הפלה בשבוע 24 -לידה שקטה והמון כאב

שלום לכולן, לפני 5 שבועות עברתי הפלה בשבוע 24 עקב מום קשה בלב של התינוקת, זו ההחלטה הכי קשה שעשיתי בחיים שלי ולמרות שאני בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון הלב שלי נקרע מבפנים, מהרגע שיצאתי מבית החולים הייתי צריכה לדאוג לדברים יומיומיים שדחינו בגלל המצב ועכשיו שהכל נגמר ואני שוב עם עצמי לבד זה בא ותופס אותי כל פעם- הכאב, האובדן.כל כך רצינו אותה, כל כך חיכינו לה והיינו מאוד קשורים אליה. קשה לי לדבר עם אנשים כי אני מרגישה מכולם את חוסר האונים הזה שהם לא יודעים איך לנחם והם לא באמת יכולים להבין את הכאב, אני לא רוצה ללחוץ על בעלי יותר מדי בשיחות כי אני יודעת שגם לו קשה והוא כבר מתחיל להתאושש ואני לא רוצה "לסחוב" אותו איתי למטה כל פעם- אבל יש לי כל כך הרבה על הלב, יש לי כל כך הרבה לספר ואין לי עם מי לדבר, איך אפשר לספר לחברות על "חווית הלידה שלך" מול שלהן כשלהן יש תינוק ביד ולך אין.קודם הרגשתי אמא ועכשיו אני מרגישה..סתם..סתם אני..איך הדבר בזה נכבה כמו בכפתור? אני עדיין מותשת מהלידה אבל אף אחד (חוץ מבעלי) לא מתייחס לזה כלידה ומצפים שאני אחזור במיידי ובמרץ לשיגרה, קשה לי כל כך ואני חושבת שמאז האישפוז לא בכיתי כמו שבכיתי עכשיו בזמן כתיבת השורות האלו, אני מחזיקה את עצמי כל כך חזק שלא להתפרק שלא לבכות- לא להרגיש את הכאב עד הסוף כי הוא נראה לי גדול מדי. אני כל כך רוצה להיות בהריון שוב,אבל יש לי נקיפות מצפון שאני כל כך "בקלות" ממשיכה הלאה ולמרות שאמרו לי שזה מום נדיר ותקלה לא מובנת של הטבע אני פוחדת לעבור את ההריון הבא בפחדים אין סופיים.אני מודה לכן שאתן כאן, למצוא אותכן עזר לי להוציא חלק מהרגשות והמחשבות החוצה,אני מאחלת לכולן שימחה בריאות ורק בשורות טובות.

שלום לך יעל,אני גם עברתי הפלה בשבוע 24 אני מזדהה עם כול מה שכתב,אני כול כך מבינה אותך בכול מילה ומילה. רק שאצלי לא יודעים בדיוק ממה זה קרה,שזה יותר מתסכל אותי כי כול המהליך של ההרון היה בסדר גמור...והכול נעלם ברגע אחד,מבלי לדעת מה באמת קרה.וזהכול כך קשה להמשיך הלאה בידעה שלא יהיה תינוק איתך...רק מי שחווה את זה יכול לבין.

דינה ודין דין תודה שכתבתן לי,זה אולי דבילי אבל זה מאוד עוזר לשמוע פידבק מאחרות וגם לדעת שלא "יצאתי מדעתי" ושיש מי שמבין את המחשבות שאני אפילו לא מעיזה לחשוב עד הסוף... דינה- אני לא יודעת מה יותר גרוע, לדעת ולחשוש שמשהו לא בסדר, כביכול להיות יותר מוכנים לסוף המר או לבלות את החודשים האלו באושר ולגלות בהפתעה בסוף הכואב, התוצאה הסופית זהה ואני מבטיחה לך ש"המכה" שנחתה עלינו כשהבנו שאין איך לברוח מזה היתה מזעזעת וכואבת למרות שבשבוע 16 העלו פעם ראשונה כבר את הסיכוי שהלב שלה מאוד לא בסדר,יותר מזה אני לא מעיזה לחשוב שזה ינחם אותך- אבל עד השבוע ה23 בו אמרו לנו שאין שום סיכוי לטעות אני הפסקתי לחיות אני לא מאחלת לאיש משונאי כאב שכזה, לא חייתי,לא נשמתי,אכלתי ושתיתי בכח-רק בישבילה. שאר העולם לא היה קיים והצתמצם לפחדים שלי שאני אאבד אותה הימים נבלעו אחד בשני ואני זוכרת רק כאב ופחד מהימים האלו. אין לי איך לחזק את ידייך אלא רק לקוות תשמחי בחודשים של האושר שזכית להם לפני הכאב הנורא הזה, אני יודעת שלמרות שזו היתה החוויה הכי נוראית של חיי , השבועות בהם הייתי - רק- בהריון, בלי תוספות של אבחנות היו הימים , הדקות והשניות הכי מאושרים, מפחידים,משמחים ומרגשים בחיי, ברגעים שבהם אני מצליחה לחשוב רק על הזמן הזה אני מחייכת, אומנם זה עדיין חיוך עצוב שכזה אבל זה בהחלט חיוך אני מקווה שגם את תוכלי לשאוב כח ושמחה מהזמן הזה. גם אני לא יודעת איך ממשיכים הלאה בידיעה שהתינוקות הקטנים שלנו כבר לא איתנו, אם מישהי מצליחה לפענח את השאלה הזו אני אשמח לשמוע, אני באופן אישי מרגישה שלכל העולם יש פחות צבע פחות טעם הכל כאילו..סתמי יותר ובכל זאת הכל ממשיך כרגיל לפעמים בצורה מעצבנת שבא לך לעצור ולצעוק על כולם שאסור להמשיך כרגיל ושום דבר לא חשוב לך עכשיו כמו האובדן שחווית, מבחינת האחרים היתה לי בטן ועכשיו אין, אני כבר בריאה פיזית = הכל "עבר" הכל בטח בסדר..רק אני ובעלי הרגשנו כמה הילדה הזו קיימת ואמיתית, מגיבה וחכמה וכמה היא עכשיו לא פה. ואתן היחידות שיכולות להבין אותי כשאני אומרת שזו צלקת שאני לא חושבת שלגמרי תגליד, אולי אני גם לא רוצה שהיא אי פעם תגליד לגמרי, היא תמיד תהיה הראשונה שלי, האהובה שלי ואני לא רוצה לשכוח אותה ואת האהבה אליה. אני מקווה לשמוע ממכן עוד וגם מאחרות כי דינה צודקת ורק מי שלצערנו חוותה את זה יכולה להבין וזה המקום היחיד שאני מרגישה אני מסוגלת לדבר בו באמת והאנשים היחידים שאני מסוגלת להקשיב להם באמת שמדברים בלי מסכות הרחמים שכולם לובשים כשהנושא עולה.

שלום גם אני עברתי הפלה לפני חודש בשבוע ה-21 הדבר היה קשה מנשוא לעובר שלי היתה סטיה בכרומוזומים זימנו אותי ואת בעלי לביה"ח בני ציון בחיפה כדי לבדוק ע"י בדיקת דם אם הכרומוזום המיותר אצלי או אצלו וגילו שהבעיה היא אצל העובר ונתנו לי להחליט את ההחלטה הקשה בחיי 80% שהעובר לא בסדר מול 20% שהוא בסדר . המחשבה שאוכלת אותי האם עשיתי טעות האם יכל להיות שהעובר היה תקין. מה שיעל כתבה זה אחד לאחד מה שאני חוויתי הכאב הגדול האבדן הריקנות שבא לצעוק ל מ ה ?

שלום דין דין, כואב לי נורא לקרוא את הסיפור שלך והוא מחזיר אותי לשיחות שהיו לי עם הרופאים על"אחוזים", סטטיסטיקה בחיים לא נראתה לי שנואה כמו באותם ימים. איך אפשר להתעסק באחוזים ולקוות שההימור יהיה לטובתי שכבר הפסדתי בסיבוב הראשון ואומרים שהילדה שלי חולה בדבר כל כך נדיר שלדעתי היה אפילו מתחת לאחוז אחד.. אל תתעסקי בשאלה אם ההחלטה היתה נכונה- זה הדבר היחידי שאסור לעשות- אני אפילו סירבתי לנתיחה בגלל זה, הכאב שאנחנו חוות כל כך גדול שלאכול את עצמך מבפנים ולהוסיף את הכאב והכעס המיותרים האלו הוא הדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות, את בחרת להציל את הילד שלך מחיי סבל על פני ההימור שאולי את תזכי בילד בריא, זו החלטה שאין בה אנוכיות ויש בה המון רחמים, זה מצחיק אבל כשאמרו לי שאני אמיצה ושאני עושה החלטה "חסרת אנוכיות" לא האמנתי ואפילו כעסתי כי הרגשתי אנוכית, אני עדיין מרגישה שהיה בהחלטה שלי גם שמץ של "אנוכיות" כאילו לקחתי את הדרך "הקלה" ושאלוהים ישמור אותנו אם זה ה"קל" ולכן אני בטוחה שגם לך קשה לקבל את דברי- אבל יחד עם הרגשות האלו של כעס עצמי אני בטוחה בדבר אחד- החיים של הבת שלי, איכות החיים שלה , היו הדבר האחד שלא הייתי מוכנה להמר איתו ואני בטוחה שאת תסכימי איתי על זה- וזה דין דין היקרה מה שעושה את ההחלטה שלך לנכונה. אומרים שאסור להגיד "אני אף פעם לא..." כי אלוהים ישלח לך שיעור אחר, אני הייתי מאוד נגד הפלות, גם כשאמרו לי בשבוע 16 שמשהו כנראה לא בסדר ושאני צריכה לשקול הפלה-אמרתי -בשום פנים ואופן לא! לא על הפרק! כולם טועים אני אחכה לבדיקת המומחה שתגיד שכולם טועים או שיגיד לי איך לתקן את זה! ולקבל את ההחלטה לבצע הפלה היתה מבחינתי, במידה מסויימת גם שבירה של האמונות בהם החזקתי וגם זה היה מאוד קשה והצלחתי לעשות מהפך שכזה רק כי האמנתי שאני אכן עושה את הדבר הנכון והאוהב ביותר שאני מסוגלת לעשות עבורה. גם לי אין תשובה על השאלה למה, והריקנות היא מעיין חור שחור , לפעמים כואב ולפעמים פשוט ריק , נטול רגשות כאילו מישהו לקח לי את היכולת להרגיש משהו, כל דבר שהוא! אני רוצה להאמין שהיא בחרה אותי להיות אמא שלה גם לזמן כל כך קצר כדי לקבל ממני אהבה שהיא היתה צריכה, ללמד אותי מה זו שמחה אמיתית ובעיקר ללמד אותי לאהוב בצורה וקיבולת שלא ידעתי שקיימת בטח לא בי ואין לי שום דרך אפילו להסביר אותה, אני משתדלת להודות לה על השיעור הזה ועל השימחה שהיא מילאה אותי בה בחודשים האלו, כל פעם שאני חושבת עליה ועצוב לי ולפעמים זה הדבר היחידי שמפסיק את הדמעות. לקבל אותה ,גם רק לזמן כל כך קצר עשה לי סדר מוחלט בסדר העדיפויות של חיי גיליתי דרכה מה באמת חשוב בחיים, מה אמיתי וכמה כל השאר לא. זו בהחלט לא תשובה לשאלה למה, אבל אולי זה שבריר קטן ממנה?!

היי, רק מי שעברה את זה - תוכל להבין אותך .. השנים עברו ואני מקווה ובטוחה שמצאת את הדרך הנכונה לך. לפני 4 חודשים עברתי גרידה בשבוע 21 , התהליך היה דומה ללידה שקטנה רק שבסוף הרדימו אותי וביצעו את "הניקיון" באמצעות גרידה. עברתי גיהנום לא יתואר, אף אחד לא הצליח להבין את הקושי והשכול .. באמת שניסו המשפחה והחברים .. אבל לא נראה לי שהצליחו להבין את הרגשות שלי.. יצא לי להפגש עם מישהו שעברה את זה והיא תרמה לי במידה מסויימת, זה הטיפ שאוכל לתת למעשה , להיפגש עם מישהי שחוותה על בשרה ,זה נותן תחשובה "שאני לא לבד" ושיש עוד בעולם נשים שקרה להן את אשר קרה לי, לצערי :( עכשיו אני אחרי, מקווה לבשורות משמחות!