סימן

שלום, בתור דכאונית עם חרדות קשות שמלוות בדיסוציאציה ודריאליזציה אני מוטרדת מאוד מאובדן תחושת המציאות בשעות ההתקפים. יש לי ממש תחושה שהנה אני הולכת ומשתגעת וכמובן שזה רק מחמיר את החרדה. אני מבקשת משהו שנשמע אולי לא שיגרתי. אשמח לעצה שהיא איזה משפט, סימן שאני יכולה להגיד לעצמי בשעות השפל האלה שמוכיח לי שאני לא באמת עומדת להשתגע אלא אני רק בהתקף חרדה. התחושה הזו שאני קרובה לשגעון מאוד מפחידה אותי ומורידה את הערך העצמי שלי כי מנקודת המבט שלי זה הדבר הכי משפיל שיכול לקרות לבן- אדם כאילו אני הופכת נפרדת ומבודדת כי אני והסביבה לא חולקים אותה מציאות. אני מטופלת בנוגדי דכאון וחרדה אך ההשפעה שלהם מוגבלת חוץ מאשר קלונקס- שאז ההתקף ממש מפסיק (ואולי זה סימן...?). ואיך באמת ניתן להבדיל בין פסיכוזה לסתם התקף חרדה אולי התקף חרדה הוא בעצם מצב פסיכוטי זמני? גם בשעת ההתקף אני יכולה לומר לעצמי 'זו לא המציאות זה רק איך שאני תופסת אותה' אבל בכל זאת זה לא משנה את החוויה הפנימית שלי ואת התחושה שכולם יכולים לראות אותי במצבי הפתטי. תודה

תגידי לעצמך את המשפט הבא שהוא גם נכון ני שמשתגע לא יודע מיזה

תודה רבה על התשובה, התשובה שלי על השאלה 'מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי' לא מרגיעה אותי משום מה משום שזה כבר לחיות עם התקף חרדה אחד גדול שלא עובר. הכי גרוע הוא כמובן תחושה של סיוט בעודי ערה- אני יודעת שזה יסתיים אבל כשזה נמצא בתדירות כ"כ גבוהה- זה מוריד את איכות החיים גם אם אני יודעת שאני אוותר שלמה בסופו של ההתקף. ולכן נדמה לי שאני 'עמידה' לטיפול קוגניטיבי משום שאני יודעת כביכול את 'האמת המציאותית' אבל היא לא משנה באמת את החוויה הפנימית אלא אפילו מרחיבה את הפער בין מה שבפנים למה שבחוץ ולכן אפילו מבודדת יותר.