האם גם אתם מרגישים שאף אחד לא מסוגל באמת להבין...

מה באמת עובר עלינו/ עלי...? לא מזמן התכתבתי עם מישהי מפורום מקביל. מישהי שאין לה ילדים, עברה 2 הפלות... ליבי איתה. כל אובדן הוא אובדן, כל כאב הוא כאב, לא שפטתי. היתי אמפתית ככל האפשר. הכל היה טוב ויפה עד שהיא כתבה לי את המשפט "תתנחמי בזה שלפחות לך יש ילדים" כתבתי לה "יש לי ילדה אחת" והיא הגיבה מיד "ילדה אחת יותר מלאחרים!". משפט שדי הרחיק אותי ממנה, משפט שדי פגע, משפט שכלל לא מנחם ולא מפחית מעוצמת הכאב. מי יודע אולי אם לא היתי זוכה לגדל את ביתי הבוגרת והיתי עוברת הפלה זה היה פחות טראומתי ויותר נתפס מאשר ללדת בשבוע 40, לאחר הריון תקין ומהנה תינוקת ללא דופק, כשבמקביל בתיק עימי נמצאים הבגדים הראשוניים עבורה, בבית הכל ערוך לכבוד בואה של התינוקת לביתנו: בסלון- הסלקל, האמבטיה של העגלה, הסט החדש לעריסה שאוטוטו תגיעה, מיטת התינוק מוכנה עם מצעים חדשים בחדר הילדה שכ"כ מחכה ומצפה, שרגע לפני נישקה את בטני חייכה ואמרה לה: "נו כבר תצאי, אני מחכה לך, רוצה לראות אותך..." ורגע אחרי כשהגעתי הביתה, היתה עם עצב בעיניים, ליטפה את בטני ואמרה: "אמא סליחה שהכאבתי לך בבטן" והיא בסה"כ היתה בת 3.3 ש'. כ"כ לא נכון ומתאים כל ההשוואות הללו. כל אחת וכאבה. כל אחת ואובדנה וכל אחת מגיע אוזן קשבת, לב מבין וחיבוק! כל שנבקש לו יהי...

ולכן גם עולה הכעס והריחוק מאותה אחת שחשה צורך לאמר בפני דברים אלו. אין ספק שגם התקלות בסיטואציות שכאלו מגבירה אצלי את האי אמון, האכזבה הגדולה מהסביבה והנכונות להיות עוד קצת לבד.

מבינה אותך וכול אחת הם הכאב שלה לא נכון להגיד כי יש לך ילדה כאב הוא כאב ואין לדעת מה עובר על כול אחת שולחת לך חיבוק אוהב