לדר' הידש היקר
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום שוב. שאלתי לפני מס' ימים שאלה בנוגע למצבי,שנוצר בעקבות לקיחה חד פעמית של סם{גראס}. רציתי לשאול מס' דברים שמאוד מטרידים אותי. מאז המקרה של לקיחת הסם,עברו5שנים, בהם חוויתי המון חרדות.החל מתקופה בה לא יכולתי כמעט לנשום וחשתי שאני נחנקת,ותקופה שבה הרגשתי על סף התקפת לב{כאבים בחזה,דופק מואץ},חרדה נוספת היא למשל ללכת למקום מסויים{כמו בנק למשל} בידיעה שאחוש שהכל מסתובב,שהלב יתחיל לדפוק,שארעד,כל מיני פאניקות אין ספור,שאפשר למלות ספר שלם רק בלתאר אותן. אך לצערי זה הרע במיעוטו. לפני מקרה הסמים היתי בחורה רגילה לכל דבר,ללא חרדות,חיי חברה,הייתי דוגמנית,חשבתי על לימודים. ומאותו רגע חיי השתנו.ובתחושה שזה לנצח. לאחר הסמים ממש הרגשתי על סף איבוד השפיות,פחדתי לקום ולהתקלח אפילו.פחדתי לאכול,לשתות,פחדתי לנשום,או לחשוב. כאילו הכל סביבי השתנה לחלוטין,הכל הפך לאימה, ולשמוע את עצמי חושבת,אפילו לא היה לי בסדר. למזלי היה לצידי אדם שאהב אותי מאוד,דיבר איתי ללא הפסקה,גרם לי לפתוח את פי ולהתחיל לספר לו מה אני מרגישה. לבטא במילים החוצה,את מה שקורה לי.{באותו זמן חשתי שהכל לא בסדר.אפילו לדבר היה לי מעוות,כמו אדם שנמצא פתאום במציאות אחרת, כמו תינוק שלא יודע לדבר אפילו,לא מכיר כלום.}. והוא באמת טיפל בי כמו בתינוק חסר ישע, רחץ אותי,הלביש אותי,לא זז ממני לרגע,וחשוב מהכל,שבעזרת זה שהתחלתי לדבר,לספר לו מה אני חשה,והוא הסביר לי שעברתי טראומה,שזה רק תחושות,שזה לא קורה לי עכשיו,הצלחתי להביא עצמי למצב של לקום ולחיות{אומנם לא כמו לפני כן},לדבר,לזוז, לאכול,ולהבין בכל כוחותי שמה שאני חשה,זה לא קורה לי.אלא תחושות "כמו" בזמן הסמים,ולמצוא בי איזו נקודה של הגיון,בתוך מערבולת מאוד לא הגיונית,שמאפשרת לי לחשוב ולהבין שאומנם אני חשה את כל התחושות המוזרות,אך זה לא אמיתי. בדיעבד,אני נזכרת כמה חזקה היתי,ושאבתי משאבים פסיכולוגים,וכוח,ומאבק כ"כ קשה מתוך עצמי. נאבקתי לשרוד.נאבקתי להשאר שפוייה.אני חושבת שאולי הצלחתי לפחד,במקום להאמין.כוונתי היא,שבקלות יכולתי לשקוע בתחושות המעוותות,להאמין שהכלל מסתובב,הכל מפחיד,שהכל נראה מוזר כמו בהשפעת הסמים,להתנתק לגמריי מכל הגיון,אך במקום זאת הצלחתי להגיע להבנה שזה לא קורה.שזו טראומה.שזה אומנם תחושות מפחידות,אך למצוא שאריות קטנות של הגיון,שעוד נותרו בי,ואם לא נותרו פשוט ליצור אותן מחדש.ליצור הבנה.הגיון. נאלצתי באותם רגעים,להבין,שאומנם הכל עכשיו לא בסדר,ושישנה האפשרות לשקוע,או להבין שעליי להמשיך להתקיים,גם אם אאלץ לקום ולהתקיים במציאות מפחידה,גם אם הדבר ההגיוני היחיד באותו זמן שהצלחתי לחוש,ולהאחז בתחושה זו,זו העזרה של בן זוגי,והאהבה והביטחון שהתלוו לה. שלש שנים חייתי כך,הצלחתי לזוז,למרות שתחושות הגוף כבר לא היו כמו פעם.הצלחתי לעמוד,למרות שהרצפה זזה לי,כמו בזמן לקיחת הסם.הצלחתי ללכת לעבוד,ואפילו לחייך לפעמים.כל זאת בזכות זה שסיפרתי כל דבר לבן זוגי,שהצלחתי להבין שזה לא קורה באמת,שאלו זכרונות,תחושות,ופחדים,וההיגיון וההבנה הבסיסים שחשתי בתוכי,ולא נתתי להם "להתעוות",ואף היו באותו זמן"המציאות" היחידה שיכולתי לחוש בברור,הם האהבה והביטחון,וההגיון שבדבריו של בן זוגי. אני יודעת שזה נשמע קצת פסיכופטי,אבל אני מנסה לתאר תחושות ומחשבות,בצורה הכי מתומצטת שאפשר,ואולי אכן המצב"פסיכוטי", אך אם זה מה שיש,אז מה שנותר זה לנסות ולהלחם. בקיצור{עד כמה שאפשר} אחרי3 שנים,עברתי אונס,שהייה טראומה נוראית,והפחיד אותי מאוד,ובזמן האונס,פעם ראשונה בחיי,חוויתי הזיות,התנתקתי לחלוטין מהמציאות,ראיתי ושמעתי את בן זוגי,למרות שלא היה שם,נכנסתי ויצאתי לרגעים להזיות,דבר שלא היה לי גם בזמן לקיחת הסם. לאחר מס' שעות,כשחזרתי לזרועות בן זוגי,חזרתי למצבי הקודם.ללא הזיות. לאחר זמן מה,נפרדתי ממנו,משום שחשתי פתאום שאינו יודע מה עובר עלי,שהוא כבר לא רוצה לעזור לי. הוא החל ללמוד,החל להשאיר אותי לבד.הרגשתי שאם הוא משאיר אותי כך,לבד,זה בוודאי אומר שאינו מבין את חומרת המצב בכלל,שאינו רואה כמה אני נאבקת כל שנייה וכל דקה מאז המקרה הארור ,שבמזל אני בכלל נשארת שפוייה,ושכל המאבק הזה,בתוך תחושות ניתוק,ובתוך חוסר הבנה של מה שקורה סביבי,המאבק להבין,אינו שווה דבר.הוא החל להתעלם ממני כשפניתי אליו עם חרדותיי,וזה גרם לי להרגיש כמו משוגעת שלא מתייחסים בכלל לדברים הלא נורמלים שהיא אומרת. התרחקתי ממנו,אומנם בפחד גדול,אך בתקווה שיבין במהירות כמה אני בצרה,שישוב לעזור לי. התחלתי לקחת קלונקס{0.5מ"ג},והתחלתי לחיות{למשפחתי מעולם לא היה מושג מה עובר עליי,ולעולם לא אכביד עלייהם בכך,אני אוהבת אותם יותר מדיי בשביל לגרום להם לעוגמת נפש כזו}. בתקופה זו בן זוגי באמת החל להתקשר,לבוא,לכתוב לי,לבקש סליחה,לומר לי שהוא מבין כמה אני סובלת,שלעולם לא ייתעלם יותר. אני בחרתי להמשיך לכעוס עליו. לקחתי קלונקס,והתחלתי להרגיש יותר טוב.כמו בן אדם. יצאתי לבלות מדי פעם,התחלתי לחשוב על דברים אחרים מלבד מצבי,לחשוב על עצמי,על החיים.חשתי שקבלתי קצת מעצמי בחזרה.תיפקדתי,ראיתי סרטים{זה נשמע מגוחך,אבל שנים לא יכולתי אפילו לראות טלויזיה כי בזמן "התקף"הסמים צפיתי בטלויזיה בזמן שזה קרה,וכל מה שהתקשר לי עם ההתקף,גרם לי לפחד שמא אכנס לזה שוב.}. הרגשתי ממש יותר טוב. אולי זו היתה הכחשה,אולי הקלונקס,אולי הביטחון שבן זוגי רוצה לעזור לי שוב. לאחר שנה בניפרד חזרתי אליו.גם הפסקתי לקחת קלונקס,והיתי יחסית בסדר. אפילו הקמתי עמותה לעזרה לילדים נזקקים{דבר שרציתי תמיד לעשות},וחשתי מועילה. לאחר מס' חודשים בן זוגי עזב אותי.ללא הסבר.ללא הגיון.ועל כך לא אסלח לו לעולם. התחלתי להיבהל,והתחילו לעלות חרדות,בהתחלה "קטנות",אך עם הזמן פתאום חשתי שאני "נכנסת"להכל מחדש. שזהו.זה קורה.המפחיד מהכל.שאני אשתגע לנצח. שהכל מעוות,שאני לא יכולה לתפקד יותר,שאכנס להזיות כמו בזמן האונס,ואף אחד לא יעזור לי,שיאשפזו אותי,שמשפחתי תראה מה קורה לי.ואהי חושבת שכל זה נובע מכך שאני מרגישה שאם הקשר שלנו היה "מזוייף",ונפרדנו כך,אז גם כל מה שנאמר לי לא היה נכון. כל העזרה,כל ההלחמות במה שאני נמצאת בו כבר5שנים,הכל שטויות. שבעצם מאז הסמים השתגעתי,וסתם נאחזתי במשהו לא נכון. התחלתי לקחת קלונקס שוב.עבר חודש,ואני אומנם חשה יותר רגועה,פחות מבוהלת, אך אני לא מבינה מס' דברים,ואשמח אם תוכל להסביר לי. אני לא אוהבת את הפורמט הזה של התכתבויות באינטרנט,לכן אני מעדיפה לצמצם את שאלותי במכתב זה,ולשאול חד פעמי,את כל מה שרציתי. דבר ראשון,האם באמת תיתכן חרדה כזו,משיגעון? שאדם מפחד וחש שהוא על סף שיגעון.{בזמן לקיחת הסם הרגשתי כל הזמן פאניקה נוראית שאני עומדת להשתגע} וכפי שלמדתי על בשרי,חרדות הן בד"כ נבואה שמגשימה את עצמה,אז האם גם חרדה משיגעון או הזיות עלולה להגשים את עצמה? דבר שני, האם תחושות כמו למשל,לאחר רעידת אדמה,שנבהלים,ולאחר מכן אם נזכרים בכך חשים שהרצפה זזה,האם זה הזיות?או רק חרדה? ברור לי שכשאדם מפחד נורא,הוא יכול לחוש תחושות מסוימות,אפילו פיזיות,אך האם כשאשר אדם חש משהו,ופשוט נבהל מכך,אך יודע שזו לא אמת,זהו ההבדל בין נורמליות,לאי נורמליות? כשאני מפחדת אני יודעת שזה לא קורה,שזה פחד,אך אם אדם מאמין ומראה כלפי חוץ את מה שהוא חש{לדוגמא:מפחד מרעידת אדמה,וחש שזה קורה שוב,ואומר זאת לאנשים סביבו} זהו ההבדל בין חרדה,לשיגעון? אני יודעת שהשאלות שלי נובעות מחרדה,אך מפחיד אותי לחשוב שאם חס וחלילה אאמין לתחושות שלי,ויראו זאת כלפי חוץ יאשפזו אותי,או אשתגע. בעקבות החרדה,אני לפעמים מרגישה שאני רואה דברים שלא קיימים,אך אני לא ממש רואה זאתכמו פעם שעברתי את ההזיות,זה כאילו מהפחד התמידי,אני מפחדת שאולי רואה. אבל בכללית יותר טוב לי מהקלונקס,והאם גם לאחר חודש תיתכן הטבה נוספת בהמשך? האמת שמה שאני מנסה,זה להרגיע את עצמי,ואולי אף לשמוע שאינני משוגעת,שהתחושות המוזרות הן פחדים מהגרס וממה שעברתי,ושיהיה בסדר.ושאין לי מה לפחד מהזיות,כי חוויתי זאת במקרה אונס טראומטי,לפני כשנתיים,ומאז אפילו היתי תקופה במצב טוב. ושגם אם נדמה לי "שהנה" זה קורה,שאני רואה או אראה דברים שלא קיימים,זו חרדה, כי עובדה שכשאני לא בחרדות האלו,לא קורה דבר,אני לא בהזיות,ולא היתי מאז המקרה. אז לא צריך לפחד,נכון? אשמח אם תוכל לענות לי,למרות ששאלותיי רבות וחרדתיות,כמו כולם,אני רק רוצה להיות בסדר,ותודה על תרומתך לשלוות הנפש,או למענה לאנשים במצבים קשים,בשם כל הפורם הזה. יום טוב.
לנטלי אני חושב שאת יודעת את התשובה לשאלה העיקרית שלי, לא כל דימיון או הזיות הן עדות ל"שגעון". ישנן הזיות שהן במסגרת הנורמלי, כך לעתים כאשר הולכים ברחוב אנחנו שומעים שמשהו מאחור קורא לנו, או שכאשר נמצאים בחדר הקטן בבית ואנחנו לבד פתאום שומעים צלצול בדלת או בטלפון וזו רק הזיה. ההבדל במשגעון הוא בחינת המציאות. כלומר אחרי שאני שומע דפיקה בדלת אני בודק אם יש משהו בחוץ, ואם אין אני מבין שמדובר בדמיון. הפסיכוטי לא בודק ובטוח שהוא צודק. בכל זאת אתייחס לשני דברים שלא שאלת. ראשית בולט במכתבך עד כמה החרדה קובעת את חייך.... הסיבה כבר אינה חשובה (הסמים, האונס לצערי זה סיפור אחר), אבל במשך שנים החרה קבעה את אשר תעשי ותרגישי. אז מדוע לא פנית לטיפול, אפילו לשיחות, בן זוג מבין ותומך ומטפל זה פנטסטי, אבל הוא אינו מקצועי, ויש לו גם חיים משלו, המטפל מקצועי ולכן הוא יודע את כל קיצורי הדרך.... חבל שלא פנית לטיפול לשיחות, ולא התחלת עם הקסנקס כבר קודם, תראי עד כמה הקסנקס שינה את חייך!!! לכן כדאי לפנות שוב לפסיכיאטר וגם לפסיכותרפיה ומוטב מאוחר מאשר אף פעם. שיהיה רק טוב דר' גיורא הידש
