עברו כבר שלושה שבועות...

עברו כבר שלושה שבועות מאז הרגע ששכבתי מסוחררת מההתחלה של ההרדמה על מיטת הניתוחים והקטנה שלי בועטת לי בבטן... בשבוע 21 התגלה לה מום קשה וחמור בלב, במשך שבועיים מורטי עצבים הלכנו להרבה חוות דעת ובדיקות ולא הצלחנו לקבל החלטה. בסופו של דבר קיבלנו החלטה להפסיק את ההריון, ההפלה נעשתה בגרידה בשבוע 24. זה היה החודש הכי נוראי בחיים שלי, ללא התמיכה האינסופית של בת זוגי והילד שחיכה לנו בבית לא יודעת איך הייתי שורדת את הזוועה הזאת. היום הכל נראה כבר רחוק יותר, לפחות פיזית. הריקנות שהיתה בבטן חלפה, הדימומים חלפו, הציצים כבר לא גדושים וקשים כמו אבנים, הצוואר כבר לא תפוס, הראש כבר לא כואב... רק המחנק בגרון עוד לא לגמרי עוזב אותי. כולם אומרים שקיבלנו את ההחלטה הנכונה אבל זה מוזר לי שההחלטה הנכונה גורמת לכל כך הרבה כאב נפשי ופיזי. עכשיו אני כבר בסדר אפשר להגיד, חזרתי לשגרה, נראה לי שההורמונים התאזנו ואני כבר לא בוכה כל כך. מרגישה חזקה יותר להתמודד עם השאלות של האנשים בלי להתחיל לבכות... ואפילו מרגישה שמחה ומאושרת. אבל בראש לא מפסיקות לי המחשבות.... אני אומרת לעצמי שבסוף ישעמם לי לחשוב על זה כל הזמן ואני יעבור הלאה. יש לי גם מחשבות על העתיד ועל ההריון הבא אבל כל פעם שאני בנסיעה או לפני השינה יש לי אוטוסטרדה במוח. זה הגיוני לחשוב כל כך הרבה..? אני בסדר כמו שאני מרגישה או שאני לא בסדר?