פסיכומטרי

שלום , אני חיילת משוחררת שנמצאת כרגע בעיצומו של קורס פסיכומטרי. הבעיה העיקרית שלי היא תחושת ההתפזרות מבחינת הלימודים ואני תולה זאת בשניי גורמים : התמיכה (או חוסר התמיכה) מהמשפחה והלחץ שמתלווה ללימודים מסוג אינטנסיבי ומרוכז זה. חוסר התמיכה מהמשפחה הורגש כבר מהרגע הראשון, שאבא שלי זרק משפטים ש"הבית לא מתכוון להתאים את עצמו רק כי ורד לומדת לפסיכומטרי" . שכשלעצמו המשפט יכול אולי להשמע הגיוני ,אבל למה לחזור על זה או להגיד את זה ללא הקשר? למה היה חשוב לו להבהיר לי בעוקצניות שהוא לא מתכוון לבוא לקראתי עוד לפניי שחשבתי לבקש? כמובן שלא נתתי לדבר שולי שכזה להוריד לי את הרוח מהמפרשים והתחלתי את הקורס במלוא המרץ וההשקעה. השתדלתי לבוא בכמה שפחות בקשות (במיוחד מאבא שלי) וגם הבקשות שכבר נעינו בחיוב באו עם נזיפות קלות . לאחר מכן ניסיתי כמה שיותר לשמור בבטן ולהשתדל שלא להגיע למחלוקות , אבל הרגשתי שיש לאבא שלי מן כדור בבטן עליי ( הוא באמת התפרץ עליי יום אחד ללא שום תגובה מצידי בצורה שאמנם לא כללה מכות אבל הייתה אגרסיבית - צעקות וזריקת כלי מטבח וטריקת הדלת של הארון שמעל הראש שלי בעוצמה שהזכוכית התנפצה ונפלה על הפנים שלי. זה היה בבוקר ממש לפניי שהתכוונתי לצאת לשיעור פסיכומטרי) . אני רגילה לחוסר הסבלנות של אבא שלי כלפיי אך לאחרונה זה החריף (למזלי הוא עובד בחול רוב הזמן) . הרגשתי צורך בקרבה של אמא שלי והייתי מדברת איתה הרבה על סתם נושאים, אבל לא קיבלתי ממנה את החום שאני מכירה. היא שמה לב להשקעה שלי (אי אפשר שלא) ואני יודעת שזה חשוב לה אבל גם אצלה התחלתי להרגיש מין קוצר רוח כלפיי . אני מאמינה שהאושר שלי תלוי ברובו בי והשתדלתי לראות את המטרה מול העיניים ולא להתעסק במפשחה כי זה נושא טעון אצלי ואין לי זמן כרגע להתמודד נכון עם רגישויות שלי .אבל אני מרגישה איך אמא שלי " נחלצת" לעזרת אחי הגדול ונוזפת בי במחלוקות בינינו שאיכשהו קשורות גם אליהם ( למשל האוטו ) אבל מהצד השני כשאני מסבירה לה את המקרה מהצד שלי היא מתעצבנת ואומרת שלא נפנה אלייה במחלוקות ושנסתדר לבד ( קרה אתמול למשל , קרה היום למשל..) . כרגע לא אכפת לי שיאהבו אותי פחות או יותר או יתמכו בי או לא , פשוט שלא יפריעו לי להגיע למטרה שלי להשקיע - אם הם לא רוצים לתמוך אני יכולה להתמודד עם זה אבל קשה לי כשהם נוזפים בי ומתייחסים אליי בצורה מאוד מרוחקת (לא שואלים איך הולך , כבר לא באה לחדר שלי כדי לראות מה איתי כשלא יצאתי כל היום בגלל הלימודים. כמעט ולא פונים אליי מיוזמתם) ובוחרים לעשות דברים שהם יודעים שמפריעים לי כי "מגיע לי " או "לא מגיע לי שייתחשבו בי" ובוחרים להציג אותי לפעמים כאגואיסטית ( למרות שאני מאוד לא) שחושבת רק על הלימודים שלה . אני מרגישה שאני נלחמת בהם בשביל להוציא ציון טוב ושאני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שאני עושה את זה בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר . המצב הזה יצר אצלי מועקה מצטברת שגורמת לי לבכות בחדר אחרי כל ריב קטן וטיפשי ומשביתה את הלימודים שלי לשעה שעתיים לפחות ( אני לא בוכה לידם ) . הלחץ הופך לכדור שלג ואני מתקשה להתמודד עם הלחץ העולה של הקורס. אני מאוד אינטילגנטית והציונים שלי גבוהים ביחס לשאר הקורס ,אני רגילה לביצועים טובים ואני לא חושבת שיש לי חרדת מבחנים אבל לאחרונה אני מאוד מפוזרת ולא ממוקדת (אפילו בפתירת השאלות עצמן), לא מצליחה לעשות לי לוח זמנים מסודר , לא עומדת ביעדים ולא מתאפסת . אני עדיין לא מצליחה להתנהג בצורה בוגרת ולשים דברים כמו "נעלבתי מההורים" בצד. מה לעשות ? מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי בצורה ברורה...