תחושות

שלום רב, אני בת 32 ויש לי ילד בן 4. כשהוא נולד היה לי מאוד קשה להשלים עם האימהות ועם התובענות וכל הזמן אמרתי לעצמי בלב שאני בחיים לא רוצה יותר ילדים. כאשר הוא היה בן שנתיים, נכנסתי להריון בטעות והפסקתי אותו בגרידה בשבוע 7. הייתי שלמה במאת האחוזים עם המעשה, גם בן זוגי לא היה מעוניין בשלב זה בעוד ילד. רק קונן בי הפחד מאיזשהו עונש קארמתי או משהו כזה. לפני כחודשיים נכנסתי שוב להריון ולמרות שגם הוא לא היה מתוכנן, ראינו בו משהו מבורך. למרות שהיו לילות שהתעוררתי ולא רציתי את ההריון בכל זאת מיום ליום התחלתי לחוש שמחה בלקבל ילד למשפחה הקטנה שלנו, והאמנתי שלמרות הקשיים שיהיו לי פיזית ונפשית, אני אהיה מאושרת לגדל עוד ילד ולהעניק לבני היקר אח או אחות. והנה בשבוע 10 לא נצפה דופק ונאלצתי אתמול לעבור גרידה. ביום הראשון שגיליתי שאין דופק לעובר חשתי אובדן ועצב. ומאז אני לא מרגישה הרבה, אני מרגישה מאוכזבת שאיבדתי את ההריון אבל אני לא יכולה לומר שאני מרגישה עצב רב או דכדוך, אני דווקא מרגישה חיובי. רציתי לדעת מה את חושבת בעניין הזה. כי אני רואה שנשים ממש מתייסרות ואני כלל לא מרגישה ייסורים.

גילי שלום, תודה על תגובתך. אני חושבת שהצלחת לקרוא מדוייק בין השורות. למרות שהבן שלי בן 4 אני עדיין לא מצליחה להרגיש אמא. בטח לא אמא טובה. פעמים רבות אני מקנאה בזוגות שאין להם ילדים, ככל שהזמן עכשיו עובר גם אני וגם בעלי מרגישים שאנחנו רוצים רק ילד אחד. אני מרגישה שמאוד קשה לי עם האימהות בעיקר אולי כי אני פרפקציוניסטית ומרגישה כל הזמן שאני יכולה להתאמץ הרבה יותר ולעשות הרבה יותר. לפעמים כאשר ההורים שלי לוקחים את בני להרבה שעות, מפחיד אותי כמה אני נהנית, כמה טוב לי להיות לבד. אפילו כשהייתי בבית חולים מאושפזת, הרגשתי נעים. היה לי חופש גם מבן זוגי וגם מהבן שלי. זה היה נחוץ לי. יכול להיות גם שזה קורה מאחר וכל האחריות לגידול בני, כולל הכל, מוטל עליי מהרגע שהוא נולד. זה משהו שאני לקחתי על כתפיי ואין לי ובאופן שטחי אין לי בעיה עם זה. אני לא מעוניינת להעביר לבעלי אחריות ולא להתחלק איתו מאחר ואני מרגישה שהוא ילד בעצמו שחווה חיים מאוד קשים עד היום עם אבא שלו ולא מסוגל להתמודד עם ילד בן. יש לו המון קונפליקטים לא פתורים ובטח שדוגמא מאוד לא חיובית מהבית לגביי יחס וכבוד לבן. אני מעדיפה שכל התפקידים ההוריים יהיו בידיי. מה גם שאני מבחינה כי בעלי לא מעוניין לקחת חלק בגידול היומיומי של בננו. הוא מתעסק ברווחה הפיננסית. אנחנו גם לא מסכימים על שום עניין כמעט בראייתינו החינוכית. באנו מארצות ומבתים שונים לחלוטין. ולגשר על כך זה קשה. במיוחד ששנינו אנשים עם חסכים מסויימים ועם חלק תובעני מאוד לאהבה וחלק פנימי של ילדים פגועים רגשית שלא גדל. אני מנסה ככל שאני יכולה להתגבר ולעשות ככל הנדרש לטובתו של בני, כדי שהוא יגדל עם דימוי עצמי שאינו נמוך. הדבר לא קל לי ועל כן אני מרגישה שלא אוכל לשאת באחריות של גידול ילד נוסף. דווקא בגלל שהוא כל כך חשוב לי.דווקא בגלל שאני רוצה את הטוב ביותר בשביל ילדיי.