הפסקת דופק בעובר

שלום. אני בת 29 שבוע לפני איבדתי את בני היקר בסוף הריון בחודש תשיעי, ביום שישי האחרון סגרתי שבוע 40 ובבוקר מוקדם הופיעו לי צירים סדירים של כל 3 דקות היתפנתי לבית חולים ושם בחיבור למוניטור התגלה למזלי הרע שאין דופק לעובר, באותו רגע חשבתי שאני מתה אדמה הלכה לי מהרגלים חשבתי שזה סרט שחור שרץ לי לא האמנתי למה ששמעתי וראיתי. לאחר 10 שעות של לידה באופן טבעי וחוסר התקדמות של הלידה עברתי ניתוח קיסרי, זה היה הריון 4 ולידה 2. הוסבר לנו לאחר הניתוח שלא היה סיבה ברורה להפסקת הדופק, כי לא היה חבל הטבור סביב צווארו ולא היתה היפרדות השילייה, לא ביצענו נתיחה לאחר המוות כי בעלי לא הסכים, אני לא מפסיקה להאשים את עצמי על זה כי אם היתי מבצאת ניתוח קיסרי בשבוע 38 אולי היתי מצילה אותו והיום הוא היה איתי ולא באדמה בגללי. לא רציתי לבצע ניתוח קיסרי כי הלידה הראשונה היתה בניתוח קיסרי מסובך מאוד וגם הרבה אנשים אמרו שקורים הרבה מקרים שלידה השניה יכולה להיות טבעית ולא חייבת להיות בניתוח אבל היום אני מאוד מצטערת על זה מאוד ולא יכולה לסלוח לעצמי את זה, בתי הבכורה קיבלה את זה קשה מאוד היא בת 5.5 שנים ביסרתי לה רק אתמול שזה מה שקרה.קשה לי מאוד אני חיכית לו הרבה זמן ומאוד מפחדת שהריון הבא יסתיים בצורה דומה בתודה להיתייחסות מראש א,ז

תודה על התייחסות לשאלה, אני נעלמתי למעט זמן כי לא מסוגלת להיתמודד עם זה, כנראה שאני בחורה מאוד חלשה ובכיינית לא קטנה. נכון לעכשיו עבר כבר כמעט חודש ועדין זה לא עוזר כל יום אותו בכי ומחשבות מרובות, סרט שרץ מהרגע שבאתי לבית חולים לרגע של הבסורה. לפעמים בא לי לברוח ולא לשמוע שום דבר, אני רואה תמונות שלו אני מתפרצת בבכי, בא לי לשבור את המצלמה, למרות שאני יודעת שאם אשבור זה לא יעזור. לא לראות אני לא יכולה כי כל פעם אני רוצה לראות אותו שוב ושוב. הניחומים של האנשים ומליון שאלות מרגיזות ומשגעות אותי נורא, " אלוהים נתן אלוהים לקח" " וזה כנראה לטובה" אוף נוראה קשה,אני כבר מנסה לא לצאת מהבית כמעט, בחיים לא חשבתי שאני אצטרך לעבור משהו כזה. הילדה שלי עוברת את זה מאוד קשה, כל יום נזכרת בו , בציורים שלה היא מציירת אותו ואפילו רושמת את שמו בציור, כשנזכרת בוכה הרבה, אני מנסה להרגיע אותה, להסביר לה.היא שואלת אותי שאלות כאלה של ילדה בוגרת (כמו בת 10-12)וזה הופך אותי מבפנים אני רוצה להיתפרץ בבכי אבל לא יכולה כדי שהיא תראה אותי בוכה, אבל בפני הכל בוכה. אני שמתי לב שהיא הפכה להיות ליותר רגישה, קשורה אלי מאוד, אני לוקחת אותה לגן אז היא בוכה ולא רוצה להיפרד בערך חצי שעה. אני לא יודעת מה לעשות קשה לי אם זה, אני לא רוצה לפגוע בה. אולי יש דרך בלהסביר לה בצורה כזאת שלא לפגוע בה ושתישכח מזה.

תודה על התייחסות לשאלה, אני נעלמתי למעט זמן כי לא מסוגלת להיתמודד עם זה, כנראה שאני בחורה מאוד חלשה ובכיינית לא קטנה. נכון לעכשיו עבר כבר כמעט חודש ועדין זה לא עוזר כל יום אותו בכי ומחשבות מרובות, סרט שרץ מהרגע שבאתי לבית חולים לרגע של הבסורה. לפעמים בא לי לברוח ולא לשמוע שום דבר, אני רואה תמונות שלו אני מתפרצת בבכי, בא לי לשבור את המצלמה, למרות שאני יודעת שאם אשבור זה לא יעזור. לא לראות אני לא יכולה כי כל פעם אני רוצה לראות אותו שוב ושוב. הניחומים של האנשים ומליון שאלות מרגיזות ומשגעות אותי נורא, " אלוהים נתן אלוהים לקח" " וזה כנראה לטובה" אוף נוראה קשה,אני כבר מנסה לא לצאת מהבית כמעט, בחיים לא חשבתי שאני אצטרך לעבור משהו כזה. הילדה שלי עוברת את זה מאוד קשה, כל יום נזכרת בו , בציורים שלה היא מציירת אותו ואפילו רושמת את שמו בציור, כשנזכרת בוכה הרבה, אני מנסה להרגיע אותה, להסביר לה.היא שואלת אותי שאלות כאלה של ילדה בוגרת (כמו בת 10-12)וזה הופך אותי מבפנים אני רוצה להיתפרץ בבכי אבל לא יכולה כדי שהיא תראה אותי בוכה, אבל בפני הכל בוכה. אני שמתי לב שהיא הפכה להיות ליותר רגישה, קשורה אלי מאוד, אני לוקחת אותה לגן אז היא בוכה ולא רוצה להיפרד בערך חצי שעה. אני לא יודעת מה לעשות קשה לי אם זה, אני לא רוצה לפגוע בה. אולי יש דרך בלהסביר לה בצורה כזאת שלא לפגוע בה ושתישכח מזה.