דחיינות, אדישות ודיכאון מהלימודים

אני סטודנטית לפיסיקה בת"א. בת 23. מתגוררת לבד (במקור מאילת), ועובדת בהיקף שעות של 120 שעות בחודש. הייתי מצטיינת בתיכון ובצבא. (אפילו התחלתי קורס טיס והודחתי באחד השלבים). בשנה הראשונה התחלתי כמעט ללא קשיי הסתגלות. ישר מצאתי חברים חדשים (גם מהלימודים וגם מהעיר}, סמסטר ראשון שנה א היה בממוצע 78, שזה נראה לי בסדר גמור, והתחלתי על מלגת הצטיינות בגלל צינויי מביה"ס. בסמסטר ב' של שנה א אני מרגישה שחיי ממש השתנו. אימי המבוגרת עברה משבר נפשי ופיסי. כעת היא בסדר. אולם אני עדיין לא. פיתחתי דחיינות, דיכאון, לחץ, חרדה לברתית וחרדת בחינות. ממש התהפכתי לחלוטין. איבדתי את מלגת ההצטיינות, תפקודי בעבודה ירד... אני לחלוטין לא תולה את הכל במה שהיה עם אמי, אבל ההרגשה שלי היא שזה יצר איזה שהוא בסיס לחוץ שעליו כבר אי-אפשר לבנות את כל הכוחות שהיו לי לפני כן. רציתי לשאול כמה מהמצב הנפשי שלי הוא באופן טבעי תלוי בטראומה שעברתי ואני יכולה לאשר אותו, וכמה ממנו היה מגיע בכל מקרה אחרי כמה חודשים באוניברסיטה? מצד אחד אני לא רוצה להשתמש בסיפור של אימי כתירוץ, והרבה חודשים אחרי המקרה "אכלתי" את עצמי עם הלחצים שנוצרו לי. מצד שני- אין זה טבעי להגיב כך אחרי מקרה מאוד קשה שכזה? לפתח פחדים וחרדות? איך להתגבר עךיהם? זו פעם ראונה בחיי שאני ניצבת מול אתגר ולא מצליחה לצלוח אותו כמו שצריך.