רוצה לשתף

היי לפני חודש וחצי איבדתי את הבנות שלי. הייתי בהריון עם תאומות ובשבוע 22 התחילה להתפתח לי לידה. צוואר הרחם התקצר ולבסוף נמחק לגמרי והיה פתוח לכל אורכו. את בשורת האיוב קיבלתי בהפתעה גמורה. זה היה ערב יום הזיכרון. הרופאה בבית החולים ראתה את האולטרסאונד ומיד לפי מבטה הבנתי שהמצב לא טוב. היא פירטה בפנינו את הפרוגנוזה ובשניה שסיימה את דבריה נשמעה הצפירה. אני מיררתי בבכי, בעלי היה המום והרופאה עומדת בצפירה ומלטפת את ברכי. הוצבו בפנינו 2 אפשרויות שתוצאותיהן רעות. האחת - לנסות ולמשוך את ההריון עד כמה שניתן (הצפי היה למקסימום שבוע - שבוע וחצי לכל היותר) ואז התוצאה היא עוברים שיתכן וישרדו אך עם פגמים קשים מאוד (50% סיכוי לפיגור קשה ועוד חוליים ותסמונות שעדיף שלא אציין כאן). כששאלנו לסיכוי שיצאו בריאות נאמר לנו כי הוא אפסי. השניה - לסיים את ההריון באמצעות זירוז. בחרנו בכאב רב באופציה השניה. למזלי הייתי מוקפת במשפחתי החמה במהלך כל אותו היום. לא עזבו את מיטתי לרגע. במהלך אותו היום עוד הרגשתי אותן בועטות. סירבתי ללטף את הבטן ולהרגיש אותן - ידעתי שלא אוכל לשאת את הכאב הזה. גם צוות בית החולים היה מאוד תומך. בחדר הלידה ביקשתי שלא לראות אותן, פחדתי מאוד שזה יצלק את נפשי ושלא אוכל להוציא את המראה מהמחשבות שלי. אימי, ששהתה איתי במהלך הלידה (לא רציתי שבעלי יחווה את הכאב הזה, הסבל שלו באותו יום היה רב מאוד והעדפתי שיקבל תמיכה משאר בני המשפחה בחוץ), חשבה לבקש להחזיק אותן ולהיפרד מהן אך ויתרה על הרעיון. בשעת הלידה היתה דממת אלחוט בחדר, פחדתי פחד עמוק שמא אשמע קול בכי או מחנק, פחדית שלא אוכל לשאת את זה. חודש וחצי עברו מאז. חזרתי לעבודה לאחר כשבוע וזה היה צעד חכם עבורי, העבודה עוזרת לי לא לחשוב על זה. בהתחלה באמת הרגשתי טוב יותר אבל הכאב לא נעלם. אני שבה ומשחזרת בראשי את כל מה שהיה. למרות שחלקים שלמים מהיום הזה פשוט נעלמו לי מהראש (אין לי מושג איך, אולי מנגנון התמודדות של המוח?), אני חיה מחדש את היום הזה. התחושה שלהן יוצאות לי מהגוף, לא יודעת אפילו איך להסביר. המחשבה על כך שאולי כן הייתי צריכה להיפרד מהן ולראות אותן, להרגיש אותן...אני מאוד אמביוולנטית בנושא הזה. החיפוש הבלתי פוסק אחר סיבה, למה זה קרה לנו? האם עשיתי משהו לא בסדר? אני כל הזמן חושבת שהן היו בחיים, הרגשתי אותן בועטות והרבה. זאת היתה התחושה הכי מרגיעה שיש ואין אותה יותר. הן היו בריאות ולא נותר להן סיכוי מאחר והתפתחה לידה, המחשבה הזאת כל כך מעציבה אותי. פתאום אני רואה מסביבי המון עגלות תאומים. השבוע נכנסתי לחנות וראיתי אמא עם תאומים בני יומם. לא יכולתי לעצור את הבכי. בערבים ובלילות אני בוכה מכאב, אני מתגעגעת אליהן. זה הסיפור שלי, מקווה שלא העמסתי מידי.

לאנונימית עצובה, כואבת את כאבך,מבינה את הגעגועים. המחשבות והתחושות שלך הן טבעיות ומשותפות לכולנו. הגעתי למסקנה שאין טעם להתעסק בשאלות של "מה היה אם" ו"מה עשיתי לא בסדר", האמיני בכל ליבך שכך רצה הגורל ואלו נשמות טהורות שעשו את תיקונן בעולמנו. אני חושבת שעשית נכון שלא ראית אותן, גם אני בחרתי לא לראות את תינוקי, המראה הזה יכול היה להיות קשה מנשוא.. אני חושבת שמותר לנו מידיי פעם להתעצב ולחשוב על מה שעברנו, גם אם הסביבה לא תמיד מבינה, אנחנו כאן נבין. מאחלת לך הריונות ולידות תקינים וילדים בריאים אמן. שלך, אליה.

שלום אנונימית עצובה יקרה אני קוראת את סיפורך וכולי מתמלאת כאב עצום וחד כאב ששנינו חולקות יחד אין לי מילים שיקלו את מצבך כפי שאין לי עבורי אני יכולה לשלוח לך מכאן רק חיבוק גדול וכנה מאחת שמבינה את כאבך הלוואי ושנינו וכל אישה לא תחווה כאב שכזה האובדן הזה יקר מפז אבל במקרה שלך יקרה תתנחמי תאמיני כי עשית את הדבר הנכון האחראי והמחויבות המוסרית שלך בתור אמא שלהן לדאוג להן כי אם הן היו באות לאוויר העולם לפי התחזיות(הכואבות) הן היו סובלותתתתתת וכך גם אתם הצלת אותן מחיים של כאב ויגון תאמיני שכנראה זה לא היה זמנן לבוא ואל תתני לאשמה לכרסם בך בהחלטה שקיבלתם הפגנת את מלוא האהבה הדאגה האמא שבך! חזקי ואל תשברי שולחת לך חיבוק גדול ותומך מאחת שכואבת עד בלי די....