטוי של עודף בטחון עצמי או, לחילופין, ביטוי של אגו שברירי מאוד (אגו במובן האנליטי, לא היומיומי). אם המקור הוא בטחון עצמי מופרז, הרי שהיהירות יכולה ללמד על כך, שהאדם סמוך ובטוח שהכל מגיע לו, משום שהוא כזה מוצלח. אבל אם המקור הוא אגו שברירי, הרי שיהירות בהחלט יכולה לשמש כסוג של מסך בין האדם לסביבה, מאחר שיהירות מוגזמת מרחיקה אנשים ולא מקרבת אותם, וכך בעצם משיג האדם תחושה של בטחון ("אם אשמור מרחק מכולם, אף אחד לא יוכל לפגוע בי"). נרציסיזם ויהירות אינם זהים, למרות שלעתים הנרציסיט נתפס כיהיר, מאחר שמבחינתו הכל סובב סביבו, ואנשים שאינם עסוקים בלרומם את שמו ולהעריך כל מילה ומעשה שלו מורחקים מהמעגל החברתי שלו. אפשר לסכם ולומר, שאין כזה דבר יהירות פתולוגית (בפני עצמה), אבל בהחלט יש נרציסיזם פתולוגי (הפרעת אישיות נרציסיטית). ולגבי השאלה שלך - כדי "להנחית" בחזרה למציאות אדם יהיר, הוא צריך להבין קודם שהוא כזה, ושיש לכך השלכות חברתיות. אם הוא לא מודע לכך, או שפשוט לא אכפת לו, אין יותר מדי מה לעשות. היוזמה לשינוי צריכה לבוא ממנו (או שלפחות הוא אמור לקבל ולהבין אותה). הרה.

למי יש רעיונות איך להעביר את החג העצוב הזה ?

תלוי עד כמה את מקפידה על חוקי הדת... את יכולה לקרוא, למשל. ואם את לא מהמקפידים - יש מה לראות בטלוויזיה (כל הערוצים הזרים משדרים, רק שאין תרגום), וזה תלוי כמובן בשאלה אם יש לך הוט או יס. אפשר לפתור תשבצים (העיתונים מלאים). גמר חתימה טובה.

זה דוקא אחלה חג שבעולם. לא ממלאים את הבטן כמו תמיד בחגים האחרים , לא מעליבים ולא נעלבים , עושים קצת חשבון נפש כל אחד עם עצמו במי הוא פגע ולמה ואולי חושבים לבקש סליחה, מה רע בזה ?

זהו ציטוט של הודעה שקראתי בפורום זה ובכן אני ביקשתי להצטרף צריך עוד אנשים אז מי שרציני ובאמת חושב על זה אז זה הזמן. " לכל המדוכאים החרדתיים והאובססיבים. לכל מי שמרגיש הכי בודד הכי דפוק הכי אומלל הכי חסר תקנה, שניסה כבר תרופות וניסה טיפולים ומרגיש מיואש....רק שתדעו שאתם לא באמת לבד. יש עוד המון כמוכם! אני אחת מכן ורוצה שנעזור אחד לשני. אני מטופלת ע"י אישה מדהימה שמצליחה לעזור והצעתי לה לפתוח קבוצות תמיכה ושיתוף לא וירטואלים. בואו נפגש כולנו ונשתף ונתמוך בהנחייתה. בואו נצא מהמעגל הזה של ההסתגרות והרחמים עצמיים. זוהי לא פרסומת לאותה מטפלת, כבר מזמן שאני רוצה לפגוש עוד "בעייתים" כמוני ואולי כך להרגיש יותר טוב. אולי בעזרתה יהיה יותר קל. בואו ניתן צ'אנס, עובדה שהפורומים פה כ"כ פופולרים כי יש הקלה בשיתוף, יש נחמה בלחלוק. קוראים לה חווה והיא הסכימה שאתן את הפרטים שלה אז אל תתביישו ותתקשרו והיא תעזור לנו להקים קבוצות תמיכה ושיתוף. 0547296666 http://alternativli.co.il/hava.htm "

אני מאוד הייתי רוצה חיי חברה עשירים יותר. אבל בהחלט לא יכולה להגיד על עצמי שאני אומללה, חרדתי ומרגישה הכי דפוקה. קשה לי מאוד עם ההגדרות האילו. אז לכן אולי אני לא מתאימה לקבוצה הזו. אז שיהיה לכם בהצלחה!

היי לי, אני בטוחה שאת לא חייבת להגדיר את עצמך כ"דפוקה, אומללה וכו'" כדי להצטרף לקבוצה. אנשים מגדירים את עצמם בכל מיני אופנים (בונים יותר או פחות), אבל זה לא אומר שההגדרה העצמית שלהם מקיפה וכוללת גם את זולתם. הרה.

תגידי ידוע לך מה עושים בסדנה כזאת? המליצו לי ללכת לזה

היי קרן, בכל סדנה שכזו מתמקדים בדברים מעט שונים, אבל באופן כללי מדובר על טיפוח היכולת ליצור ולקיים קשרים חיוביים עם אנשים, תוך התמקדות ברכישת התנהגויות חדשות, המקדמות את המטרה והבנת ההתנהגויות שפוגעות ביכולת לשמור על יחסי אנוש טובים. זה הקו הכללי (מאוד). כדי לרדת לפרטים הקטנים יותר, כדאי לבדוק מה לכל סדנה יש להציע (חלקן מציעות, למשל ללמוד איך להתנהג במצבי לחץ, מלמדות תרגילי הרפיה, מחזקות את כושר ההתמדה ועוד). שבת שלום, הרה.

נחודש אוקטובר אמורות להפתח סדנאות העוסקות ביחסי אנוש, אינטיליגנציה רגשית, הצבת מטרות והגשמתן, התמודדות עם לחצים, קונפליקטים ומשברים, מודעות עצמית ועוד. הסדנא מונחית ע"י יועצת, מנחת סדנאות ומאמנת אישית. בוגרת לימודי תואר שני ולימודי הנחיית קבוצות. ניסיון 15 שנים בתחום. ניתן לשלב סדנא + אימון אישי או סדנא או אימון אישי. לפרטים נוספים: [email protected] שנה טובה וגמר חתימה טובה