פורום תמיכה הדדית

הרהההההה איזה כיף שאת פה תמיד! השבוע הגעתי למצב נפשי ירוד ביותר(את זוכרצ את הסיפור על הבחור אם האנגלית השפת אם ועל זה שאני נמשכת לאלאה שלא רוצים בי..) המצב מחמיר היבנתי שאני נמצאת במצב מתמשך של אי שקט,של חרדה,של אובססיה,וחוסר חיות. אני מוצאת את עצמי במעט שאני נותנת לי לצאת מהבית בהרגשה של"לא רוצה לחיות איבדתי משהוא שאין טעם"הרגשה שרודפת אותי. אני לא מפסיקה לחשוב ולבכות..האם זה נראה כמחלת נפש ? האם כדורים ישנו את ההרגשות הללו והם מיועדים לתופעות אלו? את יכולה להמליץ לי על משהוא טבעי ? תודה דנה

היי דנה, כן, ודאי שאני זוכרת את הסיפור עם הבחור והאנגלית... מהדברים שאת מספרת על עצמך, שאת מרגישה בתקופה האחרונה, בהחלט אפשר לומר שאת נמצאת בתקופה לא טובה. אבל אני בהחלט לא מתיימרת לקבוע אונליין האם מדובר בבעיה נפשית שמצריכה טיפול תרופתי. זה יכול להיות משבר חולף, וזה יכול להיות דכאון או כל דבר אחר. כדי לדעת בודאות האם מדובר בבעיה נפשית (ולא מחלת נפש!) כלשהי ומהו הטיפול הדרוש - אם בכלל - כדאי לפנות לאיש מקצוע כדי לקבל חוו"ד מקצועית ואחראית, ולא משהו וירטואלי-פורומי שכזה. אם אכן מדובר בסימפטומים של דכאון או משהו דומה אז תרופות יכולות לעזור, בהחלט כן. ובקשר להמלצה על משהו טבעי - אני מציעה שתגשי לבית מרקחת ותדברי עם הרוקח/ת. יותר מזה, יש בתי מרקחת שמתמחים בתרופות הומיאופטיות, אז שווה להיכנס לשם ולבדוק. תרגישי טוב, הרה.

שלום בעלי ואני נשואים כשלוש שנים, לפני כחודש ילדתי את ילדי הבכור, יש לי עזרה רבה מאימי, חמותי וגיסתי, לקראת פסח כשהייתי בחודש שמיני הנ"ל עזרו לי בניקיונות, לפני שחזרתי מביה"ח לאחר הלידה חמותי ניקתה את הבית עשתה לי כביסות וסידרה את הארון בגדים שלנו כך שהגעתי הביתה לאחר הלידה הבית היה מצוחצח אימי ישנה אצלי שבוע לאחר הלידה ועזרה לי בהכל ואח"כ חמותי שבוע אני מאוד מעריכה את העזרה של חמותי וגיסתי רק שאני מרגישה שכבר אין לי פרטיות, החדר שינה שלי ושל בעלי שאמור להיות מקום פרטי ואינטימי של שנינו, הוא כבר לא כך, הם מתוך טוב לב רוצים לעזור לי עם הכביסות ותולים את הכביסות מחלון חדר השינה, אם הורדתי כביסה וזה על המיטה שלנו הם באים לשם לקפל (אתמול דלת חדרי היתה סגורה אבל כשפתחתי לרגע לקחת משהו משם אז כנראה גיסתי ראתה זאת ולכן נכנסה לשם לקפל) אפילו הארון בגדים שחמותי סידרה לי עכשיו היא יודעת מה יש בתוכו איזה בגדים יש לי, אילו כותנות לילה יש לי, אני כבר לא יודעת מה לעשות, איך להחזיר את הפרטיות, האם זה בכלל אפשרי כך פתאום??? דרך אגב משגע אותי גם שכשהם באים להתארח הם יכולים להזיז איזה כלי במזנון מצד אחד לשני או למשל כשחמותי עזרה לי לקראת פסח פתאום ראיתי שהיא עושה אבק וזורקת לי כל מיני נרות ריחניים וכו' הבעיה שבעלי לא מבין אותי בעניין הפרטיות ובכל הסיפור הזה וכשאני רק אומרת משהו הוא ישר מגן על אימו ואומר לי תראי כמה היא עוזרת, את לא מעריכה אני מעריכה מאוד ואומרת באמת תודה מכל הלב וזה לא סותר איך לתקן את המצב מבלי להמשיך לריב עם בעלי כל פעם שאני מזכירה את אימו? ואני רוצה שהחדר שינה שלנו לא יהיה טיילת תודה

שלום חנה, מזל-טוב על התוספת החדשה למשפחה. את צודקת, לפעמים הנכונות של אחרים לעזור (גיסתך וחמותך במקרה זה) חורגת מעבר לגבולות האישיים של הזולת, למרות שהעזרה אכן תורמת ומועילה. זה גם מעמיד אותך בדילמה - איך לומר להן (ולבעלך) שבשלב הנוכחי הנוכחות שלהן לפעמים קצת יותר מפריעה ועוזרת, אחרי שהן עזרו כל-כך הרבה... זה בהחלט יכול להתפרש מצידן ככפיות טובה שלך, למרות שברור שזו לא הכוונה שלך. מה דעתך להתחיל להגדיר גבולות ברורים? למשל - חדר השינה שלכם מחוץ לתחום! וזה כולל הכל (ארונות, כביסה שצריך לקפל וכו'). ואם הן ממשיכות לטייל בו, פשוט תנעלי אותו ותשאירי אצלך את המפתח. אני חושבת שאם תסבירי להן, כמובן שבצורה יפה, שאת רוצה להתחיל לחזור לשגרה ולראות איך את מסתדרת בעצמך, וזה אומר שהן יכולות להיות אצלכם פחות (לא "לנפנף" אותן לחלוטין) יש סיכוי שאולי הן יורידו מינון. את לא צריכה לריב עם בעלך. חבל לקלקל את הקשר שלכם. ברור שצריך שניים לטנגו, ושגם לבעלך יש חלק בזה. אבל תשאלי אותו מה הוא מציע; איך הוא חושה שאפשר לפתור את נושא הפרטיות. שכל אחד מכם יגיד את הצד שלו ויזרוק רעיונות, וכך תוכלו לנסות ולהתקרב אחד לקראת השני. הרה.

הענין הוא שבעלי לא מבין מה מפריע לי שמסתכלים בארונות ונכנסים לחלדר שינה, כשחמותי סידרה את ארונות חדר השינה שלה היא קראה לי לראות כשהייתי שם ובעלי אמר לי כן לכי תראי כי זה היה בדיוק אחרי שהסברתי לו שאני לא אוהבת שנכנסים לנו לחדר השינה דבר נוסף, מההתחלה לא היו גבולות לגבי חדר השינה שלנו, נכנסים לראות את הבשמים, את המזגן החדש וכו', הייתי רוצה לנעול את הדלת רק שאין לי מפתח וחוץ מזה בעלי יתחרפן, אני בזמן האחרון סוגרת את דלת חדר השינה כשאני יודעת שיבואו אורחים אבל איך שהוא הדלת פתאום פתוחה אם בעלי לפחות היה מבין את הצורך הזה שלי שחדר השינה יהיה מקום עם פרטיות זה היה עוזר נראה לי שאנסה פשוט לסגור את הדלת בלי מפתח חנה

שלום רב בן זוגי סובל מ"התקפי" דיכאון כל כמה חדשים, קשה לו לעבוד, עכשיו שהוא מובטל קשה לו לקום ולחפש עבודה, הוא מתנתק מכולם, נהייה ממש חולה ומיואש מהחיים, מנותק מעצמו לחלוטין ולא רוצה ללכת לטיפול כי "נמאס לו מדיבורים". איך אוכל לעזור ולתמוך? איזה טיפול כן אוכל להציע לו? תודה רבה

היי אירה, יש משפט בסיסי מאוד שאומר, שאי-אפשר לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו. הרי בלתי אפשרי לחיות עבור מישהו אחר, נכון? אבל במצבים של דכאון, לפעמים פשוט אין כוח לעשות כלום... זה השלב שבו האדם חייב להיאחז בכל מה ומי שמוכנים לתמוך, ולהרים את עצמו. במקרים מסוימים יש מקום להתערבות תרופתית, אבל בשביל זה צריך להגיע לפסיכיאטר או לרופא המשפחה. את חושבת שהוא יסכים לנסות את האופציה הזו? כמובן שגם טיפול תרופתי אינו קסם, ולוקח זמן עד שדברים מתחילים להתאזן. את יכולה להיות שם בשבילו אם הוא זקוק לאוזן קשבת וכתף תומכת. את לא יכולה להעלים את הדכאון, אפילו אם את מאוד רוצה שזה יקרה. בסופו של דבר, כל אחד אחראי לחיים של עצמו, וחברך צריך לדעת - ואת יכולה לומר לו את זה - שהדרך שבה הוא חי כרגע היא בחירה שלו (כן, בחירה! כל זמן שהוא לא עושה כלום כדי לצאת מזה, הרי שהוא בוחר להישאר במצב הזה), ושזה יכול להשתפר ולהשתנות אם הוא יחליט שזה מה שהוא רוצה שיקרה. הרה.

הי! אני סיגל בת 19.5 נולדתי עם חיך ושפה שסועים. עברתי ההרבה ניתוחים במהלך שנות חיי אך רובם נחלו אכזבה וכישלון. כיום אני ממשיכה בטיפוליי אך המצב שלי כרגע לא שונה. מבנה האף שלי מעוות והדיבור לא ברור ומאונפף. כמו בכל שלב שהייתי עברתי קשיים רבים מגיל קטן ילדים היו מסתכלים וצוחקים .ההשתלבות הייתה לי מאוד קשה בכל מסגרת חדשה שהייתי נכנסת אליה אם זה בגלל מראה החיצוני שלי ואם זה בגלל הדיבור הלא מובן, אך תמיד הייתי מצליחה בסופו של דבר להסתדר ורכשתי לעצמי במהלך השנים חברים נהדרים. אך תמיד הביטחון העצמי שלי היה מאוד נמוך תמיד פחדתי להתקרב ולנסות דברים חדשים, תמיד פחדתי וחשבתי מה אנשים יגידו שייראו אותי כך. היום אני שנה אחרי שסיימתי לימודים ואפילו לצבא לא גוייסתי. אני נמצאת במצב מאוד מתסכל כי עד היום הייתי במסגרות ותמיד כיוונו אותי והיום אני במצב שאני צריכה למצוא לעצמי מסגרת ולהשתלב בה. ובאמת זה מה שניסיתי לעשות עברתי מראיון עבודה אחד לשני אך כרגיל תמיד דוחים אותי. אני בעלת כישורים רבים אך אף אחד לא מסוגל להבחין בזה. אני נמצאת במצב מאוד מתסכל כשאני כבר לא מסוגלת לקום ולחפש לעצמי עבודה, אני לא מסוגלת אפילו לקבוע לעצמי ראיונות עבודה כיוון כששמועים אותי בטלפון ישר דוחים אותי. עניין זה מאוד מעיק לי עליי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני מרגישה שאם הניתוחים שלי לא יעברו בהצלחה אני אשאר תקועה ובחיים לא אצליח להתקדם אני לא מסוגלת להתמודד עם המציאות אם מה שאני הביטחון העצמי שלי בקרשים ואני נורא מפחדת. אני רק יכולה להגיד שבאמת הרצון שלי חזק אני מאוד רוצה למצוא לעצמי תעסוקה ומסגרת. אך הרבה דברים מונעים ממני לעשות זאת זה.מה עליי לעשות?? איך אני יכולה להתמודד עם מצב כזה? איך אני יכולה להתחיל להתמודד עם המציאות ולקבל ביטחון?? בבקשה תעזרי לי כי זה מאוד חשוב לי.

היי סיגל, אני מסכימה איתך לגבי זה, שהחברה מאוד לא סבלנית כלפי אנשים עם נכויות ו/או מומים (פיזיים ונפשיים). יתרה מזאת, בסקר שנערך בשנה שעברה הסתבר, שאחוז גבוה מאוד (גבוה מדי...) מהישראלים חושב, שנכים מהווים סכנה לחברה! וזה החלק של החברה - שהוא חלק מהותי מאוד - מבחינת הסיפור האישי שלך שכתבת כאן. אבל, כידוע, צריך שניים לטנגו. יש טענה שאומרת, ושכל אחד יחליט אם הוא מסכים איתה או לא, שמום כלשהו (בעיקר פיזיולוגי) הופך בשלב מסוים בחייו של האדם כגורם ש"אשם" בכל הכשלונות, בעוד שמצבי הצלחה לא מיוחסים לו; כשהאדם מצליח הוא אומר: "הצלחתי למרות הבעיה שלי" בעוד שמצבי כשלון או חוסר הצלחה לרוב יגרמו לאדם לומר: "לא הצלחתי בגלל הבעיה שלי". את מצליחה לראות את ההבדל? אני מאמינה שנוצר כאן מעגל שלילי, ולא בטוח מה התחיל אותו. אבל כרגע הוא מתבטא בחוסר סובלנות של החברה (מקומות עבודה) מחד, ומתחושת חוסר אונים שלך. ושני הדברים הללו מזינים אחד את השני. את יודעת בודאות שלא התקבלת למקומות עבודה שרצית בשל החיך והשפה השסועים? משום שאם את בטוחה בזה לחלוטין, הרי שאת יכולה להתלונן על מעסיקים פוטנציאליים שדחו אותך בגלל זה... אבל אם יש לך ספקות, כדאי לבדוק אותם לעומק. בהצלחה, הרה.

אני כעת כותבת אלייך לאימייל האישי

מה נשמע שם בעיר הגדולה? בכל אופן, אני חייבת לנטוש את המחשב בשלב זה של הלילה... השאיפה שלי היא ממש ללכת לישון מוקדם (והכוונה היא לפני 4-5 לפנות בוקר), משום שיש לי מחר יום שמתחיל מוקדם בבוקר ומסתיים רק ב-20:00 בערב, כך שלא ייצא לי אפילו לקרוא את המייל שלך, אלא רק מחר, אז אני מקווה שזה לא דחוף ושתתאזרי בסבלנות :-). להשתמע.

שלום לכולם :-) מה שלומכם ? :-) אני סטודנט להנדסת מחשבים . מזה שנים אני נוהג לתלוש גבות תוך כדי למידה . זה אף פעם לא היה מאסיבי כ"כ עד לסמסטר הקודם . במהלך למידה לבחינה קצת הגזמתי . הורדתי לעצמי חצי גבה . זה היה מאד מצחיק :-) כמובן שאני שלא הרגשתי צחוק גדול אחרי שעשיתי את זה . הייתי צריך להופיע לאירוע משפחתי ומכיוון שזה מאד בלט התגובות לא היו נעימות בכלל . המבחן לא היה כ"כ נורא וגם לפני המבחן לא חשבתי שהוא יהיה קשה כ"כ , אבל היה לא נעים לא להחליף מילה עם אף אחד כל היום ולשבת בסוף הכיתה במהלך הבחינה . טוב ניגש לפתרון שעזר לי : ברגע שמרגישים צורך לשחק בשערות ( וכמובן לתלוש אותם ) יש צורך להזדרז ולשים קרם לחות כלשהו על האיזור . חשוב מאד שזה יהיה בתחילת התהליך . אח"כ יהיה מאד קשה להרגיע את האיזור ( אפשר לנסות קרח ) . כיום אני מסתובב עם קרם לחות קבוע בתיק ואפילו בזמן העבודה כאשר אני מרגיש צורך , אני ניגש לשירותים ומורח מעט כדי שהצורך לתלוש וללטף את האיזור יעלם . תנסו את זה מספר פעמים ואני בטוח בסבירות גבוהה שזה יעזור :-) בהצלחה לכולם :-)

היי אמיר, בהחלט רעיון מקורי שיכול לתרום רבות לאחרים. אני מקווה שאתה והגבה שלך בסדר :-) שהיא גדלה בחזרה ושאתה לא "מתעלל" בה מדי פעם. תודה על הטיפ, הרה.

אני והגבה שלי סבבה ... :-) באמת אחרי שגיליתי את הרעיון החלטתי לפרסמו במספר פורומים כדי לעזור לאחרים שבמצוקה . חבל להראות כמו חוצנים , במיוחד כשלא מדובר בהפרעה נפשית קשה אלא בסתם הרגל מגונה . כיום אני מאושר עם הגבות שלי , הן תמיד תרמו ליופי של פניי . במיוחד לאור העובדה שיש להם גוון שטני בלונד מאד מיוחד :-) ממש מכתב אהבה לגבות ... אוקיי ... זאת הפרעה נפשית קשה :-) כל טוב ובהצלחה לכולם :-)

לקיחי במחלה שריפויה מחייבת מכלול של אמצעים טיפוליים תרותפיים ואחרים. השמנתי, שערי נשר ובעיני עצמי נראה מעוות. אשתי לא חושבת כך. היום הצטלמתי בנסיבות חברתיות בארוע חברתי מסוים . מאז שהתבוננתי בתמונות לא יודע מנוח . בא לי למות. הכי מפחיד אותי שרצות מול עיני תמונות מהעבר ברצף אסוציאטיבי . אני מקווה שאני לא אבדני, בעיקר אני דואג לאשתי לא להשאיר אותה לבד, למרות שאולי אם אעלם תוכל להכיר מישהו אחר ולפתוח דף חדש בחייה. לא מגיעה לה להוות משענת לנכה/ חולה כרוני. ואני במובנים מסויימים מיציתי את החיים. אפילו הולדתי ילדים. אלה שחוו מוות קליני וחזרו לחיים טוענים שהחוייה המעברית לכאורה היא נעימה. כלומר הדימוי של להמצא בפרוזדור עם אור בקיצו ותחושה של אהבה המקיפה אותך יציאה למסע בלויי של מלאכים יש בו קסם ומשיכה מסוימת. אשתי והילדים מהווים משקל נגד. מתנצל שמבלבל לך את המוח אבל ביטוי תחושותי מקל עלי במידת מה. תודה על תשומת ליבך. אני מאחל לך חיים טובים ויפיםולכל משתתפי הפורום. מי יתך ומצוקותיכם יתפוגגו.

הקטור, למרות הקשיים שכרוכים בטיפול שאתה מקבל כרגע, דווקא הפתיחה של ההודעה שלך נראית קצת יותר אופטימית מאחר וכתבת שיש מרפא למחלה שלך ("מחלה שריפויה מחייב..."). מתוך היכרות קרובה מאוד עם אנשים שסובלים ממחלות והפרעות כרוניות (של הגוף ו/או של הנפש), אני מבינה אותך ומאמינה לך שקשה לך עם ההשפעות הלא רצויות של הטיפול/ים שאתה מקבל. אבל השיקול הוא מעין מאזן של מה יותר גרוע ממה - לא לקבל טיפול בכלל או לקבל טיפול שמטרתו, בסופו של דבר, ריפוי (או שיפור אורח החיים בטווח הארוך) גם במחיר של תופעות לוואי קשות. זה שיקול שכל רופא עושה לפני שהוא ממליץ על טיפול מסוים. אבל יותר מזה, זה שיקול שכל אדם מקבל עבור עצמו. זו בחירה בין הפח לפחת, אני יודעת... אני לא מתיימרת לטעון שזה קל להתמודד עם תופעות הלוואי... אבל מה האופציה האחרת? לוותר לחלוטין על החיים? הקטור, האם מלבד טיפול פיזי במחלתך אתה מקבל גם תמיכה נפשית מאיש מקצוע? זה יכול לעזור לך להתמודד עם המצב הנוכחי, וגם יכול לתרום לריפוי משום שיש קשר הדוק בין מצב נפשי לכושר של הגוף להתאושש ממחלות ופגיעות. אני לא חושבת שאישתך רואה את הדברים כמוך, במושגים של "מגיע לה"... הקטור - אתה לא עונש עבור אף-אחד!!! גם אם לפעמים קשה לה... הרי קשה לשניכם, אבל זה לא אומר שהיא מוכנה לוותר עליך ככה סתם, כי "מגיע לה". וכן, לילדים עדיף אבא חולה וחי מאשר אבא מת, כמו שאני רואה את זה. אל תתנצל ואתה ממש לא מבלבל לי את המוח. להיפך - אתה מוזמן לשפוך כאן את כל מה שמציק לך ועולה בדעתך. אל תרגיש לא נוח, בשביל זה קיים הפורום הזה; בשביל שאנשים ישתמשו בו כדי לשתף במה שטוב להם ובנה שרע להם, בלי לחשוש שהם מבלבלים את המוח. שתהיה שבת שלום. ואם אתה עובר כאן שוב ביממה הקרובה, תעדכן מה קורה איתך, בסדר? הרה.

הרה יקרה תודה על העידוד והמילים החמות. לא יודע מה קורה לי. בדרך כלל אני אדם חזק. מתמודד היטב עם קשיים במישורי חיים שונים במקביל. בדרך כלל אני אופטימי אם כי לעתים האופטימיות אינה מבוססת על נתונים אוביקטיביים. נדמה לי משמגן עלי לעתים היא התחושה המתעוררת בי "שיהיה בסדר " שאני יוצר לעצמי , יש עתיד ויש כיוון. בשנים האחרונות דווקא צמיתי והתפתחתי מתוך משברים. כאמור, בדרך כלל מאוד חזק, על אף קשיי ומגבלותי , מתפקד ברמה גבוהה ואפילו מקדם את עצמי. נראה שפתאום קלטתי מציאות אודות עצמי ונסיבות חיי שלא הייתי ער לה או ש"דאגתי" להסתירה מעצמי. פתאום האור מפנה מקום לחושך ,לצלליות ולתחושת אין מוצא מול המודעות להחלקה במדרון מטה מטה. ברור לי שאם אשבר המשפחת תשלם את המחיר.. אך מוצא את עצמי נשבר. אישתי , תומכת אישה נפלאה לעתים נדמה לי אני מעמיס עליה עול התמודדות עם קשיי. אני חושב ומרגיש שבמידה מסויימת המרחב הפנימי שלי הצטמצם עמוד השדרה שלי הנפשי התעקם . יתכן ואיני זקוק לטיפול פסיכולוגי אלא בעיקר לתמיכה ולעידוד , להחזיר לעצמי את התקווה את האור.

תודה על התמיכה. עברו שלושה ימים מאז, וכעת אני מרגישה שנרפאתי ...למרות שלאחר אותו יום היה לי חלום בלהות. כלומר, לקח לי זמן ממושך ואני משתדלת לזרום... הרי זו הייתה עבודה שהשקעתי בה שלמרות ההשקעה הרבה היא לא היתה טובה... למעשה יש לי שתי עבודות נוספות להגיש בשבוע הבא ואני מאוד מקווה לחזור לפוקוס עד מחר ולעבוד עליהם אפילו אם בסוף אני אגיש את שתיהן באיחור

היי. מסתכל לדעת שדווקא עבודה שדרשה (וקיבלה) הרבה השקעה, לא הצליחה כמצופה. אבל גם זה קורה בחיים... ככה לומדים. כבר קרה לי שהגשתי עבודה, שהייתי בטוחה שהיא כמעט מושלמת (אני לא בכיוון של מושלמות...), וכשהיא חזרה עם ציון הבנתי שהייתי שאננה מדי. זה בהחלט גרם לי לפקס את עצמי קצת יותר לקראת העבודות הבאות, דבר שהיה בסדר גמור בסופו של דבר. כי עבודה אחת לא ממש מוצלחת לא מעידה על כלל ההישגים, אלא על הישג פחות טוב ממה שרוצים ומצפים, זה הכל. לא? סופשבוע נעים.

יש לי שכנה דלת ממול שלא עובדת ולא עושה כלום מלבד לטפל בילדיה ולהיות במעקבים אחרי מציצה מחור המנעול לראות מתי אני יוצאת לעבודה ומתי אני חוזרת שואלת אותי כל הזמן שאלות איפה היית ומה עשית? כל הזמן שאלות מרגיזות איך נפטרים מהדבר הזה מבלי לגרום נזק?

תתני תשובות לא ממוקדות, כמו - סתם טיילתי, סידורים, עניינים אישיים, ואם היא תמשיך לחקור, אפשר להגיד - "די, עד כאן., אין לי מה להוסיף." לאט לאט היא תתעייף , אחרי שתשמע את אותן התשובות כל פעם.

היי תמר, אין ספק שלפעמים שכנים יכולים להיות דבר מציק במיוחד... ומצד שני, לא רוצים להיכנס איתם לעימות משום שבכל זאת כדאי לשמור על יחסי שכנות סבירים. את בהחלט יכולה להשתמש ברעיונות של מ', ולתת לה סתם תשובות לא מחייבות. הרי זה באמת לא עניינה מה עיסוקייך במהלך היום. ותזכרי גם, שמאחר שהיא כל הזמן בבית, כנראה שמשעמם לה והיא מחפשת חברה של מבוגרים (ולא רק של הילדים שלה). אז אולי, מדי פעם, שיחת חולין קלה יכולה לעזור גם היא. הרה.

אני אלכוהוליסטית וכרגע סיימתי לשתות ככ הרבה תעזרו לי אני מרגישה שאני מסוגלת לעשות משהו לעצמי אוי לי...........

לינה, ניסית את א"א? נראה לי שאולי תמצאי בזה תועלת. הרה.

התחלתי לצאת מישהו, עושה רושם בחור טוב. נפגשנו פעם אחת בלבד. אבל מאז מדברים בטלפון כל יום. זה נורמלי שהבחור לא מציע להיפגש ומסתפק בשיחות טלפון? זה רק תחילת הקשר. זה לא נראה לי שככה זה צריך להיות, זה רק תחילת הקשר- מה יהיה אח"כ??? זה מראה שהוא לא רציני לגבי הקשר? כי אני ממש בדילמה אם לזרוק אותו לכל הרוחות או להמשיך ככה. עצוב לי שחשבתי שזה האחד שחיפשתי, ואני כ"כ לא יודעת מה לעשות במקום להיפגש איתי הוא הולך כל ערב לאיזשהיא פעילות קבועה ומה איתי? כנראה לא מספיק טובה בשביל לפנות ערב אחד בשבילי. אשמח לעיצות מה לעשות, אם אפשר חוץ מהעיצה לדבר איתו תודה

חליק ממנו,תעיפי אותו לכל הרוחות ,מה שיש לו בין הרגליים יש לכל זכר בארצנו המתקדמת

היי טליה, לטעמך רק הבחור אמור ליזום פגישה? מדוע שאת לא תרימי את הכפפה, באם הבחור באמת כל-כך חשוב לך, ותציעי לו להיפגש? יש כל מיני סוגים של קשר, ולדעתי קשר רומנטי לא אמור להתחיל ולהסתיים בשיחות טלפון בלבד, גם אם הן מהנות מאוד. מצד שני, לכל אחד יש ציפיות שונות מקשרים וקצב התקדמות שונה. גם כשיש פעילות קבועה כל ערב, אפשר למצוא את הזמן (לפני או אחרי, למשל) אם מאוד רוצים, אך מכיוון שכרגע אין לך מושג מה הציפיות שלו - דברי איתו על זה. תבררי האם הוא רואה עתיד לקשר, או שאת מחכה שמשהו יקרה ובעצם זה לא יקרה. הרה.

אז אני הולכת לשכוח מכל הצרה המעיקה הזו... לעשות מקלחת חמה ומרגיעה, לכבות את המחשב וללכת לישון אז ככה ...הייתה לי איזושהי הופעה היום ...הייתי מתחת לכל ביקורת וקיבלתי הרבה ביקורת ... ונשאר לי טעם מר מאד מהכל...חוץ מזה היו לי דווקא חדשות אישיות אחרות טובות השבוע ........... אז אסור להתאבל על זה? נורא מצחיק שכשאני מתביישת על מה שקרה ועל כל הכעס והעצבות אני אפילו לא מגלה את הכינוי שלי פה ...

היי מטביעת אצבעות, ביום שאכתוב כאן על משהו בפורום שאסור להתאבל עליו, אני ארשה לך (ולא רק לך) לעשות לי לינץ' מילולי-וירטואלי... קטונתי מלקבוע על מה כל אחד ואחת מתאבלים ויותר מכך, אני בעד תהליך של אבל - זה בריא (כל זמן שזה לא פתולוגי :-) ). אפשר להסתכל על ביקורות כמשהו מתסכל ומחשל... מילים לא נעימות, שמלמדות אותנו איך אנחנו יכולים להשתפר (אם אנחנו רוצים). אז שיהיה לילה טוב ואני מקווה שמחר יהיה כבר יותר טוב.

שלום לכם, מצאתי יומן אישי מרגש ברשת.... נראה לי שיעניין אתכם למה רק אני על הכסא הזה? http://www.beok.co.il/SelectedArticle.aspx?ArticleID=2365

היי שימי, תודה על הקישור. אין לי ספק שאפשר ללמוד הרבה מיומנים כאלה ומאנשים כמו דרור. הרה.

אני ניצחתי כאילו ? ממש לא מתאים לך .

טוב, אם צריך דגל לבן, אני מוכנה לנפנף בו כאן ועכשיו! אבל יש לי ימים עמוסים (מנטרה משעממת, אה?), אם כי העומס הזה ישתחרר בסוף יולי (מבחן אחרון ולאחריו חופש!!! לשם שינוי בלי סמסטר קיץ).

האם במסגרת הטיפולים הכימיים קיימת אפשרות של עצירות או משהו אחר כמו הידבקות מעיים האם יש צתורך להלחץ או זה ענין שעובר

את צריכה לפנות לפורום המתאים. המון בריאות ויום טוב.

עירית שלום, בנוסף להמלצה של שלומי, אני רוצה להציע לך גם לשאול את הרופא המטפל האם יש מקום לדאגה ו/או קשר לכימותרפיה ולבעיות עיכול. החלמה מהירה, הרה.

הבעיה שלי היא כזאת. מגיל מאוד קטן לא היו לי חברים. בילדות לא ממש נמשכתי לאנשים אחרים. הייתי די גדול ודי שמן והחברה דחתה אותי. גם אני מצדי לא עשיתי שום דבר בשביל להתקרב אליה. ככה עברתי את רוב החיים שלי. מצד אחד בסוג של פחד מהחברה, שהיא עוד יותר תדחה אותי ותצחק עלי. מצד שני, גם לא היה שום פחד פיזי מהחברה. הייתי מאוד גדול והיה מאוד קשה לפגוע בי פיזית. עכשיו הוא השתנה, בעקבות הדיאטה שעשיתי, חזרתי לגדול נורמלי. התאמנתי בחדר כושר והתחלתי להראות ממש טוב. אני אוהב איך שאני נראה לדעתי אני נראה מדהים , והחברה מקבלת אותי. מעריכה אותי,בונות עושות לי עיניים ובנים מקנאים בי . אני עובד כסוכן מכירות ונורא מצליח בתחום. על פניו התגברתי על הביישנות שלי מהילדות ומהפחד מהחברה. אבל זה רק על פניו. בתוכי אני עדיין אותו ילד מפוחד ודחוי שמפחד מהחברה. מפחד מאנשים ונלחץ מכל סטואציה לא נעימה חברתית. כלפי חוץ יש לי משחק ענק של אדם בעל ביטחון עצמי מלא וחזק אבל בפנים. אני מלא פחדים,חסימות חברתיות וביטחון עצמי רעוע, פחד מפגיע פיזית. כי עכשיו אין לי כבר יתרון שהיה לי בילדות של גודל פיזי משאר בני גילי,שגם זה מעיק עלי.-אני כמובן התאמנתי בחדר כושר ואני יחסית חזק פיזית. אני מעל 180 ושוקל כ90 קילו. דבר שהכי מפריע לי, זה ביטחון עצמי הפנימי שלי(ביטחון עצמי חיצוני יש לי מספיק) אבל הביטחון עצמי הפנימי הוא נורא רעוע, דבר שכמובן משליך גם על הביטחון העצמי החיצוני שלי. קל מאוד להוציא אותי מהפוקוס שלי. ביחוד ברגע שאני מרגיש איום פיזי מסויים עלי ולא רק פיזי, אני ישר חוזר להיות אותו ילד מפוחד ודחוי שמפחד מהחברה שהיה פעם. כולי לחוץ ומתנהג נורא מוזר. אבל הבעיה היותר גדולה. זה שאין לי חברים. פשוט אין לי חברים. בילדות לא היו לי חברים, כי החברה דחתה אותי. ועכשיו אין לי כל מיומנות ליצור חברויות. הייתי נורא ליצור קשרים. חברויות. לפחות שיהיה לי חבר אחד או שניים. אבל אין. יש לי ידידים בעבודה. אנשים שמעריכים אותי במסגרת של העבודה. אבל אין לי חברים. אני חושב שזה בגלל האוגיזים שהוא אצלי מושרש עמוק בתוך הנפש. כי בילדות די לא סבלתי חברה, כי כמו שאמרתי כבר היא דחתה אותי. אני החלטתי שאני רוצה להשתנות. עשיתי כבר דרך ארוכה. אבל עכשיו הגיע הזמן לפנות לאיש מקצוע. אני רוצה פסיכולוג שיכול לטפל בזה.אני רוצה להיות עם חברים. אנשים אני גר באיזור באר שבע. אני רוצה שתמליצו לי על פסיכולוגים שגרים באיזור והכי חשוב כמה זה יעלה לי. יש לי עבודה, אבל עדיין. חשוב לי כמה שזה יעלה. כל המלצה תתקבל בחום. תודה. אפשרי לשלוח לי המלצות לאיי מייל:[email protected]

היי halm, דבר ראשית אני רוצה לשלוח לך טפיחת שכם וירטואלית על כל השינויים שעברת עד היום; לא קל להשתנות - אפילו חיצונית - ולוותר על מה שהיה עבורך מעין מגן מפני החברה. אבל אתה צודק, יש קשר גדול בין שינוי פנימי לחיצוני, ובד"כ רצוי לעשות אותם במקביל כפי שאתה יכול להעיד היום. אין ספק קל שבקלים, שהעובדה שאתה נראה טוב יותר ומרגיש טוב יותר כלפי הגוף שלך תורמת גם לדימוי הגוף שלך. אבל, וגם בזה צדקת, יש הבדל בין דימוי עצמי לדימוי הגוף. אני חושבת שהבחירה שלך לפנות לפסיכולוג היא בחירה אמיצה שבהחלט תוכל להועיל לך. וטכנית, לשאלתך, אני לא מכירה פסיכולוגים באיזור ב"ש. אני כן יכולה לציין, בקשר לשאלת המחיר, את הדברים הבאים: 1. אתה יכול לפנות לטיפול דרך המרפאה הציבורית לבריאות הנפש שבאיזור מגוריך. זה לא עולה כסף בכלל. החסרון הגדול הוא, שלעתים צריך להמתין כמה שבועות עד שמתפנה מקום. 2. כל קופות החולים מציעות טיפול פסיכולוגי בעלות נמוכה ממחיר השוק הפרטי. בדוק את האופציה דרך קופ"ח בה אתה חבר. צריך לשים לב, שבחלקן מדובר במס' מוגבל של פגישות. 3. מאחר שעלות של פגישה טיפולית משתנה מאיזור לאיזור (באיזור גוש דן, למשל, פגישה יכולה לעלות גם 500 ש"ח, בעוד שדרומה יותר מדובר ב-300 ש"ח), כך ששווה להרים טלפונים לכמה מטפלים ולהתעניין - בלי שום התחייבות מצידך - בעלות של פגישה טיפולית. בהצלחה, הרה.

יש לי בשבילך מילות אזהרה שבטח הרה אהובת נפשי לא תרצה לקרא אבל אל תסמוך בחיים על פסיכולוג בעיניים עצומות לפעמים הם עלולים לגרום ליותר נזק מאשר לטוב ...ותתרחק מקופת חולים אם אתה לא רוצה שידחפו לך תרופות ויכתימו לנצח את תיקך ונפשך

מעוניינת דחוף בעזרה יעוץ לבני בחור בן 32 חולה סכיזופרניה לא יוצא מהחדר ולא מהבית מבקשת עזרה עזרה עזרה הן קבוצת תמיכה או טיפול אחר שיוציא אותו מעט מהמצב הנורא הזה. 0522888752

שלום רחל, אם בנך אובחן כחולה סכיזופרניה, המשמעות היא שיש גורם טיפולי שמכיר את בנך ואת מצבו הנפשי - האם פנית אל גורם זה בעקבות ההתדרדרות שאת רואה במצבו של בנך? האם הוא אמור לקבל טיפול תרופתי רציף? ומעבר לכך, האם הוא מקבל טיפול שיחתי? ככלל, במחלה קשה כמו סכיזופרניה רצוי לערב את כל המשפחה בטיפול, משום שלמחלה יש השפעה רחבת היקף, שאינה מצטמצמת ומתמקדת בחולה בלבד. לגבי קבוצות - פני לארגון "אנוש" ובררי היכן נמצא המועדון שלהם, שהכי קרוב לאיזור מגורייך. שבת שלום, הרה.

שלום, אשמח לקבל פידבקים ועצות לפתרון הבעיה שלי, קושי בלקיחת אחראיות. בכל פעם שמשהו לא פועל כפי שהייתי רוצה אני כועסת על כל מי שסביבי. לדוגמא, הייתה לי אהבה ניכזבת מגבר, אז כל הגברים שסביבי הם בלתי נסבלים בעיניי, ואני לא יכולה להביט בהם בעיניים. ובכלל, כל הסובבים אותי כולם אשמים על כך שהם לא מנעו ממני את ההתנסות או את הסבל. אני יודעת שבילדות הרגשתי הרבה פעמים שהוריי עדים לכך שפוגעים בי בכוונה להכאיב או מתוך קנאה, והם לא הגיבו ולא פעלו על מנת לשמור עליי ולהגן עליי. אולי יש קשר עם העובדה שאני מתקשה לקחת אחראיות על עצמי, להגן על עצמי בעצמי. בתודה מראש רינת.

היי רינת, עושה רושם שמדובר ביותר מאשר בעייתיות בלקיחת אחריות. או, במילים אחרות, שזה סימפטום למשהו אחר. ומדברייך משתמע, שה"משהו האחר" הזה טמון בקשר הראשוני שלך עם הורייך. אם גבר אחד היה לא בסדר כלפייך, זה בהחלט לא מעיד על כלל הגברים באשר הם. וזו לא שאלה של מי אשם אלא, כפי שציינת, סוגיה של אחריות אישית. אבל מה היה גורם לך לחוש, שאחרים כן מנסים למנוע ממך את ההתנסות הזו ואת הסבל שהיה כרוך בה? מהן הציפיות שלך (לא משנה כרגע עד כמה הן ריאליות) מהסביבה? ברור גם שלאחריות יש גבול: ילד לא יכול להיות אחראי על הוריו ועל הדרך שבה הם מגדלים אותו... הוא עדיין רק ילד עם ראיית עולם של ילד ולא של אדם בוגר. הקשר שציינת בין העובדה שלא הרגשת, בילדותך, שהורייך מגוננים עלייך לבין העובדה שאינך מגוננת על עצמך כיום אפשרי. אבל זה מסוג הדברים שאפשר ללמוד באמת בעיקר במסגרת של טיפול פסיכולוגי מסודר, שבו נמצא לפנייך איש מקצוע ואת יודעת שיש לך את המקום והזמן לכל ה"חיטוטים" הללו בתוך תוכך ובהיסטוריה שלך. שבת שלום, הרה.

שלום אני בן 26. במשך 4 שנים מגיך 18 ניהלתי קשר לסירוגין עם בחורה. אני לא אמלא אתכם בפרטים למרות שיש מה לספר. אימי גרמה לכך שניפרד. יש לי עבר של ניסיון התאבדות הייתי מטופל אצל פסיכולוג. יש לי ניסיון רב עם בחורות ואין לי שום בעיה תפקודית בחיים, חיי החברה שלי טובים מאוד, אני סטודנט אני נראה טוב ואין לי בעיה להכיר בנות, אני כרגע בקשר עם בחורה מקסימה אך זה לא זה. אני מתגעגע לעבר וזה סוחב איתי קשר אחר קשר, אני מחרט על כל שנייה שנפרדנו אני מאוד אוהב אותה, אנחנו בקשר טלפוני פעם ב... וגם ב - SMS לעיתים רחוקות היא לא יוצאת לי מהראש.... אני מיואש, אין לי למי לפנות. אנא עיזרו לי.

היי אריק, בניגוד לעבר, היום אתה כבר אדם בוגר בן 26, ויכול לקבוע עבור עצמך איזה קשר טוב עבורך ואיזה לא. או, במילים אחרות, אני לא יודעת מה אמך עשתה כדי להפריד ביניכם, אבל היום - עד כמה שדעותיה של אמא לעולם חשובות - אם נראה לך שהיא הבחורה עבורך, ואם היא ואתה פנויים (לא ציינת עד כמה רציני הקשר הנוכחי שלך), אתה כבר "ילד גדול" ובהחלט יכול להחליט שזה הקשר שטוב לך בו וזו הבחורה שאתה רוצה להיות איתה. מאחר שהפרידה ביניכם היתה בעקבות התערבות של גורם חיצוני (אמך), ולא יוזמה של אחד מכם, או שניכם, הרבה יותר קשה להתמודד עם זה ולעכל את זה ברמה שתאפשר להמשיך הלאה בראש שקט. זה, בעצם, לא באמת נגמר מבחינתך. ועד שזה לא יקרה, ואני מתכוונת לנגמר בכל הרמות, זה יהיה בגדר Unfinished buisness עבורך. הרה.

שלום, אני קוראת עכשיו את יומני לאה גולדברג, ומרגישה כאילו נפשה התגלגלה בנפשי... משפטים שהיא כותבת כמו יצאו מפי...בהבדל אחד, שהיא לפחות מיצתה עצמה בכתיבתה ובעבודתה כמרצה וכמתרגמת. כמוה, גם אני לא ידעתי מעולם אהבה אמיתית והדדית כמוה, גם אני ויתרתי על כמיהות לב ונפש כמוה, גם אני חשה זרות וניכור אל עצמי, אל העולם כמוה, גם אני חווה דחייה גדולה הן בגלל מראי והן בגלל פגיעותי כמוה, מייחלת לשקט ולשלווה, שלעולם אינם מגיעים כמוה, מבינה שלעולם לא יגיעו ימים אחרים, טובים יותר כל שהיה, הוא שיהיה בגיל 40 העולם אינו צופן בחובו הבטחות לעתיד טוב יותר זהו בעיקר גיל ההשלמה עם מה שיש ומה שאין, גם אם מה שאין כבד מנשוא וגם אם אינך משלים בהכנעה, אלא בסערה רוגשת, לפחות כלפי חוץ מוטב שתעמיד פנים כאילו השלמת, כאילו אתה מסתגל, כדי שלא תאבד אחיזות נוספות בעולם שלא כמו לאה גולדברג, מתקשה להתנחם בספרות שלא כמוה, מתקשה לסלוח, להשלים ולהתפייס לא יודעת אם היא ניסתה טיפול פסיכולוגי. אם כן, וודאי שלא עזר לה. גם לי לא. טיפול אינו מעלים תחושות דחייה עמוקות, תסכולים וכאבי קיום. במקרה שלי, טיפול רק הגדיל את תחושת הניכור הקיימת ממילא, שכן לא נמצאו מטפל או מטפלת שיכלו להכיל את הזעם האדיר שלי. סליחה באמת, שלא עשיתי חיים קלים למטפל ולא התאמתי עצמי לנורמות הטיפול...שלא הקטנתי את מימדי הייאוש כדי שיוכל להשלות אותי ואת עצמו בכך שהטיפול מועיל... לתומי חשבתי שאדם מביא את מכלול אישיותו לטיפול ולא מצנזר אותה כדי שהמטפל יוכל להתמודד עימה ביתר נינוחות... ובתרגום חופשי למילים של פרידה קאלו, סמוך למותה: "הבנתי את הפרינציפ של הקיום, לא מעוניינת לחזור לכאן לעולם".

היי לך אני רוצה להגיד לך שאני נמצאת במצב נפשי אולי כמוך או אפילו יותר גרוע. אני עם כדורי הרגעה יומיומי...מתוסכלת מהחיים לא מאמינה בעצמי מרגישה דחוייה בודדה בעולם מסכנה והכי חשוב הרגשתת ריקנות בנפש ובגוף! נפלתי למצב הזה עקב אהבה שבסוף זה היה אכזה ענקית לא הצלחתי להתמודד איתה. כיום אני כבר עוד מעט שלושה חודשיים בבית ללא עבודה מתוסכלת מהחיים. אני מקווה שתיהיא חזקה והלוואי וזה רק תקופה בחייך,אגב לא ציינת בת כמה את ? מאוד קשה לי לענות לך, כי אני נמצאת באותה נקודת מבט ממש כמו שלך, לדעתי אפילו יותר

היי עצובה קלינית, האם בספר שאת קוראת, באותם יומנים, לאה גודלברג כתבה שהיא מיצתה את עצמה? היתה לה הרגשה של מיצוי עצמי, או שמא זה מה שאת יודעת ומבינה עליה היום, בדיעבד? אני שואלת משום שלפעמים, אנחנו לא מסוגלים לראות את היכולות שלנו... ולפעמים, וזה עצוב, הסביבה לא ערה להם (זוכרת שואן-גוך מת מטורף ועני?). העולם לא צופן בחובו הבטחות לעתיד טוב יותר כשמגיעים לגיל 40, אבל גם כשמגיעים לגיל 10 או 25... העולם לא צופן בחובו דברים טובים במיוחד; אנחנו צופנים בחובנו את הטוב והרע שלנו, ו"מלבישים" את זה על העולם שלנו, בקטן - לא על כלל הגלובוס - על הקיום הצנוע של עצמנו ועל הסביבה הקרובה לנו... לאה גולדברג מצאה נחמה בספרות... אין שום דבר בעולם, מלבד ספרות, שמהווה עבורך מקום מפלט זמני? והכוונה היא לאו דווקא ליצירה של משהו, אלא אפילו שימוש במשהו שאחרים כבר עשו... כי, לפעמים, סרט שרואים יכול לגרום לנו לשכוח את הכל, גם אם לשעתיים. וזו סתם דוגמא בשלוף. כמה מטפלים עברת עד עצם היום הזה? 3? 10? לפעמים צריך לעבור 7 מדורי גיהנום עד שמוצאים את המטפל הנכון; זה שיידע להכיל אותנו גם כשאנחנו הכי בלתי נסבלים (לכאורה), הכי קשה לנו עם עצמנו ועם העולם. מטפל שיידע לקבל אותנו על שלל הדברים שבנו, ולא יחטוף פאניקה או יברח כאשר אנחנו יורקים אש או מתנהגים בחוסר הגיון מוחלט. ואת יודעת - יש גם כאלה... לפעמים נדמה שלמצוא אחד כזה זה בערך כמו לקנות כרטיס טיסה למאדים, אבל זה לא כך. ובשביל למצוא לעצמך את המטפל "האחד" הזה, את צריכה להתאזר בהמון סבלנות ולהבין, כשכאשר מחפשים זהב לפעמים פוצעים את הידיים. ובשביל לזכות בגוש זהב קטנטן טוחנים הרבה חול... ולא, המטופל אינו אמור לצנזר את עצמו על-מנת שלמטפל יהיה קל יותר. המטופל כן אמור ללמוד, בעזרת המטפל ובצעדים קטנים, איך להפוך את הזעם למשהו שאפשר לעכל ולשלוט בו, במקום שהוא (הזעם) ישלוט במטופל. וגם לפרידה קאלו לא היו חיים קלים... אבל בינינו - לכמה מבין בני האדם יש באמת, אבל באמת - חיים קלים? הרה.

היי הרה! וכן זה מנחם אותי לדעת שיש עוד אנשים לדעת שכנראה זה מין טפוס התנהגות מסויימת. אבל משום מה אני לא מצליחה להמשיך הלאה,אני מרגישה משהוא בתוך תוכי חוסם ומתעקש כאילו הוא מתגבר עליי, רשמת לי שזה תלוי בידיים שלי איך בדיוק אני באמת רוצה לשכוח מימנו. ולא לעשות מימני צחוק כמו לרדוף אחרין למקום יציאה שהוא מבלה בו, נראה לי שהוא לא טיפש והוא יודע שאני כל הזמן מגיעה לשם למענו. אבל אני מרגישה מכורה כבר... מה עליי לעשות ? ולמה אני תמיד מתאהבת באנשים האלו? תודה דנה

כשכתבתי שזה בידיים שלך, לא התכוונתי ספציפית למקרה הנוכחי, אלא ככלל - האחריות לחיים שלך היא בידיים שלך... בסופו של דבר, בתוך מסגרת המגבלות האובייקטיביות והסובייקטיביות של החיים של כולנו, יש לנו מקום לתמרון, ואנחנו אחראים על איך שהחיים שלנו נראים. למשל - אדם שבעקבות מחלה (שאינה בשליטתו) מתעוור בהדרגה עד כדי עיוורון מוחלט. יש לו שתי אפשרויות בסיסיות: הוא יכול להחליט שבזה הסתיימו חייו ולא להתמודד עם המחלה והעיוורון. ומצד שני, הוא יכול להתאבל על אובדן הראיה, אבל להחליט להמשיך הלאה למרות זאת, ולא לתת לזה לקבור אותו בעודו בחיים. את מבינה את הכיוון אליו אני חותרת? ההחלטה איך לחיות את החיים שלנו - על הטוב והרע שבהם - היא שלנו בלבד. אנחנו יכולים להיכנע לחולשות ולחסרונות שלנו (כי לכולם יש כאלה!). ואנחנו יכולים להכיר במוגבלויות שלנו אבל ללמוד ולחזק את הצדדים הטובים שלנו, את הכשרונות שלנו, את התכונות החיוביות שלנו וכו'... ולזה אני מתכוונת כשאני כותבת שזה בידיים שלך. ולגבי מה ששאלת בסוף - על זה כתבתי בתשובתי הקודמת, שלא יהיה נכון לנתח את הנושא לעומקו על-גבי הפורום, ובטח שלא לשלוף לך תשובות מן השרוול משום שיכולות להיות הרבה סיבות לכך שאת חוזרת על דפוסים שאינם מועילים לך ואף פוגעים בך, ומסגרת של פורום אינה המסגרת המתאימה לבדיקה וחקירה מעמיקה.

היי כרגע סיימתי לקרוא את מה שכתבת לי.תראי הרה אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בהחלטה שאני רוצה להמשיך הלאה אבל זה תופעה שנראה לי יש רק לי אותה.. "גם שאני והבחור היינו בקשר"הייתי שמחה יותר מאושרת נפשית יותר.זה פשוט לא יאומן כמה שזה היה משפיע עליי.אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש ומהמחשבות שלי. כל היום זה לחשוב למה ?! אני מודעת לכך שיש פה בעיה אבל אני לא יודעת מה. חשבתי לעצמי על הקשר וניסיתי לראות מה משותף בכל הבחורים שהכרתי ורציתי אותם, מצאתי תשובה= שזה קצת מדאיג אותי.כל אלאה שבאמת רציתי לא משנה אם הייתי מכירה אותם טוב או פחות במקרה האחרון שלי אני בקושי מכירה אותו אישית. זה שכולם כל אלה שרציתי ונמשכתי הם אלאה שלא רצו אותי ולא היו מעוניינים.זה קרה לי עם עוד שתי בחורים אבל הוא והראשון זה באמת תקופות קשות שלי . אני הרבה פעמים אומרת לעצמי שאולי בזה שאני מראה לו יותר מידי זה מפחיד אותו ולא מאתגר אותו, כמו למשל שרק אני מתקשרת שולחת הודעות באה בשבילו למקום שהוא יוצא בשביל לראות אותו כי אני יודעת איפה הוא יוצא ביום מסויים קבוע. אני יודעת שהוא יודע שאני תמיד סולחת לו,ושאני בעצם רוצה אותו. הרבה פעמים אומרים לי ברגע שלא תלכי לשם והוא לא יראה אותך ותפסיקי תקופה עם ההודעות זה יהיה לו חשוד ויש מצב שהגלגל התהפך. ניסיתי להאמין בזה אבל קשה לי לייסם את זה אני מרגישה עצורה מרגישה מבוזבזת פשוט מין הרגשה של ריקנות שרודפת אותי . ואף אחד לא מבין אותי כולם אומרים לי תאותו משפט שקשה לי נורא איתו, תעזבי אותו. מה עליי לעשות הרה ? תודה לך המון תודה לך... דנה

היי. ראשית כל, ואני יכולה לתאר לעצמי שזה לאו דווקא מנחם אותך (אבל אולי קצת מרגיע) - את לא היחידה עם התופעה הזו. יש הרבה אנשים שמוצאים את עצמם מבקשים דווקא את מה שלא יוכל להיות שלהם, או את מה שלאו דווקא מתאים להם. יכולות להיות לכך הרבה סיבות וביניהן פחד מהשגת דברים, ולכן שאיפה להשיג את הבלתי אפשרי. סיבה נוספת היא, כפי שכתבתי לך קודם לכן, בעיה של ערך עצמי נמוך שדוחפת אנשים לחפש דברים שלא מתאימים מתוך אמונה שגויה לעתים ש: "זה הכי טוב שמגיע לי". ועוד... מה עומד מאחורי ההתנהגות הזו אצלך? קשה לומר על-סמך חילופי דברים בפורום ויותר מכך - זה לא נכון לנחש ניחושים ו"לאבחן" סיבות וגורמים בצורה כזו. אני יכולה לכתוב, כפי שכתבתי כבר, שיש כאן איזשהו דפוס חוזר ומקיף שלא מתבטא רק בעניין של יחסים זוגיים... אבל להרחיב מעבר לכך זה יהיה חוסר אחריות מוחלט מצידי, מאחר שיש דברים שאפשר, רצוי וכדאי לעשות רק במסגרת מקצועית מול איש מקצוע שלומד להכיר אותך לעומק. הרה.

היי הרה . ברצוני לשתף אותך בנושא חשוב שמשפיע על חיי.הכרתי לפני כשנה מישהו ולא הסתדר בינינו ,ניתקנו קשר אחרי חודש היינו מדברים טלפונית מידי פעם הייתי פוגשת אותו בפאב מסויים,וזה בעצם היה הקשר שלנו, חשוב לי לציין שהיינו נפגשים היינו תמיד יחד.מאותה תקופה שבה לא הסתדר מבחינתו ולנתק תקשר עוד יותר רציתי אותו, וככה הצלחתי להתאהב בו .אני מרגישה כאילו ההרגשות לא בשליטתי לחלוטין ממש מסנוורת.. בשלושה חודשים האחרונים הרגשתי שאנחנו יותר מתקרבים בצורה כלשהיא(למרות שחשוב לי לציין רק בערך פעם בשבוע יוצא לי לראות אותו כאשר אני יודעת לאיפה הוא יוצא) המצב כלל שליטה ,אני מוצאת את עצמי כל היום בבית ושקועה בו בלימודים בכמה החיים קשים.אני לא מצליחה להתנתק מימנו,למרות שאני עדין הולכת כדאי לראות אותו בפעם בשבוע הזה,ואז חוזרת שוב בהרגשת חרב עליי העולם! הוא מתנהג אליי בצורה לא מכובדת. ואין לי מושג למה אבל אני תמיד סולחת לו, ושוב נפגעת. הוא לא רוצה איתי שום קשר, בלעדין א נני מרגישה מבוזבזת.הוא סובב את חיי,הכוונה המצב רוח שלי משתנה בכך ש איך הוא מתיחס אליי. זו תקופה מאוד מסובכת מחוץ לבכות כל היום לבד ולחשוב למה כל הדברים האלאה מגעים לי אני לא עושה כלום.לא מסוגלת לעשות משהוא בפנים חוסם אותי. מה נראה לך שאליי לעשות? כולם אומרים לי עזבי אותו... אבל הלוואי והייתי נפשית מסוגלת ניסיתי אבל אני לא מצליחה.... מודה לך מאוד דנה

היי. מבחינת ההגיון הצרוף, צודקים אלה שאומרים לך לעזוב אותו... אבל ללב יש חוקים משלו, נכון? וקשה לפעול רק לפי ההגיון כאשר גם הלב מעורב בעניין. ולכן גם אלה שאומרים לך לעזוב אותו, אומרים את זה ממקום שונה מהמקום שבו את נמצאת, משום שאני מבינה מדברייך שגם את יודעת שהבחור הזה לא מתאים לך, אבל - רגשית - את לא מצליחה להתנתק ממנו. גם קורה שלפעמים רוצים דווקא את מי (או מה) שאי-אפשר להשיג (מכל מיני סיבות). יש משהו בבלתי מושג או ב"אסור" שמושך אותנו (זוכרת את סיפור אדם וחווה בגן-עדן?). כתבת שאת מרגישה, שלאחרונה אתם מתקרבים... ובהמשך כתבת שהוא לא מתייחס אלייך בצורה מכובדת; יש כאן סתירה כלשהי, את רואה אותה? ההרגשה שאתם מתקרבים היא כנראה חד-סטרית מצידך, והוא לא רואה את זה כמוך, משום שאחרת הוא היה מפגין כלפייך כבוד ואכפתיות. אבל יש דפוס שחוזר על עצמו; גם בעניין הבחור הזה וגם בעניין הלימודים - את ממעיטה מאוד בערכך ולא מאמינה שמגיע לך יותר ממה שיש לך, ואולי גם את לא חושבת שאת מסוגלת ליותר (השערה, את בהחלט יכולה לדחות אותה). אני מבינה שכרוכים בכך גם קשיים אובייקטיביים, אבל כדי לשפר לעצמך את החיים את זו שצריכה לקחת את עצמך בידיים ולהחליט שמגיע לך יותר. כל זמן שתוותרי לעצמך ועל עצמך, הדברים ימשיכו להתנהל בצורה שלא ממש מועילה לך, תמיד תמצאי את עצמך בצד ה"נחות" לעומת אחרים... ולחיות בתחושה של "אני שווה פחות ולכן מגיע לי פחות", זה לחיות עם חוויה לא קלה בכלל. אבל מה שחשוב זה, שאפשר לשנות את זה. נכון, זה לא תהליך קסום שקורה תוך יום. זה גם לא תהליך קל ופשוט, אבל בסופו של דבר זה שווה את זה, משום שיוצאים מחוזקים יותר ועם ערך עצמי גבוה יותר. הרה.

ושנשמע רק דברים טובים ושמחים לכולם , אמן!

אני חושבת שכולנו נשמח לשבוע שמח ורגוע...

הלכתי לרופאה ביום שישי. אמרתי שאני משתמשת במשאף עם קצת קוצר כבר כמה ימים. וכעת גם יש לי כאבי ראש באיזור העיניים ובחילות והקאות ... שאלה אם יש לי חום ואמרתי לה שכנראה שלא. למרות שאחר כך בדקתי וכן היה לי חום 38. בכל אופן, יש מצב שנדבקתי מאיזה ווירוס במקום העבודה, כי להרבה היו הקאות בשבוע שעבר, אבל זו לא הבעיה שלי , מה שמציק לי זה היחס של הרופאה ...ראיתי שתי רופאות בהבדל של יום. אחת באיזור יוקרה בארץ. והשניה באיזור עוני. -שתיהן לא רופאות המשפחה שלי. אבל באיזור היוקרה -הרופאה התנהגה אליי בכבוד ונתנה לי את התרופות שביקשתי. ואילו הרופאה באיזור המצוקה התייחסה אליי בגסות טענה שהסימפטומים שלי מראים על כך שאני סובלת מעצבים ורצתה לתת לי "קלמה נרבים" והטיחה בי ,כמאשימה אותי בהכחשה, שכל אילו שסובלים מעצבנות מכחישים, וחייכה חיוך מתקתק... טענה שאין לי קוצר -וסרבה לתת לי להשתמש באינהלציה , למרות שבצעירותי נתנו לי טיפולים רבים באנהלציה מכיוון שסבלתי תקופה ארוכה מקוצר נשימה. אז "הבגדים כן עושים את האדם" או לפחות את היחס אליו... מה שבטוח יותר לא אלך אל הרופאה העצבנית

בנוסף שכחתי לציין שגם אותה הרופאה מאיזור שכונת המצוקה כאשר אמרתי לה שמזגן משפיע לטובה על האלרגיה שלי לאבק ועל קושי בנשימה, היא התריסה נגדי שלאנשים עם אלרגיה, המזגן לא עושה דווקא טוב. ממש, ניסתה לגרום לי להרגיש, אצלה במשרד כאילו אני שקרנית או מתחזה ...

היי הילה, פגשת כל אחת מהן פעם אחת בלבד, יום אחרי יום, נכון? אז, ואני לא דוחה את הטענות שלך, אולי פשוט יש אפשרות ש"נפלת" על הרופאה הפחות נחמדה ביום גרוע שלה, ובעצם גם היא נחמדה? זה משהו שקורה לכולנו, לא? שלפעמים יש לנו ימים כאלה, שפשוט בא לנו לבעוט בכל מי שמדבר אלינו... אז נכון, גם אם זו הסיבה להתנהגות שלה היא צריכה להיות מקצועית גם אם יש לה יום רע, אבל גם דברים כאלה קורים. כמובן שכל זמן שאת יכולה לבחור את הרופאים שלך, את יכולה להחליט גם לאיזו רופאה ללכת ולאיזו לא לחזור... אבל תמיד יכול לקרות, שגם לרופאה הנחמדה יהיה יום מעצבן, והיא תתנהג בחוסר סבלנות. אני לא יודעת אם ההבחנה שעשית דווקא בין איזור יוקרה לאיזור מצוקה נכונה... מעולם לא בדקתי את זה בעצמי. אבל גם בקופ"ח שבעיר מגוריי - באותו סניף ממש - יש רופאים מקצועיים ו/או נחמדים יותר, ואחרים פחות. ואני לא גרה באיזור שנחשב כאיזור יוקרה וגם לא כאיזור מצוקה; סתם עיר ממוצעת בארץ. אגב, רק את יכולה לדעת אם יש לך קוצר נשימה או לא. אני אסמטית בעצמי כך שאני מכירה את התחושה של קוצר נשימה ו/או התקף ברונכיט... ועוד לא נולד הרופא שיגיד לי מה אני מרגישה בנושא :-) שבוע טוב ותרגישי טוב.

בגלל הרופאה ההיא כמעט שהתחלתי להלחץ מהקוצר נשימה שלי , תודה שהרגעת אותי

היי הרה. קראתי את מה שרשמת לי אמש.חזרתי שוב ושוב על השאלות ששאלת אותי. וניסיתי להבין את עצמי .שאלת אותי מין שאלה כזו"אם היית מכירה מישהו שדובר צרפתית ואני למשל טובה באנגלית "פה לא היה לי בעיה עם זה כי אנגלית זו שפה שלומדים בבית ספר קשה למצוא אנשים כמוני שלא יודעים. זה מעיד על "טיפשות "אני מכירה את עצ מי אני יודעת בתוך תוכי שאני לא טיפשה (גם בעבר עשו לי אבחון ואמרו לי שחסר לי מדרגות למידה שלבים שפיספסתי)אני מודעת גם לבעיה שלא הלך לי =בעיות חברתיות קשות.שהיום אני מצטערת על זה שום דבר לא היה שווה לי את זה! אבל ,כן אותו בחור שהכרתי הוא נולד בארצות הברית יש לו שפת אם למרות שהוא מדבר רק עברית אבל פה ושם זורק מילים כאלה...אני לא יודעת אם אני מודדת אנשים רק לפי הסכלה למרות שאני אישית תופסת מהם "קנאה כזו"שהם כן ואני לא. עוד דבר רציתי לציין יש לי ימים שאני לוכחת כדורי הרגעה טבעיים,ללחץ נפשי וכאלה זה בסדר לדעתך ? תודה רבהההה לך ושבת שלום,דנה..

היי, אז מה אם אנגלית זו שפה שלומדים בבי"ס? גם מתמטיקה לומדים בבי"ס, ולא כולם טובים במתמטיקה, נכון? לי, באופן אישי, יש ליקוי למידה מאובחן בתחום החשבוני, אבל אם אפגוש מישהו שמצטיין בתחום, זה לא יגרום לי להרגיש רע עם עצמי עד כדי ניתוק הקשר. אני מקבלת את זה, שכל אחד טוב יותר בתחומים אחרים. ואני בטוחה, שגם לך - כמו לכולם - יש תחומים שבהם את חזקה יותר. אנגלית היא לא מדד לכלום (אלא אם את מחפשת משרה בחו"ל, וגם אז אפשר לעשות קורסים). לעולם לא מאוחר מדי להשלים חסרים לימודיים - יש מכינות ואפשרות לגשת שוב לבגרויות (וכן, יש גם אנשים בני 30 שמשפרים בגרויות), זו בעיקר שאלה של רצון ונכונות להשקיע. אין לך מה לקנא באנשים נתפסים כמשכילים... גם להם יש את הבעיות שלהם, שאולי לא מתבטאות דווקא בתחום ההשכלה. אם הכדורים הטבעיים הללו עוזרים לך ואת מרגישה הקלה, אני לא רואה סיבה שלא להשתמש בהם מדי פעם. בכל אופן, ליתר בטחון, שווה להתייעץ עם הרוקח/ת בבית המרקחת לגבי הכדורים הללו (אם יש הגבלות כלשהן, למשל). שבת שלום, הרה.

שלום רב, אני עובדת במקום יחסית חדש.ואני מגלה שאני כזו רגישה ופגיעה עד כדי "סחיבת" כל מילה שקשורה אליי מצד הסובבים הביתה והטענת הראש בכל אותן המילים שניסו לעקוץ לפגוע להציק... מה שקורה זה שהגעתי עם המון מוטיבציה כנראה ויש המון מרמור במקום שמנסה להוריד הכל למטה ולפעמים די מצליח.אני רצה כל היום ומנסה לתת פתרון יעיל לכל בעיה, מרגישה שיש לי הרבה יותר מבוס אחד כי לכל אחד יש בקשה משלו.אין לתפקיד גבולות ולא מיקצעו אותי לשום דבר.אין ממש ניסיון לעזור או לתת תמיכה כלשהיא כי כולם מרוכזים רק בעצמם!!! ובקיצור אם אתה לא עשוי מבטון הדרך שלך תהיה מאוד קרובה לדלת. עם כל הרצון והניסיון להילחם בשיניים על עוד יום אכן קיבלתי איזושהו תגמול על עבודה ראויה מה שלדעתי גרם עוד יותר למשיכת תשומת הלב של הותיקים במקום..ולהערות ביניים אני שונאת להתעסק בשטויות ולרכל כל היום(לפחות לא בעבודה הנוכחית) אנלא סומכת על אפחד כי זה ממש מזעזע איך ברגע אחד מתייחסים ולאחריו כאילו אתה לא קיים. אני מאוד מנסה להיות בסדר ולעיתים יש התחושה שאולי אני רוצה שכולם בלי יוצא מן הכלל יאהבו אותי.מבינה בתוך תוכי שדבר כזה לא יכול לקרות אבל מאודדד לוקחת קשה כל מהלך ביום יום.כך שאם מישהו אמר לי משהו אנתח אותו לרוחב ולאורך במשך כל היום. הנושא מן הסתם מעיב על חיי הזוגיים ועל מצב רוחי הכללי. אני מאוד מאוכזבת מאנשים ומהצביעות של העולם.לא מצליחה להבין או לנסות להתעלם. זה פשוט לא הולך!!! וכך אני מוצאת עצמי שוב ושוב מהרהרת "למה לעזאזל כולם מנסים להרוס?" לעיתים,נדמה לי שרק אני לא בסדר..או שאולי זה מגיע לי כי אני לא מתנהגת כפי שרוצים או מצפים שאתנהג אבל איני יודעת באיזה צעד לנקוט....והאמת שלאחר הרהור קל אני מפנה את ה"אשמה" כלפי האחרים.." כי מה עוד אעשה כדי להימנע מהשלילי הזה סביבי? אני לדוג' אפרגן על לבוש,איפור,הצלחה במבחן וכד'....וכמעט אפפעם לא אקבל פרגון בחזרה. אוכל להיות 100 אחוז כל היום אך אם חלילה אסטה מהקו הישר פעם אחת רק בזב יתמקדו. השאלה הכי קריטית זה האם אני לא בסדר?? או שמא איני מעריכה עצמי כ"כ ולכן זו תחושתי התמידית?? יש לציין שבאיזשהוא מקום מאוד התבעסתי שההערכה שניתנה לי היתה בפומבי אחרת אולי הייתי חוסכת את אי הנעימות של הקנאה הרובצת בקרב העובדים. הכי מצחיק ואני רחוקה מלהיות בנעליים שלהם מכל הבחינות ועדיין....זה מכה בי!! מה עושים? איך מתנהגים? איך משקיטים חוסר מנוח אינסופי.?? אני עייפה מהחברה ומהרכלנות המגעילה הזו! די!!!

היי עינת, אתחיל בזה, שרובנו רוצים שיקבלו אותנו ויעריכו אותנו בזכות מי שאנחנו והדברים שאנחנו תורמים לסביבה (המצומצמת והרחבה). יתרה מזאת, מי לא רוצה שיאהבו אותו? רוב האנשים זקוקים לאהבה וקבלה מצד הזולת. אבל צריך להבחין בין הדברים. כתבת בעצמך שהציפיה לאהבה מצד כולם אינה ריאלית. למען האמת, חשוב יותר שהאנשים שקרובים לנו וחשובים לנו יאהבו אותנו, ושנהיה להם חשובים כפי שהם חשובים לנו. מצד שני, אין לי ספק שחשוב לקבל הערכה ופידבקים חיוביים במקום העבודה, רק שצריך להפריד בין אהבה לבין הערכה מקצועית. גם אם, למשל יהיה לי בוס ששונא אותי, אבל כן יודע להעיר הערות חיוביות ולפרגן כשצריך, אז לא יפריע לי מה הוא מרגיש כלפיי. אופציה אחרת, לאו דווקא קלה יותר, אבל בהחלט נוחה יותר היא להיות ראש קטן - לבוא כל יום לעבודה, לבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר וללכת הביתה. אם בדרך רוכשים חברים חדשים - נפלא. ואם לא, אז לא. המשמעות היא, כמובן, לא להסתגר בתוך הקונכיה ולא ליצור קשרי עבודה עם אנשים אחרים, אלא להיות חברים לעבודה בלבד. אני מכירה אנשים שזו הדרך שלהם, וככה טוב להם. אולי זה מתאים לך ואולי לא. לא משנה עד כמה רוצים ומשתדלים, לעולם אי-אפשר לרצות את כולם. והמחיר האישי שכרוך בנסיונות הבלתי פוסקים לרצות את כולם גבוה מאוד, כפי שאת יכולה להעיד מנסיונך האישי, ומבוזבז לשווא בסופו של יום. את לא צריכה להיות בסדר עם כולם כל הזמן, ולנסות לרצות אותם מהרגע שאת נכנסת לעבודה ועד שאת מסיימת לעבוד. את לא צריכה, משום שבעיקרו של דבר זה בעצם בלתי אפשרי, ואת מלחיצה את עצמך וגורמת לעצמך להרגיש ברע בגלל זה. בכל מצב שבו יש תקשורת לא ממש מוצלחת עם הסביבה, אין אשמים. יש אחראים ל"קלקול" בתקשורת. ובד"כ מדובר בשני הצדדים. זו לא שאלה של מי לא בסדר (אני או הם?), משום שסביר להניח שלשני הצדדים יש השפעה על התקשורת ועל הקצרים שבה. אני משערת שאת מבינה גם, שבכל פעם שאת "נתקעת" עם הערה לא סימפטית במיוחד ומנתחת אותה לאורך כל היום, זה לא עוזר לך בעצם, אלא רק גורם לך להרגיש מתוסכלת יותר. אני בטוחה שאת מאמינה במה שכתבת, שיתמקדו רק בפאשלות שלך... שאת באמת חושבת שזה ככה. אבל תעשי פעם ניסוי בינך ךבין עצמך - תכתבי לעצמך כמה הערות חיוביות קיבלת במשך שבוע שלם, לעומת הערות שליליות. אני מניחה שזה ישקף לך את המאזן כפי שהוא במציאות, ולא רק כפי שאת חווה אותו. את מוכנה לנסות את זה? הרה.

היי הרה. רציתי לשאול אותך אני מרגישה תיסכול כללי.. מבחינת הכל גם הלימודים גם מה יחשבו עליי גם מה יהיה איתי .לפני יומיים היכנתיקורות חיים חשבתי לעצמי שאם לא בשבילי אז בשביל הורי שנורא דואגים לי.היה לי היום רעיון לפקידות. וחזרתי ברגשה רעה רעה הביתה כאילו הלוואי ולא יקבלו אותי. אני נורא ממורמרת מכל המצב. אבל לא טוב לי שאני חושבת שוב לצאת החוצה לתת מעצמי ואז מה יהיה אם שוב יפטרו אותי, או אם יהיו איתי אנשים הרי זה דבר שגורם לי להרגיש רע איתו. אני באמת לא יודעת מה לעשות הכל עושה לי רע אם זה הבחור שניתקתי איתו קשר כי הוא ממש טוב באנגלית ואני ממש לא יודעת כלום. או אם זה שאני כל היום בחדרי סגורה וכועסת על עצמי שבעצם בגלל חב"רה נפלתי ככה. אני מאוד מתוסכלת מה את חושבת שנכון לעשות? את חושבת שאני מרגישה ומפחדת מה אחרים יחשבו עליי, בגלל שאני מאוכזבת מהבעיות שלי.יש אפשרות שלדעת אחרים זה לא משנה ומבחינתי זה כן כי אני אם עצמי לא שקטה,יש קשר לשניים? תודה דנה

לילה/בוקר טוב, בחיים יש כמה וכמה אפשרויות. שתיים מהן הן: 1. לא לקחת סיכונים בכלל. 2. להמר מדי פעם. היתרון של האפשרות הראשונה הוא, שאם לא לוקחים סיכונים, אז אי-אפשר להיפגע, נכון? נשארים באותו מקום מוכר, שאליו רגילים ומקבלים אותו כרע במיעוטו. החסרון הוא, שאם לא מעיזים אז גם לא מגיעים לשום מקום. פחדים וחששות מגינים עלינו, אבל גם מונעים מאיתנו להתקדם ולהגשים את מי שאנחנו. כמובן שהיתרון של האפשרות השניה הוא העובדה שלא סוגרים את כל הדלתות, וכן מאפשרים לעצמנו להתנסות במה שיש לעולם להציע - לטוב ולרע (ומה לעשות ויש משניהם). והחסרון הוא, שאנחנו חושפים את עצמנו לסיכויים להיפגע. תשאלי את עצמך האם ידיעת האנגלית של אותו בחור (לעומת חוסר ידיעת האנגלית שלך) היא הסיבה האמיתית לניתוק הקשר... אם כן, למה את מודדת ערך של אנשים לפי ידע והשכלה? או, במקרה הזה, מדוע את ממעיטה כל-כך בערכך רק משום שאינך בקיאה באנגלית? ואם היית יודעת אנגלית היטב, אבל מכירה בחור שדובר צרפתית שוטפת (ואת לא), היית מנתקת איתו את הקשר בגלל זה? הקשר שלנו עם הסביבה הוא מעגלי - אם את משדרת חוסר בטחון ופחד, הסביבה תתרחק ממך, ואת תרגישי דחויה, דבר שרק יעצים את החששות וחוסר הבטחון שלך, ולא יאפשר לך ליצור קשרים קרובים לאורך זמן. כדי לשבור את המעגל הזה, השינוי צריך להתחיל בך (אי-אפשר לצפות מכל האחרים שישתנו, נכון?) ובהדרגה תבחיני שגם הקשרים שלך עם אחרים מקבלים תפנית. הרה.

היי הרה . אני רוצה להגיד לך המון המון תודות על הסבלנות והעזרה! רציתי לשאול אותך שאלה שמאוד חשובה לי תשובתך, ולא כי שזה יעשה לי הרגשה יותר טובה, כי חשוב לי לדעת. את חושבת בגדול שאם אני לא טובה באנגלית בצורה קיצונית ,זה יכול להשפיע על בן זוג שהכרתי לא מזמן ברגע שהוא יגלה את זה. שאני בעצם לא כחמה כמוהוא. הוא לומד . תודה לך דנה

היי. אני חושבת ומאמינה, שידיעת שפות אינה מעלה או מורידה מערכו של אדם. אין ספק שמבחינה אישית יש בזה יתרון (הרבה יותר נוח, למשל, להסתדר בחו"ל כשיודעים אנגלית). אבל אפשר להיות אנשים טובים ומוצלחים גם בלי לדעת אנגלית. אם הבחור שעליו כתבת יחליט שאת לא מתאימה לו רק בגלל הקושי שלך עם אנגלית, אז בעצם הוא לא מתאים לך, ולא להיפך! לא כל מי שחכם לומד, ולא כל מי שלומד חכם... תזכרי את זה ותחשבי על זה מדי פעם.

האמת גם אני התגעגעתי ... לעצמי לונג טיים נו סי מה קורה עם כולם???? איזה שבוע עמוס עובר עליי אחותי הצעירה ילדה בן במוצאי שבת ובן דוד שלי מתחתן מחרתיים ויש את כל הסידורים לחתונה+תינוק חדש שיהיה בביתנו לפחות בשבועות הראשונים. הוא כזה מתוק וקטן!!!

מזל טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איזה אושר שיהיה במזל והמון בשורות טובות נ..ב. יש לי יפיפיה להכיר לו, אם הוא מעוניין.... (;

ומכל הלב!!! אז יש גם חתונה וגם ברית באופק הקרוב, אה? טוב, העיקר שמדובר רק באירועים שמחים (אולי קצת פחות עבור התינוק...) שמפגישים את כל המשפחה.

כן... חתונה מחר וברית ביום ראשון והחתן נמצא אצלנו עד החתונה (הם הגיעו מחו"ל) וממחר הוא מתחלף עם אחותי גיסי והתינוק שלהם. הולך להיות לנו אקשן סוף הדרך כבר הודעתי לאחותי שמאחר שאני הולכת לישון מאוחר, היא יכולה למקם את ההנקה שהיא מדלגת בלילה (כמו שהיא עושה עכשיו) ולסמוך עליי :-) אני אשמח!! למרות שנראה לי שהיא תהיה די רכושנית.... אבל אני מקווה שלא

היי הרה התרשמתי מאוד ממה שאת כתבת לי.שמעתי על האוניברסיטה הפתוחה הבעיה היא שמעולם לא למדתי לא חושבת לרגע אחד שיש סיכוי שאני יצליח. יש לי קודם הרבה מה לשפר לא עברתי אבחון, אבל אני מרגישה שיש לי קשיי למידה מין הסתם... לעולם לא למדתי . וכן אני רואה חברות בגילי לומדות ומצליחות . נותן לי ההרגשה שבלי להיות אקדמאית את לא שווה ומתיחסים אלייך שונה מכולם. אולי כי זה הבעיה האישית שלי שאני מתקשה להתמודד איתה בחיי היום יום. אני מאוד רוצה ללמוד אבל אולי באמת אני לא מסוגלת. אני מאוד מבולבלת ומרגישה שמבזבזת את הזמן על כלום ... את מכירה אנשים כמוני ? את חושבת שאנשים יכולים לחשב אותי כ "סטומה"שלא לומדת במכללה אקדמאית ? יש לך השפעה על מה אנשים יחשבו עליי? יצאתי בעבר עם מישהו שההורים שלו שללו אותי כי אני לא לומדת, זה בכלל שבר אותי. תןדה רבה רבה רבה לך דנה

ראשית כל, גם אם אף-פעם לא ממש למדת והשקעת בתחום, לעולם לא מאוחר מדי. אני מכירה סטודנטים בני 50+... מה שאומר, ששום דבר לא סגור בפנייך. עכשיו, אם את חושדת שיש לך ליקוי למידה כלשהו את יכולה לעשות אבחון פסיכו-דידקטי, ולאשר/לשלול את האופציה הזו. העניין הוא, וזה דבר שצריך לקחת בחשבון, שאבחון כזה עולה די הרבה כסף. אם אכן מתברר שיש לך ליקוי, תקבלי הקלות. תואר לא עושה אותך לאדם טוב/רע יותר. אם, בשלב מסוים, תרגישי שנכון עבורך ללמוד משהו (ולא כי ככה כולם עושים) אז תלכי ותלמדי. אין הגיון בלימודים כי "ככה צריך"; זה משהו שצריך לבוא ממך. גם להגיד מראש "אני לא מסוגלת" זה גול עצמי; את מכשילה את עצמך מראש, בלי שניסית ונתת לעצמך צ'אנס אמיתי. אולי זו הכשלה עצמית שמקורה בפחד מכשלון, פחד לגיטימי לחלוטין מחד, אבל פחד שלא מאפשר להתקדם מאידך. אני לא רוצה לדבר בשם כלל האנשים באשר הם, אבל אני יכולה לומר לך בודאות, שאנשים שאני מכירה לא שופטים לרעה אנשים שלא לומדים. אני מכירה אנשים (בני 30+) שאין להם שום תואר, והם גם לא רוצים ללמוד, ובכל זאת הם עובדים ומצליחים. העובדה שאת לומדת לא עושה אותך ל"סתומה" בשום פנים ואופן! ובקשר למה שכתבת בסוף (שיצאת עם מישהו וההורים שלו שללו אותך כי את לא לומדת) - זו בעיה שלהם!!! לא שלך. הרה.

שלום רב, ביתי היקרה נפטרה לפני שנה ושלושה חודשים מסרטן בקיבה בגיל 32.אנחנו מרגישים אבודים. אני מחפשת קבוצת תמיכה של הורים במצב דומה. עד כמה שראיתי באינטרנט אין כזה דבר. יש קבוצות תמיכה להתמודדות עם חולה סרטן במשפחה אבל לא למשפחות שאיבדו את ילדם. אם מישהו יודע על קבוצה כזו אשמח אם יעבירו אלי פרטים. זה מאד דחוף לי. בתודה ריקי

שלום ריקי, אני לא מכירה קבוצות תמיכה להורים ששכלו ילד/ה בעקבות מחלה. אבל אני מצליחה לחשוב כרגע על שתי אפשרויות: 1. לברר דרך בתי חולים (מחלקות אנדוקרינולוגיות) האם הם מכירים קבוצות כאלה. 2. להקים קבוצה כזו ביוזמתכם. תחושת העשיה לא תחזיר את בתך, אבל תגרום לך להרגיש שאת עושה משהו עבור עצמך ועבור משפחות אחרות ששכלו את ילדיהן באותן נסיבות. הרה.

הרה, נראה לי שטעית והתכוונת לכתוב - במחלקות אונקולוגיות. לריקי - תשאלי גם בפורום עבודה סוציאלית

הצדק איתך. כתבתי משהו אחד וחשבתי על משהו אחר... תודה על התיקון. הרה.

כתבתי לך אתמול על כך שפוטרתי מהעבודה ,ונכון שנה אני כבר בבית בתיסכול של תחושת אפס לא שווה. הבעייה שלי שאני בשנות התיכון שלי הפסדתי את כל הריכוז בלימודים כי היו לי בעיות חברתיות קשות שעקב כך כל חיי היה רק מעסיק אותי החברה. כשהגעתי לתיכון הייתי יותר עצמאית והחלטתי שאני מרגישה יותר טוב מחוץ לבית ספר, מה שאומר שהייתי כאילו הולכת ו"בורחת"להיות לבד. אין לי בגרות ואני ממש ממש מתקשה בלימודים לעולם לא למדתי ,לא ישקר זה הדבר שאני מאוד רוצה להצליח להיות גאה בי ,אני כל כך לא בגלל זה אני מרגישה אפס!אני לא מאמינה בי שיש לי את הכוח ולעבור בגרות פעם אחת ניסיתי ולא הלך לי הרגשתי שזה לא בשבילי .אניי לא יודעת מה לעשות אני יודעת שאין סיכוי בעולם שאני יצליח ככה פתאום שבעצם אף פעם לא ידעתי מה זה ללמוד חוץ מלהתעסק בחיי חברה קשיים שעברתי בילדות. אני באמת על סף יאוש נפשי, אין לי שום עזרה לצערי אין לי גם תקציב לטיפול מקצועי. מה דעתך ? תודה רבה רבה דנה

היי, מאחר שאת כותבת בלשון עבר, אני משערת שתקופת בית הספר שלך היא כבר חלק מההסטוריה שלך, ושאת כבר לא תלמידת בי"ס. אבל אין ספק שהקשיים בהם נתקלת בעודך תלמידה עיצבו את יכולת ההתמודדות שלך בהווה. תמיד קשה, בעיקר בגיל ההתבגרות, להיקלע למצב של קשיים חברתיים ואין ספק שקשיים כאלה משפיעים מאוד גם על היכולת ללמוד ולהוציא ציונים משביעי רצון (עבורך). אבל, מצד שני, קשה ככל שהיה היום זה מאחורייך. אני מאמינה לך ומבינה שהתחושות הקשות מאז מלוות אותך גם היום. זה בהחלט לא המקום לנסות ולהבין מה הוליד את הקשיים ההם, משום שזה משהו שאת יכולה לעשות בינך לבין עצמך (או בליווי של איש מקצוע, ועל כך אוסיף משהו בסוף). היום, בהווה, את יכולה לבדוק איך לנצל את הדברים הטובים שבך, ואני בטוחה שיש הרבה כאלה, כדי ליצור לעצמך מנוף ולהתקדם קדימה, לעבר העתיד שאת רוצה עבור עצמך. משום שלמרות ההרגשה שלך, את לא אפס! בזה אני בטוחה, למרות שאני לא מכירה אותך. אם החשש שלך, כרגע, הוא שלא תצליחי לעבור ו/או לשפר בגרויות, אבל את כן רוצה להמשיך הלאה ללימודי השכלה גבוהה, את יכולה להירשם לאוניברסיטה הפתוחה; לא מעניין אותם אם יש לך תעודת בגרות מלאה או לא, ולא צריך פסיכומטרי בשביל להתקבל. בניגוד למוסדות אחרים, שם את יכולה להוכיח את עצמך בהווה, והכל תלוי ביכולת שלך. כדי לקבל קצת יותר מידע על האו"פ, את יכולה להיכנס לאתר שלהם (www.openu.ac.il) ולהתרשם בעצמך במה מדובר. ציינת שאין לך תקציב לטיפול נפשי. ובכן, יש לך שתי אפשרויות: 1. טיפול מסובסד דרך קופ"ח בה את חברה. נדרשת השתתפות עצמית, אבל זה זול יותר מאשר טיפול פרטי. 2. טיפול דרך המרפאה הציבורית לבריאות הנפש באיזור מגורייך. במקרה הזה את לא נדרשת לשלם בכלל, אך ייתכן שתאלצי להמתין כמה שבועות עד שיתפנה מקום. בהצלחה בהמשך, הרה.

כולם מוזמנים להמשיך ולשרשר בדיחות. אישה אחת ניגשת לאיש זקן שיושב על המרפסת ואומרת: "שמתי לב שאתה נראה שמח באופן מיוחד, מה הסוד שלך לחיים ארוכים ומאושרים?" "אני מעשן 3 חפיסות ביום", מספר הקשיש, "שותה שישיית בירה, אוכל מזון שמן, ואף פעם לא מתעמל!!!" "זה מדהים", היא משיבה בפליאה רבה, תגיד לי בבקשה, "בן כמה אתה" ? "בן 26" עונה ה'זקן' !

אחד נוסע לירושלים ולא מוצא חנייה. בשיא הייאוש מרים את הראש לשמיים ואומר לאלוהים: "אם אני מוצא חניה, אני מתחיל לשמור על חגי ישראל, לאכול כשר, לשמור שבת. פתאום הוא רואה חניה מול הפנים. הוא מרים שוב את הראש לשמיים ואומר לאלוהים: "טוב... לא משנה... הסתדרתי לבד..."

דני: "אבא שלי החליט לעשות ניסוי. הוא לקח צמיגים של פורשה, רדיו של מרצדס, מושבים של W.M.B, ברקסים של מיצובישי והגה של טויוטה." גילי: "ומה יצא לו מזה?" דני: "שלוש שנות מאסר" !

שלום לכולם שמי דנה אני בת 24 לפני כשנה פיטרו אותי מעבודתי לכחתי את זה בצורה קיצונית וקשה.אני מאז לא עובדת בבית מתוסכלת כשאני חושבת מה יהיה בעתיד,חשוב לי לציין שאני מאוד רוצה ללמוד אבל יש לי בעיות שכנראה לעולם אני לא יצליח ללמוד.אני מרגישה כתוצאה מכך נחותה ופחות טובה, ושבלי לימודים אני בעצם לא שווה.. רודף אחריי המחשבות האלה כבר שנה שלמה של תיסכול, למה מישהוא יכול לעזור לי בבקשה? תודה מראש דנה.

היי דנה, אני לא מכירה אותך כדי לשער מדוע הפיטורים, שהיו לפני שנה, גרמו לך להישאר כל הזמן הזה בבית. אבל שווה לך לבדוק, אפילו בליווי של איש מקצוע, מדוע הפיטורים השפיעו עלייך ככה. וזה שווה בדיקה, משום שהחיים רצופים אכזבות ומהלכים לא נעמים, שאינם תלויים ישירות בנו, ואנחנו צריכים ללמוד ולחיות עם זה ולהמשיך הלאה למרות הכאב. אני יכולה להבין שלקחת את זה קשה, משום שאף-פעם לא נעים לאבד מקום עבודה, כאשר הגורם לכך הוא המעסיק. אבל, כאמור, שנה זה המון זמן בשביל לא לחפש עבודה חדשה, מה שאומר שבמובן מסוים התגובה שלך אינה פרופורציונלית לאירוע. ציינת שאת מאוד רוצה ללמוד, אבל שבעיות מסוימות לא מאפשרות לך. אני לא יודעת לאילו בעיות את מתכוונת, אבל אם מדובר בליקוי למידה כלשהו, הרי שהמסודות להשכלה גבוהה ערוכים גם לקראת סטודנטים עם לקויות למידה, ומציעים הקלות שונות (כל מוסד אקדמי והאפשרויות שהוא מציע). כך שזו לא אמורה להיות סיבה כדי לוותר מראש על האופציה של לימודים. הרה.

אולי מישהו יודע את השם המלא, או המושב (סמוך לנתיבות)או במקרה את מס' הטל' של דליה, אחותו של הרב איפרגן. הענין קשור להצלת נפשות. בתודה על כל סיוע, טלי

תלמי בילו...ליד צומת בית קמה ומושב בית הגדי

0505825985

תלמי בילו

אם אני רוצה להגיעה אלייה צריך לאתקשר אלייה שבוע לפני או שאני יכולה יום יומים לפני??

האם מישהו מכיר????

לך עליי חה חה חה

רק נכנסתי לכאן לרגע וכבר ראיתי שלאחרים יש צרות גרועות יותר ...אבל אני מתחילה להכנס לדיכאון. כל כך נ-א-ח-ס לי בחיים ...לא מצליחה בקריירה שרציתי שתהיה לי ...נכון אולי עוד תהיה ... לא מוצאת עוד זוגיות-...נכן אולי גם זה יגיע וחיפשתי כל כך הרבה- כמה פגישות עיוורות- כמה ,ועוד שלושה סטוצים ועשרות התכתבויות אני כבר הולכת למות מזה - ...ויש לי צרות עכשוייות בוערות לטפל בהן מכל מיני סוגים ...וקשה לי

היי, אני לא חושבת שיש מקום להשוואה בין הצרות שלך לצרות של אחרים; לכל אחד יש את החבילה שלו וכל אחד מתמודד (גם נפשית) בצורה שונה. את הדבר הכי חשוב (כמעט) לא ציינת, וזה את הגיל שלך. האם את בתחילת הדרך הקרייריסטית שלך או שצברת כבר איזשהו ותק? את יודעת, פחות או יותר, מה את מחפשת בבן-זוג פוטנציאלי? ועוד בנושא, את יודעת למה כל הנסיונות למצוא מישהו לא צלחו מבחינתך (תלוי בך? בהם?)? וציינת גם שיש לך צרות עכשוויות שמצריכות את תשומת ליבך. אז מה דעתך, במקום לנסות ולהתמודד עם הכל בבת-אחת, לדרג מה בוער יותר ומה פחות, ו"לתקוף" כל בעיה בנפרד. הרה.

האם מישהו/י יכול להמליץ לי על סדנת אסרטיביות טובה? תודה.

היי יעל, מצטערת, אבל אני לא יכולה לעזור לך בנושא משום שאיני מכירה סדנאות אסרטיביות כלל. אני מקווה שאולי אנשים אחרים, שיקראו את ההודעה שלך, יוכלו לעזור לך יותר. הרה.

תזכירי לי מה זה אסרטיבי?

היי, אני רוצה לנסות דרכך לשפוך אור על מצבי ולדעת מה יוכל לשפר את הרגשתי היומיומית הכל מתחיל מהעובדה שהחינוך שהועבר אלינו היה של אחדות ואהבה בין כולם.. הכל היה טוב - קשר מצוין בין האחים,פרנסה וכסף בשפע , נסיעות,וכו.. בכל בעיה שצצה כולם היו יחד וניסו לעזור בכל דרך אפשרית. כיום,המצב גרוע הרבה יותר.הוריי התגרשו,היתה מפלה כלכלית,שניים מאחיי לא מדברים,יש סכסוך קשה עם אחד מהגיסים,להוריי גילו כמה בעיות רפואיות לא קלות בכלל,אחי בן 40(סכיזופרן) לא נשוי,מובטל ומאוד בודד. ובקיצור,היריעה קצרה מלהכיל את המכות שנחתו עלינו בזו אחר זו(לא ניתן להתעלם מתאונה קשה שלי שעברתי מה שמוטט לגמרי את כולנו). אולם..למרות הכל,כולם מנסים להיות חזקים ולמצוא קצה אור שיחזיק אותנו שפוייםץ בכל פעם שיש לי אפשרות אני מזמינה את כולם לערבי חג..לסופ"ש..וכך אני מנסה בכוחות מאומצים לעודד את הרוח של כולם. זה כמובן גוזל ממני הרבה אנרגיות כיוון שגם אני בתחילת דרכי.אין לי בית/רכב משלי ואני נשואה טריה.אין לי תעסוקה שמכניסה משכורת כזו גבוהה שיכולה לאפשר לי לתת כסף ולעזור כלכלית למרות שהייתי רוצה בזה מאוד. הבעיה שלי..היא איך ניתן לחיות את חייך כשמסביבך יש רקע כזה קשה ועצוב? מאוד קשה לי להשלים עם המצב ביחוד לאור טוב הלב של כולם והרצון העז להביע אופטימיות למרות הכל. מכל עבר,יש בעיה.ולא קלה.ושוב,צריך לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. השאלה- עד מתי? אני פוחדת להשתגע מכל המצב.כי בכל פעם שאנחנו "מדלגים" על משוכה באה אחרת. רוב העזרה מגיעה בשלב הזה ממני ומאחי הקטן שלומד לתואר ראשון. כואב לי עליו.למה הוא צריך בתור סטודנט לארח משפחה שלמה ולדאוג חלילה שאמא לא תישאר לבדה בשבתות? כך הוא נקרע בדיוק כמוני...והדבר מאוד מעיב על חיינו הפרטיים. יתכן והייעוץ יהיה לכיוון הניתוק והתרכזות בחיינו הפרטיים אך איך? ניתן לעשות זאת? כשלי היתה בעיה כולם היו סביבי ועזרו ונתנו את כל כולם והיום ? כשהמצב התהפך אקח רגליי ואעזוב? אני לא מצליחה לחשוב על דרך להיות לבד וביחד. לחשוב על חיי נטו? דבר שלא קרה מעולם. גם כשאני קונה משהו זה תמיד בצל של השאלה: אולי אקנה גם לאמא/אבא/אחי וכו.. כשאני נוסעת לנופש עם בן זוגי ברקע עולה עצב עמוק שהם לא זוכים לטיפה הנאה.. בצורה הזו אני מרגישה תמיד מיוסרת,עם כאב עמוק שלא ניתן לפורקן כי הוא תמיד ישאר שם... לעיתים,אני נשברת ופורצת בבכי.להשתחרר...לדבר...לנסות לעכל את הכעס... אני חשה שבאיזשהוא מקום אני חיה ולא חיה.כי אני לא נהנית מכלום ומאוד שלילית לגבי גורל החיים. קשה לי עם המצב. עם ניסיון ההשלמה שלא משנה כמה תהיה טוב יתכן ולא ילך לך בחיים. וזה מה שיש.בלתי ניתן לשינוי. אני רוצה לצאת מבועת הכאב.לא ממש מאמינה שיתכן מצב כזה כי העובדות מדברות בעד עצמן. מה לדעתך..יעזור לי לשפר את התחושה הקשה בה אני חיה?? תודה רבה.

היי לך, לא, הכיוון עליו אני חושבת אינו כיוון של ניתוק והתרכזות בעצמך ובנישואים שלך בלבד. אני מהרהרת דווקא בכיוון של מציאת דרך ביניים, כזו שלא תנתק אותך ממשפחתך מחד, אבל גם לא תגרום לך לאבד את עצמך לחלוטין בתוך המצוקה המשפחתית הכללית. אני מבינה שגדלת במשפחה שבה הערכים של הדדיות, עזרה, שיתוף ואהבה משפחתית הם הערכים הבולטים. אבל אותם ערכים שעיצבו אותך להיות מי שאת היום, הם הערכים שבמובן מסוים גם כובלים אותך (אל תביני לא נכון, זו לא ביקורת. לחלוטין לא!). אומרים שצרות באות בצרורות. זה אולי פתגם חביב, אבל כשזה מתבטא במציאות, זה כבר הרבה פחות חביב. ובמובן מסוים זה נכון - לדברים יש נטיה להשתבש בבת אחת, ואנחנו מוצאים את עצמנו, לעתים, חסרי אונים נוכח המכות שניחתות עלינו ברצף. אבל לפעמים קל יותר להתמודד עם מפרידים בין הבעיות (למרות שכולן קשורות למשפחה, במקרה שלך), ובוחנים כל אחת בפני עצמה. לפעמים מגלים, בצורה כזו, שבעוד שיש מצוקות שלא ניתן לפתור בקלות, עם אחרות כן אפשר להתמודד. ציינת שהורייך התגרשו, למשל. זו החלטה שלהם, בינם לבין עצמם. זה לא משהו שאת יכולה לשנות, למרות הצער שכרוך בפרידה שלהם. זה מקרה שבו את לא צריכה לקחת על עצמך אחריות למה שקרה. הם אנשים בוגרים שמאמינים שהם עשו את מה שנכון עבורם. מפלה כלכלית של מי? של ההורים? שנגרמה כתוצאה מ...? כמה אחים אתם בסה"כ? ובת כמה את? מה גרם לכך ששניים מאחייך לא ידברו? עבר ביניהם חתול שחור, או שזו תוצאה של משהון נרחב יותר? ואני מבינה שלך, כאחותם, קשה עם המצב הזה. אחרי הכל קיימת הציפיה, שדווקא עכשיו כשהמצב לא קל, הם יתעלו מעל עצמם ויתפייסו. מעבר לכך, שניהם אחים שלך, ונתק בין אחים זה דבר קשה עבור שאר בני המשפחה. אבל, למרות הקשיים הללו, אין לך מה לעשות כדי לשנות את זה. אני מניחה שניסית לדבר איתם, ואולי גם לסיים את הנתק הזה ביניהם. ואם אכן עשית זאת, אין לך מה לעשות יותר בשלב זה, אלא אם הם יפגינו נכונות לשנות את המצב. ואפשר להמשיך ולעבור כך על כל אחד מהדברים שציינת... זה רק היה נסיון להמחיש את הדברים, על-סמך הפרטים שנתת. את לא יכולה ואמורה לקחת על עצמך את כל הבעיות של בני משפחתך. תבדקי מה את מסוגלת, בלי שזה יזיק לך (פיזית ונפשית). נכון, קשה לחשוב שבזמן שאת נופשת או עורכת קניות, אולי מי מהם היה נהנה מזה בדיוק כמוך. אבל את זקוקה לחופשות הללו, ואת בהחלט צריכה לערוך קניות כשזה עומד על הפרק. הרי בין אם תצאי לחופש או לא (או תערכי קניות) המצב של יתר בני המשפחה לא ישתנה, נכון? גם אם תהיי בחופשה ותייסרי את עצמך על כך שהם לא שם איתך, זה לא ישנה את המצב, אלא יהרוס לך את מעט הזמן שיש לך עם בעלך כדי לנקות את הראש. זו בעיקר שאלה של מינונים. לא, אני לא חושבת שאת צריכה או אמורה לקחת את הרגליים ולעזוב דווקא עכשיו. אני כן חושבת שכל זמן שאת מרגישה צורך לעזור (ויש לך את היכולת לכך), תתני כמה שאת יכולה. והדגש הוא על "כמה שאת יכולה" בלי שזה ימוטט אותך כלכלית, פיזית ונפשית. כדי שתוכלי להמשיך ולהיות שם עבור בני המשפחה, את חייבת לפרגן לעצמך מדי פעם זמן שהוא שלך עם עצמך (או שלך עם בעלך), להתנתק לזמן מה מהצרות של כולם ולטעון את המצברים של עצמך. רק ככה תוכלי להמשיך לתפקד - הן עבור עצמך והן עבורם. הרה.

שלום ! ברצוני לארגן קבוצה לעזרה עצמית לירושלמים אשר מתמודדים עם בעיות בתחום החברתי והתעסוקתי ואשר מתקשים למצוא את הנישה שלהם וגם סיפוק בחיים. אשמח לתגובות!

הקבוצה מיועדת לבני ובנות 25-35 !

האם תוכל/י נא להרחיב בעניין הקבוצה?

היי ד, נשמע לי רעיון מוצלח מאוד. אני מניחה שלאנשים יהיה יותר נוח ליצור איתך קשר אם יש באפשרותך לצרף לכאן אי-מייל או מס' טלפון כלשהו שבאמצעותם אנשים יוכלו ליצור איתך קשר. חג-שמח, הרה.

איך מתמודדים עם העובדה שאח שלי חולה סרטן? איך ממשיכים את שגרת החיים? אני נשואה ויש לי ילדה בת ארבע. יש כאן מישהו שעובר את זה? אחי חלה בלימפומה נון הודג'קינס זו מחלה שחוזרת? איך מתמודדים עם דבר כזה? עזרו לי בבקשה..

שלום א.ר. בכל מה שקשור לשאלות הטכניות יותר (משמעות המחלה, טיפולים, החלמה וכו') אני מציעה שתכנסי לפורום רפואי שעוסק באונקולוגיה (תוכלי למצוא במנועי החיפוש). שגרת החיים שלך לא אמורה להשתנות יותר מדי. כמובן שכדאי לפנות זמן במידה ואחיך זקוק לעזרה ותמיכה, אבל את לא צריכה לשים את החיים שלך במצב של freeze. להיפך, כדאי לשמור על שגרת חיים רגילה ונורמלית ככל האפשר. והכי חשוב זה להיפגש עם אחיך, ולחשוב ביחד מה את יכולה לעשות עבורו או לברר אם יש דברים מסוימים שהוא צריך ממך בתקופת הטיפולים. חג-שמח, הרה.

חג שמח למי יש מתכון לפשטידה ??

אנשים - שיהיה לכולכם חג שבועות נעים (וטעים). זה הזמן להכין טנא ולהביא ביכורים ולהסתער על המקררים של מוצרי החלב בסופר... רק קחו בחשבון שנציגים של כל החברות למיניהן יסתערו עליכם עוד לפני שתגיעו למקררים בכלל. ובקשר לשאלת הפשטידה - שמחה, את מחפשת משהו ספציפי?

שאלה : נתקלתי בעבר באתר שבו המלצות לכמה (כסף)מתאים לתת כמתנה לחתונה, על פי משתנים של קירבה משפחתית, מקום האירוע, היום בשבוע שבו נערכת החתונה וכדומה. אינני מוצאת את האתר , האם מישהו יודע ויכול לתת קישור? תודה

.

http://www.mitchatnim.co.il/kamakesef/

בתאריך 4.6 נפתחת קבוצה חדשה המיועדת לאמהות טריות וותיקות שאיבדו את אימן בשלבים שונים בחייהן. קבוצה המשלבת התנסויות חווייתיות עם שיחה ושיתוף. מנחה-גלית שפר, אמא לשניים, M.A בתרפיה בתנועה לפרטים: [email protected]

למה דוקא את אימן ? זה לא מתאים למשל למישהי שאיבדה את אביה ? או את אחותה ? ולמה דוקא אימהות ? נשמע לי קצת משונה. אבל שיהיה לכן בהצלחה רבה.

שלום, מצרפת הודעה ששיבצתי בשני פורומי פסיכולוגיה. באחד שלחו אותי לישון ולהירגע, ובשני המליצו לי על שיטות רוחניות להרגעת נפשי הכואבת. פתרונות מועילים לכל הדיעות! כרגיל, כמו פלסתר לחולה סרטן. אשמח לקרוא את דעתכם בקשר לתחושותי. מתעבת עד עמקי נשמתי את המין האנושי. שמחה שלא יהיה לי דור המשך, כי לטובים ולרגישים אין מה לחפש פה. בניגוד למי שבא לפסיכולוג, לא מרגישה רע עם מה שאני אלא רע עם מה שמסביבי. רואה מסביבי רק צביעות, אגו מנופח למימדים מפלצתיים, דריסת החלש, חוצפה ואנוכיות. רק לעיתים רחוקות נתקלת באיים קטנים של טוב לב, אנושיות וחמלה. מסרבת לשחק את המשחק החברתי, גם במחיר בדידות גדולה. כל מגע עם בני אדם גורם לי לתחושת קבס גדולה, שכן תמיד אני רואה את המנגנונים הקטנים והמכוערים שמפעילים אותם. לא מוצאת כמעט אנשים ראויים להידוק הקשר עימם. לא רוצה להסתגל, לא רוצה להנמיך ציפיות, לא רוצה "ללמוד" להיות פחות ביקורתית. אם זה העולם, אין לי חלק בו, ושום כדור או שיטת טיפול לא ישנו זאת. שומעת את כל אלה שסובלים כמוני ומדקלמים כל מיני "מנטרות" שעוזרות להם להשלות את עצמם ולהדחיק את גועל הנפש וגם מהם בא לי להקיא. למה אתם כל כך רוצים להאמין שהאדם הוא יצור טוב? הזולת הוא הגיהנום, ולא רבים מעזים להודות בכך. במקום להעריץ הישגיות, אסרטיביות ועוד מרעין בישין למה לא לטפח צניעות, אחווה, יושר וכנות? תכונות מוערכות, אבל רק אצל מי שמפגין לצידן גם הצלחה והישגים. כולם ימשיכו להיאנח, "טוב, זהו העולם ויש לקבל את הדין". והמוחים? שילכו לטיפול! כי לזה נועדו הפסיכולוגים, לשפר את יכולת ההסתגלות שלנו לעולם "נפלא" שכזה. תודה סרבנית הסתגלות

היי אני מאוד מבינה להרגשתך ואני מסכימה שרוב האנשים הם כמו שתיארת. אך עדיין יש קבוצה קטנה של אנשים שהם לא כאלה - שהם רגישים, חכמים ועוזרים. אז נכון, אי אפשר לשנות את עולם, אבל אולי אפשר ליצור "עולם קטן" שמתאים לנו מסביבנו. לבעלי ולי יש מספר מצומצם של חברים, אך כל אלה חברים "איכותיים" - חברים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות, חברים שכדאי לחיות עבורם. וזה העולם שלנו - ואנחנו מגדלים לתוכו את הילדים שלנו. ואנחנו מאוד מקווים שאם ירבו אנשים כמונו ויחנכו את ילדיהם לפי הערכים הישנים והטובים אולי מתישהו העולם יהיה טוב יותר. אי אפשר רק לבקר - צריך לעשות משהו קטן כדי לשנות. ואז אם כל מי שבא לו לשנות ישנה בקצת, יכול להיות שהשינוי יהיה גדול יותר מכפי שאפשר לתאר. אני מציעה לך לא להתייאש ולחפש ו"לבנות" את העולם שלך. אחרת אין בשביל מה לחיות לדעתי

אבל, האמת היא שאין אמת אחת. העולם מחורבן אבל גם נפלא בו זמנית. תגידי לי, איפה את שמה את עצמך ? את טובה ורגישה ולא חולה בתחלואי החברה ? נו, אז אולי יש עוד כמוך בעולם ? ואולי אולי תמצאי אותם בהמשך הדרך ? ואולי הילדים שלך יהיו כמוך ולא כמו כל החארות שבעולם ה'נפלא' ? תחשבי על זה. חוץ מזה, אין שחור ולבן. גם אותם יצורי אנוש שתיארת לעיל ושפטת אותם בחומרה רבה, גם להם מעלות טובות, וגם להם יש לפעמים לב רחב. יום טוב.

היי סרבנית, אני רוצה להצטרף לשאלה ששלומי שאל, ואולי לחדד אותה קצת: איפה את ביחס למין האנושי הצבוע? האם את כמו "כולם" (היינו כל אותם דברים שליליים שכתבת), או שמא את אחרת, טובה יותר או בעלת פחות מגרעות? כי אם את שונה, אז בטוח שיש כמוך עוד לפחות שני אנשים ביקום, לא? ואם גם את חוטאת בכל אותן מגרעות, הרי שלמרות הכל תוכלי להשתלב בקרב המין האנושי בחזקת "מצא מין את מינו". הראיה הכללית שלי היא, שהמין האנושי אכן אינו מצטיין בעודף תכונות חיוביות, אך יש עדיין כמה וכמה צדיקים בסדום... ואת יודעת, אני מבינה שאת לא רוצה להיכנס לתלם, ושאת לא רוצה להסתגל גם במחיר של בדידות; אבל בינינו - עבור כלל האנושות את (וכל פרט אנושי אחר ביקום) לא מהווה משקל משמעותי עבור יתר בני האדם. בסופו של דבר, אנשים מתים ונולדים מדי יום... מעבר לסביבתם הקרובה, למי זה אכפת??? מה שאני מנסה לומר הוא, שאינדיבידואליות ואותנטיות חשובות מאוד עבור כל אחד מאיתנו, אבל כאשר לוקחים אותן לקיצוניות, הרי שהפרט משלם את המחיר, ולא החברה, שכאמור לא ממש מוטרדת מ"לא מסתגל/ת" כזה או אחר. את חושבת שלטובים ולרגישים אין מה לחפש פה? אז למה, למרות זאת, הם פה? ובמספרים יותר גדולים ממה שנדמה לך (או שאת יכולה/מוכנה לראות)? אני לא אגלוש לאלטרואיזם, משום שיש כאלה שטוענים שהמונח הזה מזויף. אני כן אכתוב, שבכל כל הרוע והצביעות יש אנשים קטנים שקמים מדי יום ביומו בשביל להתנדב ולעזור לאחרים, למשל. האדם אינו יצור טוב או רע. זו הכללה גסה מאוד; יש אנשים טובים ויש אנשים רעים. האם את מאמינה במשנתו המקורית של פרויד ש"יצר האדם רע מנעוריו"? כי אם כן דעי לך, שגם פרויד חזר בו מאמירה זו. כשאת מסתכלת על תינוק בן-יומו, את יודעת שהוא רע? אין לך ספקות בקשר לידיעה הזו? ואולי המין האנושי הינו כפי שהוא, משום שאנחנו מנסים לעמוד בקצב המסחרר שקבענו לעצמנו כחלק מקיומה של התרבות המערבית...? הזולת אינו גיהנום, לפחות לא במובן הצר... כל אחד יוצר לעצמו את המסגרת שבה הוא חי. ואת יודעת מה, אולי החברה, ככלל, היא גהינום, אבל לא אכפת לי מזה; אכפת לי מהאנשים שקרובים לי וחשובים לי, ומלבד משפחה, אני בוחרת לעצמי חברים, נכון? כל אחד יודע מה טוב עבורו... ולא, לא חייבים לקבל את הדין בכלל! אפשר לעשות שני דברים: 1. להתלונן מבוקר ועד ערב. 2. לתפוס יוזמה ולהתחיל לשנות דברים, גם אם בצעדים קטנטנים. הרה.

אני מסכימה עם תחושותייך אבל כידי לשרוד פה אין ברירה וצריך "לשחק" את המשחק אחרת הצער גדול פי כמה וכמה. מותר לשאול מה גילך?

את לא היחידה שמתקשה להסתגל ולהתאים את עצמך לדרישות החברה( ראי הודעתי למעלה)

היי הרה, תודה על בקשת ההבהרה. "אנשים מעניינים ואיכותיים" מבחינתי הם מי שמתעניינים בנושאים רבים עליהם ניתן יהיה לדבר איתם (קולנוע, אמנות, פוליטיקה, דת, חברה, וכו'), ולא פחות מכך בעלי ראייה חדה ומעמיקה להבין את נפש האדם על מורכבויותיה השונות... כך אני רואה את עצמי, ואשמח לשוחח עם אחרים המזהים עצמם באופן דומה.

כמדומני שכל אחד חושב שהוא בעל ראיה חדה ומעמיקה. והשני משום מה חושב שהדעה המעמיקה של השני היא בעצם רדודה. אולי תספר לנו משהו מעניין בקולנוע ? ראית סרט מעניין שאהבת ? מה אהבת בו ? מי משחק בו ? נשמח לשמוע.

היי שלומי סרט מעניין שאהבתי הוא "השעות" (מור, סטריפ וכמובן קידמן), וגם "הזמן שנשאר" (צרפת, 2006). שניהם עוסקים במרווח העדין שבין החיים למוות, ובאופן ספציפי בהליכה המודעת והמחוברת אל המוות - נושא שנראה שמעסיק את מרבית הנוכחים כאן... לא התכוונתי להישמע "פלצני" בהגדרות מי שאני "מחפש". הרה ביקשה שאפרט, וכך עשיתי. אישית, אני מעדיף מדיום אישי יותר כמו שיחה או פגישה (כשלעצמי זו פעם ראשונה שאני "מציע-מחפש" דבר כזה בפורום אינטרנטי). ואתה, מה מעשיך בעולם?

על מה נדבר היום ? הטלפון מבחינתי לא בא בחשבון. אני יכול רק כאן. אם תרצה. אתה נשמע בחור נחמד. מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול ? מה דעתך על הסקנדל במשטרה ?

היי שלומי מעניינת הרתיעה שלך מטלפון...אבל אני מכבד אותה. אאלץ להסתפק בהדחקת חלק מהחושים שלי (שמיעה למשל). אני לא ממש בטוח לגבי הלאה. משבר תחילת שנות השלושים מביא אותי למסקנה שאין משהו שבאמת מושך מדי, אז בינתיים אני נובר בלימודים, שומע הרצאות וכו'. האם מעניין לך בתכנות מחשבים? כמה ילדים יש לך? יום טוב

שלום לכולם אני אמא לשני ילדים מקסימים ונכון לעכשיו אני נמצאת בחופשת לידה עם הילד הקטן. אני חייבת להודות שנורא פחדתי להביא ילד שני כי לא הייתי בטוחה שאוכל להתמודד עם זה, כי אני מאוד מפונקת ולא אוהבת לעבוד קשה. אך בעלי מאוד רצה עוד ילד ואני סמכתי עליו שיעזור לי, כי הוא באמת עושה הרבה דברים בבית (הרבה יותר מכל הגברים שאני מכירה) והינה העזתי. עכשיו אני כל הזמן עם התינוק ואומנם הוא מקסים ומתוק, זה נורא קשה לבד עם תינוק, כי צריך להניק ולהחליף ולנדנד בעגלה ולשמוע את הצרחות ולא להגיד מילה לאף אחד במשך כל היום. אז בשבתות אני רוצה שבעלי יהיה עם התינוק יותר וזה לא משאיר לו זמן לנוח. אני גם לא נחה,כי אני מבלה עם הבן הגדול. ומה שיצא הוא ששנינו הגענו למצב של עייפות טוטאלית ובעלי התחיל להיות חסר סבלנות ורגזן. יש לו טענות אליי, הוא צועק על הילד ואם אני מנסה להעיר לו הוא אומר שהוא לא יכול להספיק הכל ואין לו זמן להיות רגוע ומנומס. אני מנסה לעזור לו עד כמה שאפשר, אבל זה נורא קשה לי. כל זה עושה לי ממש דיכאון ואני לא יכולה לדבר עם אף אחד, כי כולם יגידו לי עד כמה אני מפונקת וכולן יודעות להסתדר - גם כאלה שאין להן בעל מושלם כמו שלי. אני מאוד אוהבת את בעלי, אבל אני חוששת שהמצב הנוכחי יהרוס את הזוגיות הנפלאה שהייתה בינינו עד עכשיו. מה עושים? איך יוצאים מהמצב הזה?

שלום, את מתארת מצב שבו תינוק חדש בבית מערער, לתחושתך, את היחסים שלך עם בעלך. זה לא יוצא דופן, והרבה פעמים תוספת חדשה למשפחה יוצרת שינויים בקן המשפחתי. מה בדבר האפשרות של לקבל עזרה מההורים שלך ושל בעלך (אם זה אפשרי, כמובן)? זה כולל, למשל, להשאיר אצלם את הילדים בשבת לכמה שעות (או שהם יבואו אליכם), ושתסעו רק שניכם לבלות לבד, בראש שקט. או אפילו לצאת לסופשבוע. כרגע קשה לשניכם: את מצפה, ובצדק מבחינתך, שבעלך יהיה עם התינוק בשבת, אחרי שכל השבוע את עסוקה איתו. בעלך מצפה, ובצדק מבחינתו, שאם יש לו יום חופש אחד בשבוע, הוא יוכל לנצל אותו כדי לנוח. תצטרכו לדבר ביניכם ולהגיע לעמק השווה; למצוא פתרון שיהיה נוח לשניכם מצד אחד, ושיכלול פשרות מצד שני. ככה זה כשמחליטים להיות הורים; קודמים לכל הם הילדים ולפעמים זה אכן קשה ומתיש. אבל, כאמור, זה לא אומר ששניכם צריכים לוותר לחלוטין על קצת שקט וכל הדברים שאתם אוהבים לעשות. אפשרות נוספת, כדי להקל עלייך קצת במשך השבוע, היא שתמצאי מטפלת שתוכל להגיע לכמה שעות (אפילו לא כל יום) ולהיות עם התינוק בזמן שאת יוצאת להיפגש עם חברות או סתם להסתובב קצת בחוץ ולהנות מהזמן שלך עם עצמך. ככל שאת ובעלך תהיו רגועים יותר, זה יאפשר דיאלוג טוב יותר ביניכם ולא ישרה אווירה של כעס בבית, אשר הילדים קולטים ומושפעים ממנה. הרה.

הרה חמודה תודה על תשובתך. אני מכירה את כל הדברים האלה - כאמור זהו ילד שני במשפחה. הבעיה היא שכל הדברים האלה טובים כשיש רק ילד אחד. ותאמיני לי שאנחנו עברנו ממש מוצלח את ההצטרפות של הילד הראשון למשפחה. אך שני הילדים מאוד מסבכים. להורים קשה להשאר עם שני ילדים ביחד - הם אנשים לא צעירים. והבעיה העיקרית היא שגם אנחנו צריכים כל הזמן להתחלק לשניים - כל אחד עם ילד אחר. וזה ממש לא משאיר שום זמן למנוחה. במיוחד לבעלי שגם עובד מאוד קשה וגם עוזר בבית. למצוא מטפלת לתינוק כזה קטן למספר שעות בשבוע זה עוד יותר קשה - הרי לא תשאירי תינוק קטן שלא יידע להגיד מה עשו איתו בידי מישהי לא מנוסה - וכל המנוסות עובדות בעבודה קבועה. כך שאני אישית במבוי סתום. חוץ מזה נחמד שיש אצלכם מקום סתם לפרוק עצבים - זה גם עוזר לפעמים

שלום, מחפש אנשים איכותיים ומעניינים לקשר חברי (לא זוגי), רצוי בסוף שנות העשרים-תחילת שנות ה-30.

היי דני, יהיה לאנשים קל יותר לחזור אלייך אם תוכל, למשל, לפרט קצת יותר מהי ההגדרה שלך ל"אנשים איכותיים ומעניינים", ואולי להרחיב קצת בנושאים שמעניינים אותך. הרה.

אחי חולה בסרטן הלימפומה והבלוטות נגועות. אני לא יודעת מה סיכויי ההחלמה? קשה לי ולמשפחתי. רק בשבוע שעבר נודע לנו על המחלה הנוראית הזו. איך מתמודדים עם דבר כזה? הוא רק בן 31 כל החיים לפניו. מה יהיה?

היי א.ר. את השאלות שהעלית כאן אני מציעה שתפנה לפורומים שעוסקים בנושא של סרטן, טיפול והתמודדות. בדוקטור'ס יש פורום תמיכה לבני נוער שחלו בסרטן, אך אחיך גם אינו נער, ולכן אני מצרפת קישור לאתר אחר: http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2219-12465,00.html במחלקות האונקולגיות השונות (לא הייתי מתחייבת בפה מלא לגבי כולן, אבל בהחלט ברובן) יש אפשרות לקבל גם תמיכה נפשית הן עבור החולה והן עבור בני משפחתו, כך שבהחלט שווה לבדוק את העניין במחלקה שבה הוא מטופל הוא אמור להתחיל טיפולים. לא צפויה לכם, לכולכם - אחיך ובני המשפחה - תקופה קלה, אבל חשוב לתמוך אחד בשני מצד אחד, ולדעת לתת את הספייס כשצריך מאידך. שתהיה לכם דרך קלה ככל האפשר, והחלמה מהירה לאחיך, הרה.