התמודדות עם נשאות למחלה גנטית

עשיתי בדיקות גנטיות ונמצאתי נשאית לאחת מהמחלות הנדירות. בעלי עשה את הבדיקה למחלה הזו ולרע המזל גם הוא נשא (אין בינינו קשר משפחתי כמובן). אם אחד מבני הזוג נשא, אין לזה שום משמעות ופתאום שנינו נמצאים נשאים. היו לנו 2 אפשרויות - לעשות הפריה חוץ גופית עם עובר בריא, או להיכנס להריון ש-25% נצטרך להפסיק אבל 75% שהכל יהיה בסדר (יודעים את זה בשלב מוקדם יחסית - שבוע 13). החלטנו לא לעשות הפריה חוץ גופית בגלל הקושי שבה. נכנסתי להריון, לא הרשיתי לעצמי לבנות יותר מדי תוכניות, אבל עדיין הייתי אופטימית - בכ"ז מרבית הסיכויים שיהיה בסדר. לאחר הבדיקה חיכיתי לתוצאות הטובות שיסירו את האבן מליבי, יאפשרו לי לצפות לילד ולגלות לסביבה את הסוד הגדול בדבר ההריון. בהריון הייתי מאוד עייפה ועם מצבי רוח וחיכיתי לספר למה. לרע המזל, העובר נמצא חולה. עשיתי גרידא והתאוששתי מאוד מהר פיזית ונפשית, השקעתי את כולי בעבודה ונהניתי ממה שאי אפשר בהריון. אני יודעת כי הפסקת הריון בשלב מוקדם פשוטה הרבה יותר, אבל בשלב כזה הסביבה (פרט לכמה אנשים קרובים) לא ידעה על ההריון וגם לא תדע על סיומו והשמירה על הסוד לא פשוטה. בסך הכל לא היה לי קשה לראות ילדים ותינוקות, אבל מאוד קשה לי לראות בנות בהריון שהיה אמור להיות מקביל לשלי , עד כדי כך שלא באתי לבקר חברים מחו"ל שהיו בארץ והם בהריון. אני כרגע שוב בהריון בשבוע מוקדם, לפני שרואים דופק. כשגיליתי שאני כנראה בהיריון - במקום לשמוח - היה לי מאוד קשה לחשוב שאני צריכה להתמודד עם הבדיקות, ההסתרה והלחץ שוב. אני לא מעיזה לחשוב שיהיה לי ילד בעוד 8 חודשים. איך מתמודדים עם ההריון הנוכחי? משתדלת להתעסק בדברים אחרים עד שאדע יותר, אבל לפעמים אי אפשר. איך מתמודדים עם התחושה שקיבלנו "קלפים גרועים" ובכל הריון יש סיכוי גדול לעובר חולה?