אז החלטתי לכתוב...

היי, אני כבר כמעט 11 חודשים אחרי כניסה להריון ראשון. כמעט 9 חודשים אחרי גרידה בעקבות הפסקת דופק. וכמעט 4 חודשים אחרי הטיפול הכימותרפי האחרון(מתוך שלושה)בעקבות גילוי של מולה חלקית... עוד מעט אפילו יאשרו לי להכנס להריון שוב. הזמן אכן עושה את שלו. אבל הכאב מוצא אותי לפעמים.לפעמים גם הרבה... כולן סביבי בהריון. תמיד זה ככה, אה?! הסביבה שלי חמה ואוהבת.משפחה, חברים... בעל מקסים שלא יכולתי לבקש מישהו תומך ומדהים ממנו. אבל יש משהו בי שנורא רוצה למצוא מישהי בדיוק כמוני!! זה בא לי בתקופות,להכנס לאתרים ולחפש... אבל אף פעם לא היה לי אומץ לכתוב. יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב אבל זה נראה לי מעמיס... גילי, ראיתי שאת גם מטפלת בהפרעות אכילה. מצד אחד אני מרגישה- וואו, בכל הבעיות שלי את נוגעת. מצד שני כבר אין לי כח... תודה על ההקשבה, אם מישהי אי שם מרגישה קצת דומה, אשמח לשמוע... תודה.

זה תופס אותי בזמנים הכי לא הגיוניים כשאני חושבת שהכל כבר טוב ואני כבר בסדר אני 6 חודשים אחרי הפלה בגלל הריון לא תקין יש ימים שאני בסדר והכל כאילו כלום לא קרה ואז פתאום יש ימים שאני מרגישה שאני צריכה אישפוז דברים פשוטים כמו לקנות בגדים (ואז לגלות שהדימוי העצמי הXS שלי כבר לא תואם את הגוף שלי אחרי הריון)מחזיר אותי אחורה בבום ואני מסוגלת ככה פתאום לאבד את מצב הרוח המרומם לטובת מחשבות נודדות על מה שעברתי ומה שאיבדתי. כשאמרתי לאמא שלי שאני חושבת ללכת לטיפול היא היתה בשוק (אפילו בהלה הייתי אומרת) ואמרה אבל את נראת טוב ,את עובדת מחייכת ,חיה, הייתי בטוחה שהכל בסדר. ונכון הכל בסדר..עד הרגע שבו זה לא והכל צף חזרה. וזה כל כך נכון שכולן בהריון ולא רק בגלל שאני רגישה אז אני רואה אותן- כ-ו-ל-ן סביבי בהריון/יולדות ואם זה לא מספיק לכולן יש בנות, כמה קשה לי לשמוח בחיוך מלא עבור החברות הטובות שלי כשאני רק חושבת על הילדה הקטנה שכמעט היתה לי טוב שכתבת לפעמים לדבר עם אחרת זה הדבר היחידי שעוזר, תנסי לכתוב בעצמך וגם לקרוא ולכתוב לאחרות אני חושבת שבכל אחת מאיתנו יש את הצורך הזה, אני יודעת שאצלי הוא חזק וזה אחד הדברים שחסרים לי, הצורך לדבר עם מישהיא בגובה העיניים, מישהי שמבינה את הכאב והפחדים בלי רחמים והליכה על קליפות ביצים פשוט לדבר עם מישהי אחרת ולגלות שאת לא מוזרה וגם לא לבד! יעל.

יעל, אני כ"כ שמחה שכתבת חזרה. אני קוראת את מה שאת כותבת בפה פעור. כאילו הציבו לי מראה מול העיניים. יצא לי לדבר עם נשים שהיו להן בעיות שונות ואף קשות משלי. אבל אף אחת לא היתה בזמן הווה. לשמחתי לכולן ילדים מדהימים, כך שזה נותן פרספקטיבה אוביקטיבית לעתיד. אבל אף אחת לא הרגישה לי כמו שאת מרגישה לי עכשיו. כפי שכתבתי-עברתי טיפול כימוטרפי בעקבות מה שהיה. סיפרו לי במחלקה-שאגב, הצוות שם היה מדהים!- שהיו שתי בנות במצבי שעברו את הטיפולים יחד. וכ"כ רציתי מישהי לידי. (לא שאני מאחלת לאף אחת לעבור את זה-אבל- את יודעת...) שתיהן אגב ילדו מאוחר יותר ושלחו תמונות למחלקה. :) את יודעת, אין לי ספק שיהיה בסדר! אבל, קודם לא היו פחדים. ועכשיו יש... ברור לי שאני חייבת לחשוב חיובי כי זו הדרך היחידה. צריך לפעמים לעבוד על זה. אמא שלי אגב, חשבה שאני בדיכאון. יש לי, כמוך, ימים טובים וימים שהכל צף. וכל הזמן זה משתפר. אבל יש את הרגעים... אני, בעזרת דחיפה מאימי, התחלתי ללכת לטיפול לפני כחודש. לא ממש ידעתי מה אני רוצה. אבל ידעתי שאני צריכה עזרה. אמרתי, יאללה. פשוט ללכת. לא יהיה טוב?! נמצא דרך אחרת. תשמעי, זה פשוט הרים אותי מהרצפה. הייתי סמרטוט. ואגב, המטפלת אמרה שאני לא בדיכאון. כל מה שאנחנו עוברות הגיוני ומה לעשות, מתבקש. זו טראומה. איבדתי את האור בעיניים והנה הוא חזר... אני כ"כ ממליצה! וואו, אני יכולה להמשיך לכתוב שעות... אני אעצור כאן לבינתיים... תודה יעל. עשית לי את היום. אני מרגישה לא לבד! מקווה לשמוע ממך מהר... דנה