ילדתי בשבוע 20

ההריון היה תקים וכל הבדיקות תקינות קמתי בבוקר עם כאבי גב והלכתי למרכז בריאות האשה שם הכאבים התחזקו והתחיל דימום קל כשבדקה אותי הרופאה היא אמרה שיש פתיחה ולנסוע מיד למיון שם התקבלתי מהר כשהכאבים מתחזקים ואני לא מבינה מה בכלל קורה עדיין לקח זמן וכשהרופא בדק אותי הוא שלח אותי עם הסניטר לחדר ניתוח כשהכאבים מתחזקים הרופאים עשו אולטרסאונד וראו שיש דופק והחליטו להרדים אותי כי הייתי בסערת רגשות כואבת ולא רוצה ללדת עדיין כשהתעוררתי בעלי אמר לי שהתינוק שלנו נולד חי והופאים לא נתנו לו סיכוי ונתנו לו לגווע אני שהייתי בהתעוששות עם שטפי דם חזקים צרחתי בבכי ולא רציתי לראות אף אחד ומאז ועד היום חודש ושבוע לא מפסיקה לחשוב עליו שאפילו לא נתנו לי לראות אותו לגעת בו ולהרגיש אותו ובכלל הכי חשוב לו נתנו לו סיכו כי עם ההריון היה מחזיק עוד שבועיים ייתכן והיה לו סיכוי באתי עם תינוק שבעט יום קודם והרגשתי כל תנועה שלו ויצאתי ריקה אומנם יש לי 2 בנות ובן בבית אבל זה היה הילד שלי כולם אומרים יש לך ילדים ויבואו עוד אבל זה יחד בפני עצמו והוא שלי אני כל היום קוראת כתבות מחפשת עם אפשר היה להציל אותו ולא מוכנה לשמוע שזה היה מוקדם מידי מה גם שאף רופא לא טרח לבוא ולהגיד לי מה קרה ולמה ומה עושים הכל הייתי צריכה במאמצים לדלות מידע כמעט בכח מבעלי ומהמשפחה שהגיע במהירות בית חולים כולם אומרים תיקון וכאלה אני לא מאמינה בשטויות האלה לפעמים מאשימה את עצמי לפעמים מאמינה למעלה ויותר פעמים שלא לא יודעת מה לעשות והכי קשה החלב שעוד היה לי בחזה ולא היה למי לתת הוא היה אמור לאכול אותו והשאלות של הילדים אחרי אמא את עוד בהריון אמא מה קרה לתינוק או אמא אפו קברו אותו אני לא מתמודדת עם זה כועסת ומנסה בעדינות לענות ביקשתי מבעלי לבדוק אפו קברו אותו והוא אומר שהוא לא מסוגל להתמודד עם זה כי הוא חווה אובדנים בחיים וגם ככה הוא סובל הרבה פעמים מחרדות וכאלה והוא לקח מאוד קשה את המקרה ואני רואה אותו מנסה להסתיר את הבכי שזה קורע לי את הלב עוד יותר הוא יתום מגיל שנה ותמיד רצה משפחה גדולה וכל כך חיכינו לילד הזה הילדה הגדולה שלי אחרי הפריה השניה טבעי והשלישי אחרי קצת עזרה של כדורים והילד הזה גם באופן טבעי לא יודעת לעולם אני לא ישכח אותו והייתי עושה הכל רק לראות אותו את הפנים הקטנות שלו לפחות פעם אחת אני מחפשת כתבות או מידע אם יש אפילו אחד ששרד בשבוע 20 אשמח מאוד לשמוע זאת לא יודעת למה אבל לפחות זה יאשר את ההרגשה שלי שהיה לו סיכוי ולא נתנו לו אותו

סיגל אני קוראת את הדברים שכתבת ואני בוכה. כמה עצוב,איזה אובדן. מוכר לי . גם אצלי הסתיים ההריון בשבוע 20. למזלי, נחסכה ממני חווית הלידה השקטה. ובכל זאת היה קשה כל כך. את מחפשת תשובות לשאלות הרבות שיש לך. את מבקשת אישור לתחושות הבטן שלך שזה יכל להיגמר אחרת לגמרי. את מתקשה להישאר ללא מענה ברור אולם יכול להיות שאין תשובות מוחלטות. חישבי על מצב שבו תגלי שתחושות הבטן שלך צודקות. האם הידיעה שילדך יכל לשרוד תקל עלייך בהתמודדות הקשה? גם לי היו המון מחשבות ושאלות. ביליתי שעות בשיטוט באתרי האינטרנט בנסיון להבין,לדעת לחקור.למדתי דברים רבים אבל השאלה הגדולה שלי, האם ילדי יכל להיוולד בריא ושלם לו הייתי נוהגת אחרת, נשארה ללא מענה. ואולי עדיף שכך. גיליתי שיסורי המצפון שלי שאולי לא עשינו די, שאולי היינו צריכים להתייעץ עם עוד מומחים ( למרות שהתייעצנו עם שניים ) שאולי שאולי שאולי, מקשים מאוד ומונעים מאיתנו חיים. יש לך עוד ילדים ובעל. מדברייך ברור שגם להם קשה מאוד.את זקוקה להם כמו שהם זקוקים לך בימים אלה. העזרי באהבתם הגדולה כדי לראות את האור הגדול של חייך. מנסיון אישי אני ממליצה שתעזרי באיש מקצוע שיסייע לך בהתמודדות הקשה כל כך. אולי כדאי להעזר באיש מקצוע בקושי של הילדים ושל בעלך בהתמודדות שלהם. כשעזבתי את בית החולים לאחר 4 ימי גיהנום אליהם נכנסתי הרה ויצאתי בידיים ריקות ועם לב מדמם לא האמנתי שאצליח להרים את עצמי מהמקום הנמוך בו הייתי. הרגשתי ריקה,חלולה. אהבתם של בני מחמלי , אוצרי היקר ובעלי המקסים שתמך וחיבק עזרו לי לעבור את החודשים הקשים שאחרי והחזירו אותי לחיים. בשבוע שעבר רכשתי ערכה לבדיקת הריון ואני מקווה לגלות בקרוב שאני בהריון.למרות הארוע הקשה כל כך שעברתי אינני מוותרת . למרות הקשיים והסיכונים. סיגל יקירה, קחי את הזמן . תני לגוף ולנפש את השקט לו הם זקוקים.בקשי עזרה אם צריך.תני לדמעות לזלוג. לזמן יש כח ריפוי מדהים.הכאב לא נעלם אבל הוא בהחלט פחות צורב. מאחלת לך רק טוב.

אני מודה לך מאוד על התמיכה והרצון לעודד אני יודעת שכל מה שאת אומרת נכון ואמיתי ומעומק הלב אני בדרך כלל בחורה מאוד חזקה נפשית ופיזית ויודעת גם שאני לא היחידה והלוואי שאף אחת לא תצטרך לחוות שום אובדן כזה או אחר בחיים ובמיוחד שמדובר בילדים שלנו זה הילד שלי ותמיד הוא ישאר שלי ולכן אני גם לא מדברת על זה ובמיוחד לא עם המשפחה שלא יחשבו שהשתגעתי או שיגידו די עבר תמשיכי הלאה וכאלה דברים מעצבנים ההתמודדות היא יומיומית ובמיוחד בלילות כשכל הבית נרגע וכולם ישנים אני לא מצליחה להרדם והמחשבות והשאלות הכל מציף אותי ושובר ומרסק אותי לא תארתי לעצמי בחלום הכי גרוע שלי שיקרה לי דבר כזה ברגע שבעלי אמר לי שהילד נולד חי ונתנו לו לגווע פשוט רציתי למות באותו רגע אך כשראיתי את הבכי בפנים של הבנות שלי ידעתי שהן צריכות אותי ואני אותן ידעתי אז ואני יודעת בתוכי שזה לעולם לא יעבור

את מתארת ממש את ההרגשה הנוראית במיוחד שלא קיבלתי תשובות להמון שאלות שמלוות אותי אני יודעת שכרגע אני אמורה להתרכז במשפחה שלי ובעצמי אבל אני תמיד מוצאת את עצמי במחשבות נוראיות לגבי כל מה שקשור בנושא כל הלמה ולמה ומה לא עשיתי נכון אפילו נושא הקבורה שהכעס שלי על עצמי שלא אני עשיתי את זה פשוט לא היה לי שום חלק בנושא אפילו לא היכולת להביע רצון כלשהו החליטו בשבילי בהכל בכל אופן ממש תודה טוב לדעת שיש מי שמבין רק חבל שזה לא הקרובים אליי בכל אופן אומרים שהזמן עושה את שלו אני מחכה לזה לא לשכוח לעולם אבל לפחות לקבל ולהחזיר קצת שמחה בבית לגבי עזרה מקצועית אני חושבת על זה ברצינות אני יחזור אליך תןדה..