לא באמת מתאוששת

גילי שלום, עברו שלושה שבועות מאז שעברתי גרידה (ושמישהו כבר יחליף לזה את השם הנוראי הזה!), זה לאחר ששבוע קודם לכן נודע בבדיקת אולטראסאונד די שגרתית שהדופק פסק לאחר שבועיים שנצפה לראשונה די איטי. בן זוגי לא נכח בבדיקה זו והאדישות והאופן שבו הרופא התנסח עשה את הבשורה קשה ועצובה יותר. במהלך שבוע זה נפגשתי עם עוד רופאים כיוון שהרופא הקבוע שלי יצא לחופשה, ונקבעה לי גרידה לעשרה ימים מאוחר יותר, בנוסף ל"ועדה להפסקת הריון" (כאילו שבחרנו בזה...) בכל אופן, יומיים לפני הגרידה המיועדת, התחיל לי דימום קשה וכאבי תופת שהובילו אותי אל בית החולים, שם נאמר לי שאני חווה הפלה טבעית וששק ההריון תקוע בצוואר הרחם ולכן אני חווה סוג של לידה. ההבדל הוא שאנחנו יצאנו מבית החולים בידיים ריקות לאחר גרידה. ההחלמה הפיזית היתה סבירה ונשארתי עם ההתמודדות הנפשית. בן זוגי תומך, אוהב ומעודד, יש לו כוונות טובות ואופטימיות אבל אני מרגישה שהוא לא באמת מסוגל להבין את זה. ההריון נקלט ברחמי מהר יחסית ובאותה מהירות התרגלנו לרעיון ו"בנינו תוכניות". אני מרגישה ריקנות ואכזבה, עצב גדול וחוסר שליטה על הגוף ובכלל. הכל היה כ"כ פתאומי וזה קרה בשבוע תשיעי כך שכבר בטן קטנה החלה לבצבץ. אני חושבת שחלק מהתחושה הוא ששלוש חברות מאוד טובות שלי בישרו לי לאחר הגרידה שהן בהריון, כל אחת בשלב התחלתי כמעט כמו שאני הייתי. אני באמת שמחה בשבילן אבל נורא עצוב לי בגללי... כולם כ"כ מדברים על ההריון כמשהו חיובי ושמח ואף אחד לא באמת מדבר על אלה שמפסיקים ונופלי בדרך. אני עובדת עם ילדים והם נותנים לי כוחות אבל איכשהו תמיד בערבים אני נכנסת למן דכדוך כזה, בוכה, כועסת, לא מבינה למה...

היי יקירה. אני כבר חודשיים אחרי. לקח לי בערך חודש להתאפס על עצמי. כלפי חוץ תפקדתי כרגיל, בפנים כאב לי מאוד, אפילו נראה לי שחוויתי דיכאון קל. מה שכתבת מאוד הזכיר לי את עצמי:גם אני נקלטתי במהירות וכל כך שמחתי.. תוכניות, תכנונים מחשבות ותחושות.. האובדן היה לי מאוד לא פשוט (כמוך, בשבוע 9). בן זוגי תמך אבל לא הבין עד הסוף... אמרתי לעצמי שהוא גם לא יכול להבין, מעצם היותי אישה והוא גבר. גם אני לא יכולתי לשאת את המילה הנוראית הזו!! התבשרתי שבנוסף לחברות שלי אחיותיי בהריון. כשהאחרונה בישרה לי בטלפון כבר לא יכולתי להכיל את זה ולא יכולתי לעצור את הבכי, ואין כל קשר לאהבתי אליהן. לא יכולתי להסביר לעצמי למה כל כך קשה לי. אבל הכי כאב לי זה שבן הזוג של לא הבין למה קשה לי כל כך. מבחינתו צריך להתקדם הלאה. בכל זאת, אני רוצה לעודד אותך ושתתחזקי. את תראי שהזמן מביא הקלה מסויימת וגם המטרה נשארת לנגד עינינו..

היי, תודה על המילים החמות... אני פה רק כמה דקות ובוכה מכל דבר שמישהי פה כותבת. כ"כ מדזהה עם כל אחת בדרך זו או אחרת. אחת החברות שספרה לי על ההריון היא ממש כמו אחות ועוד חברה מאוד מאוד טובה ילדה היום (בשעה טובה אחרי שנתיים וחצי של טיפולים מייגעים) אני מרגישה רע כי קשה לי כרגע בגללי ולא כי אני בן אדם שלא מפרגן או שלא שמח בשמחת אחרים. 6 אמהות של ילדים שאני עובדת איתן בהריון וכל בטן כטנה צובטת לי בלב. בקיצור לא קל. אני חרדה לעבור חוויה כזאת שוב וזה כרגע המועקה העיקרית מעבר לאובדן והעצב. מחזקת אותך גם ואתפלל עבורינו לבשורות טובות ומחשמחות!

גילי היקרה, תודה על התגובה המהירה והתומכת. נכנסתי לכאן במקרה אתמול ואני כבר מרגישה לא לבד. פתאום לקרוא מקרים של בחורות נוספות שחוו דברים דומים לחוויה שלי זה נותן כוחות כי הן מבינות באמת. רק כשקראתי את התגובה שלך "נפל לי אסימון" והבנתי שאכן החוויה היתה גדושה בטראומות קטנות לגוף ולנפש. החלטתי לתת לעצמי זמן ולא להתרגש מכל יום שהוא קצת עצוב יותר מהרגיל, אנסה לחוות את הכאב ולא לעצור את הבכי, זה מאוד משחרר אותי. אני מודה לך ולבנות שכותבות כאן, משתפות ותומכות, על המילים הרכות, המכילות. מעריכה זאת בכל ליבי ומקווה לבשורות טובות ומשמחות לכולן! תודה תודה תודה