אלמן שנותר
דיון מתוך פורום פסיכואונקולוגיה
שלום אורית, מאחלת לך הצלחה רבה בפורום החדש. אימי נפטרה לפני 4 חודשים מסרטן הלבלב בת 76 היתה. צעירה ברוחה, נמרצת, אנרגטית כאשה בת 40. מוקפת חברות, עוסקת בספורט, בקניות ובאירוח של בנותיה ובני משפחותיהן בכל השבתות והחגים, וכמובן רעיה נפלאה לאבי בן ה-82. כיום הוא בודד, עצמאי בתפקודו, אולם שבור, מדוכא ובוהה המון. לא אושרה עזרה מביטוח לאומי. אנו 3 הבנות מבשלות לו ביום יום ובשבתות, מכבסות בתורנות. הוא היה עקשן ונעשה יותר. מתנגד לעזרה חיצונית. לא מוכן לבקר במועדוני קשישים, בהתנדבות למוסדות,ואף לא לבקר אצלנו פשוט כלום כלום. מבקר פעמיים ביום בבית הכנסת ושאר היום במיטה. אני מאוד מודאגת ממצבו. כולנו עובדות, בעלות משפחה. קיבל כדורי ציפרלאקס וגם זה לא ממש עוזר. אולי יש לך הצעה מה לעשות. מודה לך מאוד למרות שזה לא ממש התחום הספציפי, אל ליד. תודה שירה ובהצלחה
שירה שלום, נשמע כי אביך עדיין מתאבל על מות אשתו, שהרי עברו רק 4 חודשים וזה לגיטימי ואף צפוי. תגובתו הינה תגובת אבל טבעית למות בן זוג אהוב ולכן כדורים נוגדי דיכאון אינם תמיד משפיעים על תהליכים אלו. חשוב לזכור כי לא פשוט לשנות שיגרה של אדם בגיל 82 או את דרכי ההתמודדות שלו. כדאי לנסות ולקרב אותו לתחומים שעניינו אותו בעבר לפני תקופת האבל, וזאת כמובן באופן הדרגתי, תוך הבנה שעלולים לצוץ בתחילה רגשות אשמה שלו להנות בלעדי בת הזוג. באופן כללי להציע לו תמיכה, עידוד, קבלה ולגיטימציה לעצב שלו, ולהיות קשובים לצרכיו הנוכחים ולקצב שלו לעיכול ועיבוד המצב. אם המצב נמשך כך מעבר לשנה ולא ניכר שיפור כדאי לשקול לפנות לאיש מקצוע. שתהיה שנה טובה ותודה על הברכות, אורית רוזן
ברצוני לספר בתגובה שאף אני אלמנה של חולה סרטן (מזה 6 שנים). כל אחד מאתנו מגיב אחרת לאובדן ולאבל, אך בהחלט, בדיעבד, אני זוכרת שהיתה בי תחושת נטישה. במשך הזמן שבעלי היה חולה, ידעתי על קיומן של קבוצות תמיכה בקהילה ובבית החולים. לא השתתפתי בהן כי לא חשתי צורך בכך. גם בעלי, אך כשהתאלמנתי, הרגשתי שאני עוברת תהליך שינוי משמעותי ושהייתי יכולה להרוויח מליווי ותמיכה דווקא בעת ההיא. היום, לאחר שעברתי הסבה מקצועית ולמדתי טיפול באמנות, אני מעוניינת מאוד לעבוד עם אלמנים/ות של חולי סרטן ולהיות יכולה לסייע ולתמוך בהם ברגע הקשה הזה.
מנהל פורום פסיכואונקולוגיה
