למי שיש כוח לקרוא... זה עלי בכל אופן

אני בת 22 ויש לי סוג של סיפור שלאחריו תגיע השאלה המיוחלת אני מניחה.... אני לא אמיתית...... ז"א , אני לא בובה, אני בן אדם, אבל אני לא אמיתית, כבנאדם, לעצמי ולסביבה שזה כולל כולם, חברים וכו..... כשהיתי בגיל העשרה (או הטיפש עשרה איך שלא תרצו לקרוא לתוכנייה הכי מזוייפת בחיים המוקדמים שלכם) לא היתי ילדה הכי טובה... עשיתי די הרבה שטויות, אבל למרות הכל, לפי דעתי לא נתתי לעצמי להשתחרר יתר על המידה, לא צבעתי תשיער, לא היו לי עגילים, העדפתי שלא להקצין את "משא" גיל ההתבגרות יתר על המידה.... ז"א, כן עזבתי תתיכון, לא עשיתי את כל הבגרויות, התחצפתי להורים, עישנתי סגריות וכן הלאה, אבל תמיד היתי די פחדנית במה שנוגע להתנסויות בחיים.... ועכשיו אני בת 22 ואני מרגישה שהכל מתפרץ אצלי כאילו אני בת 15, פתאום בא לי לעשות פרסינגים , או לעשות דברים שלא חשבתי על לעשות אותם בגיל 15.... וזה כ"כ טיפשי, לפחות ככה אני מרגישה.....(ז"א , אני יודעת שזה פטתי..... כל האנשים שאני מכירה הם בדיוק מה שעכשיו אני רוצה להיות, או מה שהם היו פעם - זה בדיוק מה שאני רוצה שכביכול היה לי פעם, למרות שלא היה..... אם תבינו את זה?) גם ההתקדמות המנטלית שלי היא שונה..... תמיד היתה לי פרספקטיבה די בוגרת על החיים, וזה נשמע לאחרים גם, שאני בוגרת לגילי, אבל למרות הכל , אני עדיין לא ממשת את מה שאני כביכול מציגה לעולם הרחב, כל מה שאני מדברת עליו נשאר בגדר דיבור, ואני יודעת שאני משקרת לכולם, אני גם משקרת לגבי הבנאדם שהיתי, לאנשים חדשים שאני פוגשת , יש פרספקטיבה שונה לגמרי עלי, שכביכול אני "מגניבה" או שהיתי ממש קולית פעם, למרות שאני לא באמת היתי כזו, לפי ה"סיפורים"..... אני מרגישה לא מרוצה ממה שאני וממי שאני, אני יודעת כבר שהשקרים הרחיקו לכת, ז"א אני משקרת בקשר להכל, נהייתי ממש שקרנית פתולוגית, אני משקרת אפילו לגבי הדברים הקטנים ביותר, אני מרגישה גם שיש לי כל הזמן רצון להיות שייכת, אז אני משנה את עצמי כמו זיקית לסביבה שלי, כמו לדוגמא, תמיד רציתי ללמוד אומנות, אבל עכשיו אני "מסתובבת" עם אנשים שחלקם סיימו תואר, ובעיקר במקצועות ריאלים, ואני מרגישה אולי שהסיבה שכרגע אני רוצה ללמוד משהו ריאלי, זה כדי שבעתיד תהיה לי "חברה" עם השכלה רחבה, וגם כדי שכרגע אני אהיה מעניינת מספיק ולהתאים את עצמי לחברה שאני נמצאת בה כרגע... אני משקרת בנוגע להכל, אם זה מה שאני אוהבת, או מה שאני לא אוהבת, משקרת לגבי מי שאני אוהבת, ומי שלא, בנוגע לחברים שלי, בנוגע למה שהייתי, אני יודעת שיש בי את הרצון הזה להרגיש שייכת, שייכת לכל דבר אפשרי, בכל מקום אפשרי, אני כל הזמן משנה את דעותי כי אין לי דיעה משל עצמי, הדיעות שלי שייכות לאחרים, אפילו הדעות הפוליטיות, אני יכולה לשנות את דעותי ואת בחירותי ביתר קלות, כי הכל נראה לי מספיק משכנע, אני תמיד באמצע...... אני חושבת ואני יודעת שהזהות שלי לא ברורה כרגע למרות שהיא ברורה בצורה חלקית, כשהיתי קטנה היתה לי התפתחות מנטלית מאוד איטית (זה לא שקר, זו האמת) אני משקרת לגבי ההשכלה שלי, אני מרגישה פתאום מאוד מנוונת שכלית, אני יודעת שמה שהיתי מתה שיעניין אותי - אכן יעניין אותי, למרות שאני לא מסוגלת לכל זה, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני כל הזמן מרגישה שאני לא יודעת איפה אני עומדת ומה אני אעשה עם עצמי בחיים, אני מרגישה כמו איזו פיקציה, שתמיד אני מנסה להתאים את עצמי לאחרים, ואני כ"כ לא אוהבת את מי שאני ומה שאני, כבר היתי בטיפולים פסיכאטרים, אבל גם זה, הפסקתי, כי הרגשתי שאני "יכולה לבד", ואני מרגישה שיש כ"כ הרבה דברים שאני אצטרך להכנס אליהם מחדש, וזה מטריף אותי, כי אני חושבת שזה יגרום לי יותר לשקוע בבעיות של עצמי, אני מרגישה מוזר מאוד, שכשאני מדברת עם אחרים, הם תמיד נדהמים מיזה שאני בוגרת מאוד, אבל אני יודעת מבפנים, שאני לא ממשת ולו ב"שיט" אחד את מה שאני מדברת עליו, אני לא יודעת אם ולמ זה קשור, אבל החדר שלי כרגע נמצא במצב קטסטרופלי של בלאגן, ואני לא יודעת אפילו שם מאיפה להתחיל! אני יודעת שזה נשמע אידיוטי, אבל אני לא מסוגלת להתחיל משהו לסיים אותו, אני לא יודעת מאיפה להתחיל שם ומה לסדר, כי אני אספנית כפייתית ואני לא מסוגלת לזרוק שום דבר, יש לי הרים של שטויות ומבחנים מכיתה ז' שאין לי באמת מה לעשות איתם אבל אני לא מסוגלת לזרוק כלום למקרה שאולי יום אחד אני אצטרך אותם..... אני כרגע בעצומם של השלמת בגרויות, אבל גם לזה נכנסתי כרוח סערה עם הכי הרבה מוטיבציה להצליח אבל זה נגמר מאוד מהר ואני סתם סוחבת את זה על עצמי, אני רוצה לעשות כ"כ הרבה דברים אבל אני רק חושבת עליהם ואני לא עושה כלום..... בזבזתי כ"כ הרבה זמן במחשבות ודיבורים ואני לא יודעת מאיפה להתחיל..... ולכולם אני מספרת עד כמה החיים שלי בסדר ואיך שהם מתקדמים וכל הקשקושיאדה הזו.... יש לי גם עוד בעייה/נטייה...... לא יודעת איך לכתוב את זה או להסביר את זה, אבל לפעמים, אני מחליטה לעשות איזה משהו - נניח לקראת משהו..... נניח בצורה הפוטית יש לי ראיון עבודה מחרתיים, אז היום אני אלך לישון מוקדם, או שלא, ומחר...... אני לא אלך לישון בכלל , כי אני אדחה את כל הדברים שאני צריכה לעשות לקראת הראיון כמו להתכונן, ולהכין לעצמי בגדים וכן הלאה, ואז בסוך אני גם לא אלך לראיון עבודה, או לדוגמא, שוב, דוגמא היפוטית, אני יודעת שיש לי שיעורים להכין, אז אני אמשוך אותם עוד ועוד עד לרגע האחרון שאני אעשה אותם או בצורה הכי חפיפניקית שיש - כי אין זמן או שלא אכין אותם בכלל..... אני תמיד דוחה הכל ובמיוחד שאני יודעת שאני צריכה לקום למשהו או להתכונן למשהו או לצאת לאנשהו אני תמיד דוחה עד שאני מאחרת, כי כאילו הכל דורש הכנות מוקדמות ואולי זה בגלל שאני מרגישה איזו חרדה מסוימת לקראת ה"ארוע"...... זה יכול להתחיל בדברים גדולים וכלה בדברים קטנים כמו להתקלח אפילו!!!!!!! אני מרגישה שהחיים בעולם אולי כבדים מידי עלי, ושאולי אין לי מה להציע , ואולי החיים האלה לא צריכים אותי כי אני לא מצליחה להתמודד איתם כראוי, אני מרגישה כאילו אני כל הזמן רק חיה בשקר עם עצמי, או שבטוח אני סובלת מאיזו מחלה נפשית אחרת אין לי שום דרך להסביר את זה אולי חוץ מעצלנות כפייתית, אבל אין לי שום דרך להסביר למה אני לא מסוגלת לעשות ולו את הדברים הכי קטנים בחיים...... לא מזמן קיבלתי עבודה כלשהי, וזו עבודה מעולה ואני לא מתמידה בה, ולכולם אני מספרת עד כמה היא נהדרת...... אף פעם לא התמדתי במקום עבודה אחד, הם תמיד מפטרים אותי מתישהו.... ובנוסף לכל, אם אני מתחילה לעבוד על חיפוש עבודה, זה נגמר מהר מאוד בגישה כזו של "עוד מעט אני מתחילה משהו אחר בחיי" וכל השטויות האלה, אני לא ממש יודעת מה בעצם החיים רוצים ממני , ואני יודעת שזה לא יכול המשך ככה לנצח. אני לא יודעת איך להציד את השאלות שלי, כי אני מניחה שכבר הבנתם, אז פשוט זה היה הסיפור , ובתוכו הדלמות..... לשרותכם....(?)

כל מה שאת מתארת מאד מוכר לי אחד לאחד. אנא שקלי שוב בחיוב פנייה לטיפול מקצועי. זה חשוב ביותר. לדעתי את כבר רואה שיש לך קושי לפתור את הבעייה לבד. אם את כבר בכיוון - זה כבר טוב. מכאן מתחילים. ככל שתתחילי בטיפול בשלב מוקדם יותר, יותר טוב. את צעירה ואפשרויות רבות בפנייך. חשוב להתחיל עם זה עכשיו ולא לדחות כמו שאת נוהגת לעשות בדרך כלל. יש עתיד ואת לא לבד!

תיקייה יקרה בוקר טוב נראה שאת מאכסנת דברים מאוד מעניינים בתיקיה שלך, למרות שכרגע נראה לך שהתיקיה די מבולגנת... את מרגישה שאת מסתובבת עם מסכה על הפנים, שאת משחקת תפקיד מול כולם. אני בטוחה שאת לא היחידה שמרגישה ככה. כולנו מרגישים, ברגע נתון זה או אחר, שאנחנו לובשים מסכה על הפנים האמיתיות שלנו. הצורך הזה להשתייך, שאת מדברת עליו, הוא גם משהו שמשותף לכל בני האדם לדעתי. סך הכל אנחנו יצורים חברתיים וכולנו רוצים להרגיש חלק מתוך החברה ומוכנים לעשות הרבה מאוד דברים כדי שזה יקרה. אני ממש לא חושבת שאת "שקרנית פתולוגית", כמו שהגדרת את עצמך. שקרן פתולוגי, למיטב ידיעתי, משקר ללא הבחנה ומאמין לשקרים של עצמו, ובוודאי לא מודע לבעיה. את מרגישה רע עם עצמך שאת "משקרת", ומעוניינת להפסיק עם זה, וזו כבר חצי הדרך לפתור את הענין. אל תחמירי מדי עם עצמך, את לא שקרנית - את פשוט מחפשת את עצמך בכל מני דרכים ובודקת מי את, וזה לגיטימי לגמרי לפי דעתי. אני חושבת ששיחות עם פסיכולוג יכולות מאוד להועיל לך כדי לברר מי את בדיוק, מתחת לכל המסכות שכבר התרגלת ללבוש. דיברת על החדר המבולגן שלך, ונראה לי שזה תאור מדויק וחופף לחיים שלך באופן כללי: את בבלגן, ואת זקוקה למישהו שיעזור לך לסדר את החדר... תבקשי עזרה ואני בטוחה שתצליחי. המון בהצלחה

תיקיה נראה כי בסיפורך הקשה את נוגעת בכמה דברים וגולת הכותרת היא שאינך מרוצה מעצמך ומאורח חייך. הסיבות לחוסר שביעות הרצון הזה יכולות להיות מגוונת כמו דימוי עצמי נמוך, קשיי היסתגלות חברתיים וכו'. גם דיכאון גורם לאי חשק לעשות דברים, לדחיית דברים ולמה שכבר ציינת- דימוי וערך עצמי נמוך, הרגשת חוסר שייכות וכו.' אין ספק שקשה לך ואני חושבת שהנכון יהיה לגשת לטיפול מחדש. חבל לבזבז את המשך חייך בהרגשת חוסר סיפוק והחמצה. אני מקווה שאת מודעת לכך שטיפול יכול לעזור לך והוא יכול. מאחלת לך בהצלחה אריאל

לפעמים אני משקרת כל כך הרבה שאני מאמינה לשקרים של עצמי.... , אני משקרת בקשר לדברים הקטנים ביותר כמו מקום שהיתי בו, וכן הלאה, אפילו לגבי אוכל או כל מיני דברים קטנים וגדולים..... פשוט נראה לי שהחיים כדמיון מעניינים יותר מהחיים המשעממים שלי אבל אני יודעת שזה לא בסדר מבחינתי לשקר, קרה לי מספר פעמים שסיפרתי איזו "חוויה" למישהו שהפרטים בה לאהיו מדויקים, אז יצא שכקצת "הוספתי" משל עצמי, אח"כ הרהרתי בזה וממש שמתי לב שעשתי את זה בצורה הכי טבעית, ופתאום חשבתי לעצמי עד כמה שזה מטורף שאני גורמת אפילו לעצמי להאמין לדברים האלה..... זה היה סה"כ פרט שולי, אבל בכל זאת שיניתי אותו, כבר מתוך הרגל..... והחלק עם החדר...... אני לא אוהבת שעוזרים לי, אני לא אוהבת שנוגעים לי בדברים, אחת הסיבות שאני גם לא זורקת כלום זה כי אני פראנואידית ואני כל הזמן חושבת שאולי מישהו ימצא את ה"זבל" שלי ויקרא אותו, אז אני נוהגת לחתוך ניירות ומחברות ולהשמיד כל דבר אפשרי כדי שלא להשאיר "עקבות"..... אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל יש לי כזאת כמות ניירת בבית שאני לא יודעת מאיפה להתחיל, וזה מטורף, כי אני לא מסוגלת לזרוק את זה לפח..... ועוד ככה סתם..... ועוד שמישהו יעזור לי? אני כל הזמן במאין חרדה כזו שמישהו יקרא או יגלה דברים מטורפים שלי בחדר, אז אני חושבת שעזרה זה בעייתי.....

אז לא משקרת לגבי הכל , אמרת את האמת לגבי זה שאת משקרת... עוד יש לך תקווה , אין לי שום ספק בזה. חוץ מזה אני בן 34 וכל הזמן בא לי לעשות קעקוע זה דומה? אולי את יכולה לקחת שקית ולמלא אותה ב"שטויות" מכיתה ז' , תשמרי "שטות" אחת (!) מבחן אחד עבודה אחת למזכרת ואת השאר תעיפי לעזזל. אם יקרה לך משהו אחר כך זה לא באחריותי (-: לגבי עבודה , לא סוף העולם לפחות לפי דעתי, (לא התחלת העולם, אבל בטח לא הסוף) את כולה בת 22 , את אמורה מעכשיו להתחייב לכל החיים? פנסייה משכנתא וכל מיני פחד אלוהים כאלה? אולי את יכולה כמו עם השקית של הדברים מכיתה ז' בתור התחלה "לתחום" את המשימות שלך. את כבר עובדת? אחלה ! תגידי לעצמך : (אם בא לך ) יש לי משימה : המשימה שלי היא להחזיק מעמד בעבודה שאני שונאת למשך 9 חודשים. אני עשיתי את זה, ועוד במפעל מסריח בעבודה שמתלכלכים בה. ונחשי מה? זה עבד ! ב תשעה חודשים ויום התפטרתי, אבל מאז אני מסתכל על עצמי אחרת והיתי בן 23 לסיכום : אני לא מבין מהחיים שלי וגם אם כן , כדאי לך מאוד ללכת לפסיכולוג אמיתי הוא יכול לעזור הרבה יותר ממני (אם אני בכלל יכול) זה מאוד חשוב ללכת , ולהתמיד אצלו או אצלה זו לא בעייה כולה פעם בשבוע , יותר קל מלעבוד. אני הלכתי לטיפול במשך 9 שנים , ותראי אותי היום : אני מובטל. מובטל מובטל אבל הקמתי משפחה, בחרתי ככה ולדעתי בחרתי טוב. לא היה לי סיכוי להגיע לזה בלי הטיפול. לא היה לי סיכוי. יותר מדי חפצים, יותר מדי אלכוהול, יותר מדי שקרים, היו מפריעים לי להגיע לשם - כלומר לכאן. היום אני זקן בן 34 אין לי עבודה , החדר שלי הפך לבית , הוא עדיין מבולגן אבל אני לא לבד ואני לא משקר.

שלום, קראתי בעיון את כל מה שכתבת והתרשמתי ממך וגם מיכולת הביטוי. ראשית הדברים שאת כותבת בהחלט "נורמליים" או טבעיים ואת עוברת את התהליכים של גיל ההתבגרות. שיחות עשויות לעזור. נכון שאת יכולה לעשות את הדברים לבד, אבל עם שיחות הדרך עשויה להיות קצרה יותר עם פחות כאבים. השאלה אינה האם את יכולה לעשות את הדברים לבד או לא, השאלה היא האם שיחות עשויות להועיל ונראה לי שכן. בין השורות אני קורא אפשרות של הפרעת קשב, הפרעה זו שכיחה וקיימת גם אצל בנות למרות שהיא שכיחה יותר אצל בנים. יתכן שהפרעת הקשב קשורה לרבים מהקשיים שאת מתארת. כדאי להגיע לאבחון. שבת שלום, דר' גיורא הידש

את מתארת דברים מאוד ידועים גם האגירה הכפייתית, גם הדחיינות (הנטייה לדחות דברים), צורך נואש באהבה שגורם לך להתאים את עצמך לסביבה, פחד מאחריות וממחוייבות, וכו'. את מודעת לעצמך והבעיות גם מתחילות להפריע לך כנראה מאוד, כך שאת בתחילת הדרך כנראה לטפל בעצמך. המודעות זו ההתחלה. אני כמוך תוהה מדוע "אחד" מתגונן, אך כנראה הוא חש מותקף בשל הביקורת שלך "לשים טבעת" זה לא ככ פשוט, תיקיה, ובניית משפחה היא דבר גדול ורב ערך מדיי מכדי שתוכלי לזלזל בו בצורה כזאת. לשאלתך מה הוא עשה בחייו לפני שהקים משפחה הוא ענה לך, אם תקראי בקפידה,- ואם לא טעיתי הוא דיבר על עשייה באמנות. סליחה שאני מעירה, אך קשה לי עם גישתך ההחלטית כל כך והלא בוגרת מניין לך שהבחור החליט להקים משפחה משום שזוהי הנורמה?? או שזה קל יותר? את יודעת אומרים שאין מקצוע קשה כמו להיות הורים. שמעת על זה? לחוות את כל מה שהעולם מציע לך- זה דווקא מה שנרא לי יותר פשוט רק כשאתה בדרגה הגבוהה ביותר של שלמות עם עצמך אתה יכול להקים משפחה ואף להיות גאה בה כמה שאת טועה, באמירות האלה, שהקמת משפחה היא הבריחה הנוחה ביותר. אין לי ספק שדרך רבה לפנייך בגיבוש העצמי שלך ,

ועוד משהו, יחסית למי שמתלוננת על דימוי עצמי נמוך את נשמעת מאוד דעתנית. או שמא זו מן דרך חיפוי? כך נראה לי.