יחסי מטפל- מטופלת

שלום דר' הידש. אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים, אבל אנסה בכל זאת. אני נמצאת כבר שנתיים בטיפול פסיכותרפי ותרופתי אצל פסיכיאטר. אני מרגישה התקדמות אדירה במצב ואני אסירת תודה לו ויודעת שהוא הצליח במקומות שאחרים נכשלו (הייתי לפניו בטיפול 3 שנים שלא הועילו בכלל). נרקמו בינינו יחסים נפלאים של אמון והבנה ואני חושבת שהוא אדם מקסים ורופא מצויין. הבעיה היא שאני חושבת שאני משתפרת בשבילו, רוצה לעבוד קשה בשבילו ודעתו מאוד חשובה לי. אני מחכה כל השבוע לפגישה שלנו, והרבה פעמים אנחנו מדברים גם בטלפון בין הפגישות. נקשרתי אליו יותר מדי, הוא חלק חשוב מאוד בחיים שלי אני לא רואה את עצמי בלעדיו. אני פוחדת ממה שיקרה כשהטיפול ייגמר ולא רוצה לחשוב על זה אפילו. אני פוחדת שאני מפתחת כלפיו רגשות לא בריאים לטיפול. אני חושבת עליו המון ברמה האישית, רוצה לשתף אותו בדברים שקורים לי ואני מרגישה שהוא נמצא איתי כמעט בכל מקום. אני מדברת איתו על זה והוא אומר לי ששום דבר אחר לא יכול לקרות בינינו ואני מבינה אותו אבל אני לא יכולה להשלים עם זה. אני מקנאה בזמן שהוא עם מטופלות אחרות ובתשומת הלב שהוא מקדיש להם ואני אומרת לו את זה והוא אומר שזה טבעי וקורה הרבה פעמים אבל זה כל כך כואב לי. אני בטוחה שאני לא כמו כולם בשבילו ואני חושבת שיש הדדיות מסויימת ברגשות. איך אפשר להתמודד עם כל זה? למה דווקא האדם שהוא הכי קרוב אלי לא יכול לחבק אותי? איך אפשר להתמודד עם כל הקושי זה? עדי

לעדי התאהבות במטפל היא תופעה ידוע בטיפול, הקרויה 'העברה'. מיכל מ

מיכל, שמה של התופעה מוכר לי וגם השכיחות שלה. הבעיה היא ההתמודדות איתה. וכלל לא ברור לי שמדובר בהעברה. קל מאוד להכניס דברים לתוך שבלונה ידועה מראש אבל בכל זאת, מדובר בבני אדם, זה שיש לזה שם, לא הופך את זה אוטומטית להעברה, מה קורה אם באמת יש רגשות? לא רגשות שמושלכים על המטפל אלא רגשות אמיתיים כלפיו? עדי.

העניין הזה הוא כאב לב מתמשך. אני הגעתי למסקנה שברגע שאנחנו איתם בחדר, הם עושים את עצמם כאילו זה אכפת להם,וברגע שאנחנו יוצאות הם עושים קאט, חוזרים הביתה לאישה ולילדים ונזכרים בנו בפעם הבאה שהם נתקלים בשם שלנו ביומן. אין מה לעשות, זאת העבודה שלהם וזה התפקיד שלהם, אבל לא אמת אכפת להם.

חזרת המטפל לחיים שלו בסוף היום חשובה מאוד להמשך תיפקודו כמטפל. שהרי אם לא סביר שהיה מתמוטט. יחד עם זאת, אין זה אומר ולו לרגע קט שלא איכפת לו ממטופליו. שאם כן, סביר שלא היה בוחר במקצוע זה.. בתור סטודנטית המתעתדת להפוך יום אחד למטפלת, אני חייבת לספר לך שאחת ההתלבטויות הגדולות שלי לגבי התאמתי למקצוע היתה בגלל הקושי שלי לעשות את אותו הקאט עליו דיברת. בהתנסויותי השונות בעבודה עם מטופלים היווה הקושי שלי להתנתק בסוף יום העבודה מכשול רציני. המחשבות על אותם האנשים לא עזבו אותי יומם וליל והבנתי שעל מנת להמשיך ולעסוק בטיפול אני חייבת ללמוד להתנתק, לחזור לחיים שלי. חייבת את זה לעצמי ולמטופלים. לעשות מעין בידוד. ושוב, אין זה אומר שלא איכפת לי מהם. מאוד איכפת לי מהם.מכל אחד ואחת. לגבי שאלתה של עדי: אכן התעוררות רגשות כלפי המטפל/ת אינה נדירה וקיימת גם התופעה ההפוכה. לגבי הגדרת אותם רגשות כהעברה/העברה נגדית או כרגשות כנים ואמיתיים יש לא מעט ספרות העוסקת בנושא והדיעות בעניין חלוקות. כך או כך, יחסים אינטימיים בין מטפל ומטופל אסורים עפ"י החוק, גם אם ישנה הסכמה הדדית. חוק זה בא להגן על המטופל. לסיום, אני רוצה לצרף שיר שאני מקווה שישנה את דעתה של איילת לגבי חוסר האיכפתיות של המטפלים... השתיקות שלך הן הצעקה שלי מקיפות אותך כחומה מולי יום לבן חמים ומואר לילה קודר אפלולי וקר כה קרובה והמרחק כה רב נשמה תועה.. על מה אתה חושב עכשיו כמו סירה רעועה הנתונה לחסדי הרוח מחפש מוצא.. הלב רוצה לנוח רגע אחד על הקרקע חושב בהיגיון רגע אחר מרקיע אל על בדימיון לו יכולתי הייתי הופכת עולמות בשבילך להגשים עבורך את משאלות ליבך והיית לי לרע, אח, חבר והייתי לך למשענת, לנר שמאיר את החושך באלפי כוכבים דרך בה אנו פוסעים.. ללא כאבים יגונן, ירפא, כזה נר קסמים מושלם ילווה את חייך.. לא יכבה לעולם אך שנינו יודעים שזה לא אפשרי לייפ איז סטינק! כמה שזה אכזרי אנחנו חיים בשיא של שבירה כקרח נדקר הנפרד לרסיסים, כך אני יגעה אז תן לי לחבק אותך חיבוק אחרון כי השעה מאוחרת ומחניק לי בגרון

מהניסיון האישי שלי כמטלת (אומנם בתחום אחר ובצורה שונה) זה ממש לא נכון נכון בסוף יום עבודה חוזרים הביתה לחיים הפרטיים ולדרישות האישיות של הבית אבל אין זה אומר ששוכחים הכל גם המטפלים הם בניי אדם הם לא מכונה עם כפתורים שמדליקים ומחבים את המחשבות אני יודעת על עצמי שגם בחיים האישיים אני חושבת הרבה על הילדים שאני מטפלת בהם למשל כשאני מסתובבת בשוק ורואה כל מניי דברים או בחנויות צעצועים ויש איזה משהו שתופס לי את העין בצורה של יו זה רעיון טוב למשהו שאני יכולה לנסות לעבוד איתו עם הילד ההוא או כשאני יוצאת מתוסכלת משעור שלא אצלחתי לאסיג את המטרות שלי והילד לא אפנים את מה שרציתי אני מודה שאפילו כשאני מתקלחת אני חושבת על איך בפעם הבאה בפגישה הבאה שלנו אני כן יצליח להעביר את מה שאני רוצה , באיזה דרכים אני צריכה לאישתמש כך שאי אפשר לומר ששוכחים את המטופל כשהולכים הביתה בסוף יום העבודה אבל חייבים בכל זאת כדיי לא לאישחק לקיים אפרדה כל שהיא בין החיים שלי כמטפלת לבין החיים שלי כאדם רגיל

היי עדי דיברתם על ההפרדה שצריך לעשות המטפל ואני חושבת שגם המטופל צריך לעשות את זה. כלומר זה נהדר שיש בינכם קשר נהדר שכזה ואת מעידה על התקדמות במצבך ואומרת שהמניע היה האהבה שאת מיחסת אליו עד כאן זה נורמלי, אך עיניין הקינאה ומחשבות רומנטיות האחרות הם סימנים של אי שליטה במצב , את חייבת לזכור תמיד את מטרת בואך והיא -הרצון להירפא . מעבר לזה את סתם תיכנסי לתיסבוכת לא רצוייה שהיא מוטעת מיסודה כוון שהיא מושטתת הרבה על דימיון רומנטי לא במקומו . בזמנו כשהיתי מטופלת על ידי פסיכולוגית במשך שנתיים היה לי גם את אותו רגש אהבה שאת מדברת עליו,אליה. רציתי שהיא תהיה לי כמין חברת נפש ,,ואז היא אמרה לי תחפשי לך חברת נפש אחרת .,,לימים עזבתי אותה יותר נכון ברחתי,,כי כך היה לי יותר קל להתמודד עם הפרידה,ומצאתי פסיכולוגית אחרת,במשך שנתיים נישבעתי לא לחשוב עליה כעל אדם בכלל אלא כמטפלת וזהו,,מה שיצא מזה הוא,,כלום,, כלומר יחסי אמון חיבה והבנה הם מאד רצויים להצלחת הטיפול.(קיראי את ספריו של ארווין יאלום) לכן אם הצלחת והישתפרת בגללו ,מגיע לך ולו, כל הכבוד-אך תדעי לשים גבול ואל תשכחי בעצם כמו שהוא לא שוכח, שאת בעצם רק המטופלת והוא אך ורק -ואך ורק המטפל. מקווה שעזרתי,כל טוב ו.

אוקי אז קודם כל איילת לחלוטין אני לא מסכימה איתך. כמו שכבר אמרו לפניי גם המטפלים הם בני אדם וגם להם יש רגשות. אני גם חושבת שפסיכולוג טוב ומקצועי הוא כזה שגם אם הוא מרגיש למטופלת יותר מאשר מטופלת נטו הוא ישים גבולות חיוניים ומקצועיים בטיפול. ולמרות זאת ורדה המטופל לא יכול מיד לעשות את אותו הדבר כיוון שבכל זאת הוא התלוי והוא זה שהגיע חלש והוא זה שהמטפל עטף אותו בבטחון ואהבה . אבל בתהליך בריא המטופל גם לומד לשים לעצמו גבולות ולהבחין בין מציאות לדמיון. פעם במסגרת הטיפול האישי שלי היה לי חלום להיות הבת של... או חברה של... וכדומה הגבול שלי האישי בחוויה שלי היה מטושטש ולא הבחנתי בין דימיון למציאות עד שהמטפלת שלי שמה לי גבול ברור וקר כקרח שגרם לי לשנוא אותה נורא בתקופה ההיא, לימים אני מעריכה אותה מאד מאד על כך. כי הבנתי שלמרות שקיים בי עד היום הרצון להכניס אותה לחיי כי היא פשוט מתוקה ומתאימה לי בתור אדם, לא אוכל לעשת זאת כי באתי אלייה בסיטואציה של טיפול וחריגה מגבולותיו ותהיה אשר תהיה היא תזיק לי מאד ואף גם לה כמטפלת שלי וכאדם. ולעדי החמודה שמתוך הבפנים שלי המסת את לבי, שתדעי לך שזה עלולה להיות אכן העברה ואולי איזהשהיא משיכה אל המטפל מתוך כימייה, אך מה שזה לא יהיה אין זה מחובר למציאות שלך היומיומית מאחר ולא ראית אותו מעבר למסגרת של הטיפול, אני יודעת בטיפול הם נראים נורא מושלמים וקסומים ואולי יש בזה משהו טוב שגורם לנו לסמוך, אבל יחד עם זה לא חיית איתו ולא הכרת אותו בנסיבות אחרות כך שאין את יכולה להיות בטוחה שזה באמת מושא אהבתך או האדם המתאים לך. הוא לא ייתן לך את מה שאת רוצה חמודה, וזהכואב אבל זו האמת והיא טובה לשניכם. תתני לו לשמור לך על הגבול כי את זקוקה לזה בתור מטופלת. אני מבינה שזה כואב נורא אבל זה הכרחי והכי טוב בשבילך ואת תביני את זה גם כן יום אחד.