pfo

מיכל, עלית על נושא לגביו ישנם אין ספור ויכוחים. היות ומניחים שקרישים קטנים וגדולים מכול מיני מקומות בגוף נסחפים עם זרם הדם אל הלב הימיני, ועוברים את העלייה הימינית, בדרכם לריאות. הריאות הינן פילטר רב עוצמה, והם לא עוברים הלאה. רק אם יעברו לצד השמאלי, יש סכנה של תסחיפים, כולל תסחיפים למוח ואירועים מוחיים.העניין הוא שבעת המעבר בעלייה השמאלי, אם יש מעבר, ולו גם זעיר, לעלייה השמאלית, קיימת אפשרות של By Pass לריאות, והקריש יעבור ישירות לעלייה השמאלית, ממנה יכול להיסחף לכול מקום בגוף, כולל למוח ואז לגרום לאירוע מוחי.מפחיד , מה? בא נסגור את המעבר! אלא ששכיחות האירועים המוחיים באוכלוסיה הכללית אינה מבוטלת, וכן שכיחות הפתחים הקטנים בין העליות. החפיפה האקרעית בינהם קיימת גם מבחינה של ההסתברות הנורמלית. לא נמצא שסגירת הפתח הבין עלייתי שינתה לטווח ארוך את המצב (כולל הסיכון המסויים בפרוצדורה עצמה).בסקירת ספרות נוכל מצוא בעד ונגד מכובדים, ללא יכולת הכרעה.בעד: http://stroke.ahajournals.org/cgi/content/full/35/3/803 ונגד: http://94.142.226.228/3430_106101.aspx?parentaid=105905 אז מה נותר? בעיקר תחושת הבטן ןפילוסופית חיים: אם את מאמינה שאין לעשות כלום אלא אם מוכרחים, כי אירוע מוחי עלול להיות בכול מקרה-אל תעשי. אם את בגישה: אם יהיה לי אירוע מוחי, לא אסלח לעצמי שלא סגרתי עם מטריה,גם אם ההכרחיות לא הוכחה, אז תעשי. בהצלחה, פרופ' סמולינסקי