אבדן הריון

היי, חוויתי בימים האחרונים אבדן הריון בשבוע 23. מרגישה עצובה מאד ולא יודעת כבר איך להכיל את הכאב. האם ידוע למשהי על מפגשי נשים שעברו את החוויה הזאת? מרגישה בודדה כ"כ בפנים. האם משהי יכולה לייעץ איך אפשר להתמודד עם הכאב?

אני כבר שנים מנחה קבוצות נשים שעברו חוויה של לידה שקטה. בסוף חודש אפריל פותחת קבוצה נוספת, בקריית אונו. את מוזמנת ליצור איתי קשר- 054-7535887- סופי.

תודה רבה על תגובתך, אצור איתך קשר בימים הקרובים ואשמח להגיע למפגש. מרגישה שמיום ליום זה הופך להיות כואב יותר לצערי, במקום שיהיה הפוך כפי שחשבתי לצערי..הזמן שעובר עושה לי את זה כואב יותר..

היי, לצערי אני עברתי את החוויה הקשה הזאת לפני מספר ימים ועדין מנסה להבין מאיפה להתחיל להתמודד עם הכוויה החזקה בלב. כרגע אני כאן בשביל אשתי, דואג,מכין ומסדר ורק שהיא תחזור לחייך, אבל אני יודע שגם אני אצטרך להתמודד בעצמי עם האובדן העצום הזה של החלום להיות אבא. בנתיים אני מתעסק עם הבכי הירוקרטיה הלא תומכת. אני מנסה לארגן לאשתי חופשת מחלה\לידה ארוכה ככל האפשר אבל אני לא מוצא שום התיחסות באתר ביטוח לאומי לסטטוס שלנו. מצוין שנשים שאיבדו את העובר מעל שבוע 26 זכאיות לחופשת לידה מלאה, אבל מה לגבי מי שאיבד לפני?

היי בעלה היקר של.. צר לי כ"כ לקרוא מה שרשמת ואין לי מילים לתאר את מה שאני מרגישה כרגע..כואב, כ"כ כואב שאין אפשרות לתאר בכלל, גם אני עוברת בדיוק את אותו הכאב והפחדים,שרק אתם ואנחנו יכולים להרגיש ולהבין לצערינו..ואצלי עברו 3 שבועות בדיוק. והעצב והתסכול הוא גדול כ"כ, שאין דרך להסביר לאף אחד, רק לאנשים שעברו את זה לצערי כמונו. אני יכולה לומר מהניסיון הקצר מאד שלי, שהפורומים באינטרנט הם היחידים שעזרו לי להתמודד עם ה"מכה" הקשה הזאת שנפלה עליי בכזאת קיצוניות מהיום למחר. כל ערב אני נכנסת לפורומים של אבדן הריון ומנסה להתנחם בלראות איך אחרות מתמודדות עם הסיטואציה הזאת ואשר נותנות את התחושה שאפשר לראות את האור בקצה המנהרה למרות שכרגע הכל נראה כ"כ בלתי אפשרי. אך אני רוצה להאמין שבעתיד אהיה במקום שמח יותר, כי זה חייב לקרות. לא יכול להיות שלא תהיה לנו חוויה מתקנת, זה פשוט לא נתפס לי שלא נקבל פיצוי בהמשך על מה שאנחנו עוברים. חייבת לציין שמאד התרגשתי לקרוא תגובה של גבר/בעל שרגיש כ"כ לאשתו, זה פשוט נוגע כ"כ ללב אז כל הכבוד לך. זה מאד חשוב שתהיו ביחד עכשיו וכמה שיותר. בעלי הוא היחיד שיכול להבין אותי כי הוא חווה את זה יחד איתי ובלעדיו הייתי מתחרפנת, הוא היחיד שבזכותו אני איכשהו מחזיקה את עצמי,הוא נקודת האור היחידה שלי כרגע כשכולם לא מבינים מה עובר עליי מסביב, למרות ששנינו חווים זאת באופן קצת שונה, הוא מדחיק כמו רוב הגברים ואני משחקת משחק עם הסביבה של "עסקים כרגיל" אך בפנים עצובה כפי שמעולם לא הייתי. העצב משתלט ואני מודה ולא איכפת לי מאף אחד כרגע אלא רק מעצמי וכן, אני עצובה ומותר לי! אני חושבת שכל אחד חווה את הסיטואציה בצורה אינדיבידואלית כ"כ ולמרות המכנה המשותף שלנו שהוא הכאב הגדול מנשוא שרק אנשים כמונו יכולים להבין מן הסתם. אצלי עברו 3 שבועות ואני לא רוצה לדכא ולהעציב אתכם, אך אצלי המצב כרגע נכון לרגע זה, הוא שהכאב הפך להיות מחוסר אונים גדול וחוסר אפשרות לעכל בכלל את עוצמת הרגשות שנפלה עלינו מאד בהתחלה לתחילתה של השלמה שבצידה תסכול גדול שלא מרפה, אך יחד עם זאת אני מתעקשת להמשיך הלאה ולהסתכל רק קדימה למרות שזה הכי קשה בעולם, אני מודה, אך כנראה שאיו לנו ברירה. אני אישית חזרתי לעבודה סדירה כמה שיותר מהר ושמה על עצמי "מסיכה" של הכל כרגיל מבחוץ, למרות שמבפנים הנפש עצובה שאין דרך לתאר בכלל. אבל אני קיבלתי על עצמי החלטה שאני לא הולכת ליפול לתך המרה השחורה הזאת כי זה יכול לשגע גם את הבן אדם הכי חזק בעולם, אז החלטתי להפסיק לדבר על זה עם אנשים שלא מבינים ולא יבינו לעולם מה עברתי, ולהמשיך הלאה בחיי כשהכאב נמצא לצידי, אך לא נותנת לו להשתלט עליי. בתחילה חשבתי ללכת לפסיכולוגית שעו"ס מביה"ח בו אושפזתי המליצה לי לאחר המקרה, אך לאחר פגישה קצרה ביותר, הבנתי שזה ממש לא בשבילי השיחות אחד על אחד עם פסיכולוגית שגם לא תבין אותי לעולם, ןלכן החלטתי לפנות לפורום פה ולחפש מפגש של נשים שעברו את מה שאני עברתי, מהסיבה שרק הן יכולות להבין אותי, זאת המסקנה החד משמעית והברורה שלי. חוצמזה, אני באמת דואגת בעיקר לעצמי ולבעלי כרגע, זה מה שחשוב לי עכשיו, אני מתרכזת בעיקר בזוגיות שלנו ומנסה כמה שיותר למלא לנו את היום. כרגע, בחופש, אני מוצאת לעצמי כל יום מה לעשות, הולכת לסידורים, לקניון, לפנק את עצמי, העיקר שהימים יעברו וכמה שיותר מהר כדי להתאושש קצת יותר. והעיקר שהזמן יעבור.. יש לי כ"כ הרבה שאלות לשאול אתכם כמו: מה הסיבה שזה קרה? באיזה חודש בדיוק? בני כמה אתם? אני מבינה שמדובר בהריון ראשון..? איך עברה לכם ה"לידה השקטה" האם ראיתם את העובר..?? ואם כן, האם צילמתם אותו כמו שאני עשיתי? ומה הרגשתם לאחר "הלידה" האכזרית הזאת? איך התמודדתם עם החזרה הביתה? אני יודעת מה אתם מרגישים וחווים כרגע, ואני רוצה לחזק אתכם כמה שאני יוכלה למרות שגם אני עדיין חלשה כרגע מאד, אך אנחנו חייבים להתסכל קדימה ולא לשקוע בזה יותר מדיי, מה לעשות שנפלנו בסטטיסטיקה האכזרית הזאת, וגם אין את מי להאשים ועל מי לכעוס. גם אצלנו ההריון היה תקין חצי שנה עד לבשורה הקשה מכל שלא נשכח לעולם. אני מציעה לאשתך שתעסיק את עצמה וכמה שיותר, אני יודעת שזה קשה, אך אני עברתי את אותה סיטואציה, ואני יכולה להגיד לכם מלב אל לב, שאני חיה כרגע ממש מיום ליום, והנה פתאום עברו להם 3 שבועות בלי לשים לב ואני מנסה לראות את האור בקצה המנהרה, שהוא לנסות להתחיל הריון חדש ותקין בקרוב.. כי אין דרך אחרת להתגבר על הכאב הזה, במיוחד שמדובר בהריון ראשון ורצוי כ"כ. אם תרצו, אפשרי להמשיך לדבר במיילים או בכל דרך תקשורת אחרת שתרצו. אני אישית מתכוונת להגיע בסוף אפריל למפגש של נשים שעברו את אותה הטרגדיה כי נראה לי שרק עם נשים שעברו את הסיוט הזה, כדאי לדבר ולהקשיב, לשמוע איך כל אחת מתמודדת ואולי לנסות לעזור אחת לשנייה ללהתמודד עם העצב הזה.עצוב לי מאד עלינו וגם עליכם.ואני אחת שממש לא אוהבת לרחם על עצמי ושירחמו עליה, אך היום החלטתי שזה בסדר לפעמים לרחם על עצמי, כי באמת עברתי משהו שגם אני עדיין לא מצליחה להכיל ולכן זכותי לרחם על עצמי.ומותר לי להיות עצובה ולא לדבר עם כל אחד ולהתרחק ממי שלא עושה לי טוב. התסכול הוא עצום, אבל אנחנו נתגבר עליו.ועדיין קשה להאמין שאנחנו נמצאים בתוך הסרט הרע הזה. פשוט אין מילים. אין מילים לתאר. החיים פתאום נראים לי כ"כ אכזריים..אך אנחנו ננצח ונהיה אופטימיים תמיד, ולמרות הכל!