מניה דיפרסיה

שלום לכולם, רציתי לשתף את הסיפור שלי כי אני חושבת שתכף אני עומדת להשתגע ואין לי למי לספר.......אני בת 21, בגיל 17 אובחנתי כחולת מניה דיפרסיה. לאחר שאושפזתי במחלקה סגורה כיוון שניסיתי להתאבד. הניסיון התאבדות היה לאחר תקיפה מינית שבה 2 גברים שמו לי אקסטזי בכוס ללא ידיעתי. לאחר שבועיים השתחררתי מהאישפוז מרצוני כי חשבתי שהכל סדר והתכחשתי למחלה. מאז.. היו לי דיכאונות באים והולכים ולא הצלחתי להסתדר בשום עבודה (עבדתי אולי ב30 עבודות בשנים האלו), לא הייתה לי מערכת יחסים נורמלית, כל הזמן אני מנסה לברוח מהמציאות ולשנות מקומות מגורים בתקווה שארגיש טוב יותר אך כלום לא עוזר לי. לא התגייסתי לצבא, טסתי גרתי בחו"ל שנה עבדתי שם, נמאס לי עברתי לגור באילת, לאחר מכן שוב השתעממתי עברתי לגור בת"א ולבסוף כיום חרתי לגור אצל ההורים כיוון שאין לי כבר כסף לשכור דירה מכיוון שאין לי אפשרות לעבוד (כבר 3 חודשים מובטלת). אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמייייייי אני חושבת שאין תקווה לחיים. היום אני בוגרת יותר מפעם ואני מודעת לבעייתי, וגם קראתי על המחלה. לפני כמה חודשים, היה לי התקף מאני במשך 3 חודשים בערך שבו כל היום הייתי עושה קניות ללא גבולות מהבוקר עד הערב, כל יום יוצאת למועדונים עד הבוקר, משתכרת, התחלתי לשתות הרבה אלוכוהול ולהריח קוקאין. לא הייתי ישנה בכלל, קיימתי יחסי מין עם הרבה אנשים ולבסוף גם עבדתי בתור נערת ליווי. ובמשך כל התקופה הו הייתי מאוד מאושרת והייתי אומרת לעצמי "איך בכלל רציתי להתאבד החיים מהממים..".וגם הרגשתי כאילו אני הכי יפה בעולם ואוכל להשיג כל מה שאני רוצה. נמאס לי לעבוד, כי חשבתי שהחיים יפים מכדי לעבוד לכן התפטרתי מעבודתי (העבודה הרגילה, עבדתי במשרד). לאחר מכן, התחלתי לשבת בבית כל היום ולאכול, והשמנתי, וגם נהיו לי המון חרדות עקב הסמים ולכן אני כבר 3 חודשי יושבת בבית בדיכאון מוחלט. בבת אחת הכל נפסק- לא קניות לא סמים לא מועדנים, לא יצאתי מהבית במשך תקופה ממושת. אני כל היום ישנה, הפלאפון שלי מכובה ואני לא עונה לאף אחד- לא מסוגלת דבר עם אנשים. ההורים שלי לא לוקחים את זה ברצינות ולא מבינים מה עובר עלי וכל היום אומרים לי למצוא כבר עבודה והכל יסתדר. אני לא חושבת שיש לי כוחות לעבוד בכלל כרגע, החיים שלי בזבל, כל היום אני במחשבות על הטעיות שעשיתי, אני מרגישה חסרת אונים. השמנתי 20 קילו ב3 חודשים וגם אם ישלמו לי אני לא מסוגלת ללכת אפילו למכולת. קבעתי תור לפסכיאטר אבל אני לא חושבת שמפגש פעם בחודש יעזור לי בכלל. ובנוסף יש לי חובות עצומים בבנק מהקניות שעשיתי- וכידוע אני לא עובדת כרגע. מה אני אמורה לעשות???????? תודה וסליחה על אורך המכתב הייתי חייבת לשתף כיוון שבחיים האמיתיים לעולם לא אספר את הדברים האלה לאף אחד..