געגוע

מתקרבת לתאריך בו הייתי אמורה ללדת את בננו השני. למרות שלזמן יש כח ריפוי משלו,יש בסיטואציה הזאת עניין אחר. לכאורה,אני מתרחקת מהיום בו נאלצנו לסיים את ההריון , עם זאת ההתקדמות לכיוון תאריך הלידה מעצימה כל כך את האובדן ואת הפספוס. זה בדיוק כמו יום זכרון לאדם אהוב אולם ביום זיכרון מציינים את מותו של האדם. כאן , אני כואבת את יום הלידה, שלא תהיה. בני מחמלי לא מפסיק להזכיר אחים. הוא רואה את הילדים בגן עם אחים ואחיות,הם מדברים עליהם והוא מבין כי הוא לבד. אני שומעת אותו מדבר עם חברים על "אח שלי" ו " אחות שלי". הוא עסוק בלהבין את מבנה המשפחה,את המארג הנפלא והחם הזה. הוא כרוך אחרי בעלי אהובי ונהנה כל כך מזמן האיכות היקר שהוא מבלה עם שנינו. בטיול משפחתי,בשבת סביב השולחן.הוא שמח כל כך שאנחנו ממלאים את שולחן השבת במשפחה ובאורחים רבים.אף אני. כך יש תחושה של משפחה גדולה ושמחה. ואנחנו אכן שמחים,גם כשאין אורחים. ביתינו מלא במוזיקה ובשירה. בשבת השולחן רועד מעוצמת זמירות השבת ומהתיפופים על השולחן.רוקדים,שרים,מטיילים,מפרגנים ואוהבים. תמיד. איני רוצה שיהיה בן יחיד. אני רוצה שיהיה לו אח או אחות לדאוג לו,לטפל בו,לגדול ולריב איתו, לגונן עליו ולאהוב אותו. אני רוצה שילמד לחלוק ולוותר, שיבין שעל אף אהבתינו העצומה אותו יש לנו עוד המון מקום בלבבינו לתת אהבה לאחר ועדיין לתת לו. איני רוצה שיאלץ לשאת את עול גידול ההורים על כתפיו לבדו. זהו עול גדול. עיניו של מחמלי יוצאות לתינוקות בעגלה, עיני התכלת היפות שלו כמהות לאח תינוק. פניו המלאכיות מלאות חמלה ורגישות עת הוא מלטף בעדינות פנין של אח קטן של חבר ומושיט לו יד מתוקה ועוזר לו לקום. את ילדי הבכור ילדתי מטעמים אגואיסטים , מתוך רצוני העמוק להיות אמא. עתה שזכיתי לשמש בתפקיד נשגב זה אני חשה כי אנחנו ח י י ב י ם לבננו היקר שיגדל בחברת אח או אחות. מר ליבי שאיני מתכננת את יום הלידה שהיה אמור להתרחש בעוד שבועיים. כואב לי שאיכזבתי. כל כך רציתי להניק למשפחתי האהובה ולעצמי את המתנה היפה ביותר - תינוק,אח,אחות. מייגעת אותי המחשבה שאצטרך לשוב ולעבור את כל התהליך של הכניסה להריון,הבדיקות שלא נגמרות והלחץ. הלחץ המטורף שידיר שינה מעיניי. הפחד ששוב אאלץ לעבור את אותו סיוט נוראי ולשוב הביתה חבולה וכואבת,בידיים ריקות... וממקום כואב זה אני מרימה את עצמי ומבהירה יום יום: בני לא יגדל לבד. אני אתן לו את המתנה המדהימה הזאת.לא אוותר.

אמא אוהבת יקרה, המכתבים שלך כתמיד חונקים את הגרון, וקשה למצוא מילים לנחם ולעודד. אין ספק שהפצע אף כי נראה כמגליד, יש תקופות שנראה שהקליפה נסדקת מחדש. מועדים כאלה, כתאריך הלידה המתקרב אכן שורטות שוב את הגלד הטרי ונראה שמחזירות אותנו אחורנית. בקשר לבנך-יש תקופת גיל מסויימת אצל ילדינו, בה למרבה הפלא בזמן בו אצל משפחות אחרות או חברים לגן, בהם אנו שומעים על קינאת אחים- דווקא אצל בנינו היחידים- אותה תקופה מגלה השתוקקות לאח או אחות. אני זוכרת את אותה התנהגות אצל בני. בפעם הראשונה ששמעתי ממנו משהו בנושא היה כשהסתכל על הדפס התינוק המחייך מאריזת החיתולים שלו, ושאל בתמימות- אמא, מתי יהיה לי אח? ומאז... הוא לא הפסיק לשאול זאת כמה וכמה שנים... בגן הציבורי תמיד היה מחפש את חברת הקטנים ממנו, ואני הייתי משוספת לגזרים שוב ושוב עם משפטים כמו "למה את מחכה בדיוק... הרי הוא ממש דורש אח או אחות..." כאילו זה תלוי בי... ואולי זה כן תלוי בי? ואולי כן אני אשמה, באומללותו של בני? בכמיהה שלו למשהו, שהוא טבעי עד כדי מיאוס, אצל חבריו לגיל?...". התהום אין לה גבולות. רגשות האשם וההלכאה העצמית גם לא ידעו שובע... אבל בי נשבעתי שכל עוד יש בי רחם, לעולם לעולם לא אפסיק לנסות להרות. למען בני. הרי אין דבר שלא אעשה למענו!! רק זאת עוד אומר- ביום השנה מההפלה האחרונה- נולדה ביתי האהובה. אחות לילד המקסים בעולם. תשע שנים הפרש אמנם- אישיות אחרת לחלוטין, אך האהבה ביניהם היא ניכרת ובלתי ניתנת לתאור. כל אחד בדרכו, ופער הגילאים אכן ניכר, אך עדיין- יש להם אחד את השני. ההפרש ביני ואחותי הבכירה הוא שנה וחודשיים ויחד עם זאת איננו כה קרובות, כך שאין הכרח שפער גילאים כן או לא ייצור ריחוק, ולהיפך. בכל מקרה- עושים מה שאפשר. והמיטב שאפשר לעשות- הוא פשוט- לא לוותר לעולם על החלום! אוהבת ושולחת לך חיבוק מחזק.

שלום לך, אני קוראת מה שאת כותבת ומזדהה עם התחושה, בדיוק עברתי את תאריך הלידה המשוער שבו גם כן לא ילדתי את בני השני.. זה היה יום עצוב,עד לאותו יום הבנתי וידעתי שכבר לא יהיה לנו תינוק חדש במשפחה, אבל הגוף והראש התנהגו כאילו אני עדיין בהיריון עד לאותו יום של תאריך הלידה המשוער. כמוך, גם אני מקווה להקלט להריון ושאולי נתמלא בעלי ואני באור חדש כמו שממלא אותנו בננו הבכור,. שום דבר לא יבוא במקום אותו תינוק, אלא כהמשך בריא לחיינו. מקווה שלאחר היום הקשה, תתמלאי בכוחות להמשיך הלאה ושהריון נוסף יגיע במהרה, יעבור בשלום ותצאי מחדר לידה בידיים מלאות.אני מתארת לעצמי שלעולם לא נשכח שהיה לנו (לך ולי) עוד ילד אחד שלא זכינו להכיר אך מה שיבוא אחרי ימלאאותנו באושר גדול שהחוויה הקשה הזאת תתפוס מקום של כבוד, מקום פחות כואב בצד. שלך, אליה (כך חשבנו לקרוא לבננו השני)