לדר' הידש

אני יודעת שאתה צודק. אני יגיד לך למה אני כ"כ משתוקקת ךהרגיש טוב לבדי{כמו בעבר},יש כמה סיבות. 1.זה שאני לבד כמו שאמרתי,ואפילו כשהיתה לי את התמיכה של בעלי זה היה לי קשה ומפחיד לפנות לעזרה.לבד אני מרגישה שאתמוטט. 2.אני כל הזמן מרגישה כאילו המצב שלי הרבה יותר חמור ומסובך משל אחרים,ושלי לא תעזור שום תרופה,אולי אפילו להיפך,תגרום לי למצבים נוראים.{ואין לי איך להרגע מהפחד הזה.אם היתה לי אהבה ותמיכה של בעלי-היתי פחות מפחדת לנסות,כי היה לידי מי שישמור עליי}. אני מרגישה שתרופות לא יוכלו לעזור לי. איך? הן ימחקו את המחשבות והתחושות שלי? גם כשאני נרגעת מהקלונקס,אז זה רוגע פיזי,ונפשית אני עדיין צריכה להלחם. 3.יש בי פחד גדול{כמו שאתה יודע} ותחושה שאני לא נורמלית,והחרדות{במידה וזה באמת חרדות}עוברות את השלב של לפחד שאני לא בסדר,לשלב שאני פשוט מרגישה שאני לא בסדר-ונלחמת בזה. קשה לי להבין שיש לי חרדות,כי התחושה היא שאני לא בסדר,ואני פשוט מצליחה למנוע את זה ולהלחם בזה קצת,ואיכשהו להישאר הגיונית קצת. ואני תמיד מרגישה שתוך שנייה אני יכולה "לפול לגמריי"{בקלות אפילו},ואני מפחדת שזה יקרה לי אצל הרופא ויאשפזו אותי. אני יודעת שזה מאוד קיצוני כל מה שאני מרגישה. אבל בעבר היתי במצבים מאוד קיצוניים,אתה יודע, והצלחתי להתגבר ולחיות. מה קרה לי פתאום? וזה גם ממש אירוני,לפני שביררתי,חשבתי שהקלונקס טיפולי,ולכן בכל יום שעבר הרגשתי טוב יותר,אני ממש מרגישה שהיתי בדרך הנכונה{אני עדיין מנסה לצעוד בה כמובן},ומאז שהבנתי שזה רק להרגעה,ונחוצות תרופות אחרות,אני מרגישה "תקועה". זה מטופש,אבל אם היו אומרים לי כשנכנסתי לפורם,שהקלונקס יעזור לי,להיות סבלנית,{כמו שהאמנתי} היתי ממשיכה להשתפר,אני מכירה את עצמי. אז מה לעשות?

היי קארין! אני מאוד מבינה את הפחדים שלך אבל כל כך קשה להתמודד לבד. אולי את צריכה לשקול לשתף חברה טובה, אח או אחות - מישהו שאפשר לשמוך עליו. אם רק היית לוקחת את הצעד ונגשת לרופא היית רואה שמצבך ישתפר ותקבלי את הכוחות להמשיך - קודם כל להפחית את החרדות והפחדים. ואני עדיין טוענת שאת צריכה סרוקסט או משהו דומה. בחום רב, שרון א'

תודה שרון. תקראי מה שכתבתי עכשיו לדר' הידש, זה ממש מתסכל. אני יודעת בודאות שאם היתי נכנסת פה לאתר,והיו אומרים לי שהקלונקס נפלא-ומטפל בחרדות,כמו שהאמנתי בעבר,מצבי היה ממשיך להשתפר. ובעבר לא נזקקתי לכלום מלבד פירור של קלונקס-כדי לתפקד ולהיות מאושרת,ולהרגיש טוב, וזה לא שהמצב שלי החמיר. בתקופה ההיא יצאתי ממצב הרבה הרבה יותר נורא ומפחיד מאשר עכשיו. בלי שום הזדקקות לתרופות נוספות. והתהליך הזה של להרגיש טוב, מיום ליום,התחיל לי גם הפעם כשהתחלתי לקחת קלונקס{לפני שלשה חודשים},רק שאז התהליך נקטע לי,כי הבנתי שזה לא טיפול,כמו עכשיו שאת אומרת לי שאני צריכה סרוקסט למשל{ואני מודה לך על התמיכה},אז בעיקרון הבנתי כבר שקלונקס הוא לא טיפול כמו שחשבתי. וזה מתסכל שהיתי צריכה להבין את זה בכלל,כי הרגשתי יותר טוב,ושאני מתחזקת מיום ליום לפני שהבנתי את זה,ואני מאמינה שמצבי היה משתפר כמו פעם,והיה לי טוב כמו פעם. גם מעצבן אותי שבגלל הדברים האלו,אני לא חשה ומרגישה כבר בשיפור,ואולי אף אצטרך להכנס למעגל הזה של טיפול ותרופות,כשלפני שידעתי את כל זה-ממש לא נזקקתי לזה. אני מנסה להאמין בקלונקס בכך שאני יודעת שהוא שייך גם למשפחת האנטיפסיכוטיים. והדבר שהיה הכי עוזר לי בעולם,במקום דיבורים על טיפול וכו',זה לשמוע מהרופא שיתכן ובאמת הקלונקס הוא זה שעזר לי בעבר,ושהוא לא "רק מרגיע" אלא יתכן וגם טיפולי כמו שהאמנתי,ובמשך הזמן באמת משפר את המצב-כמו שהרגשתי שנתיים וחצי, ובעיקר שאני יכולה בשקט לחזור לנקודה שהרגשתי השתפרות יומיומית בעזרת הקלונקס, עליה במצב הרוח,שינה טובה יותר,ובעיקר פשוט נעלמו לי החרדות. למה מהמצב הזה,של שיפור ואמונה,ופשוט תחושה שהקלונקס עוזר,עד למצב נפלא אפילו, אני צריכה להיות עכשיו בנקודה שאומרים לי שזה לא טיפול,שאני חייבת תרופות אחרות אם אני רוצה "להחלים",למה פשוט לא יכולים לומר לי שיהיה בסדר כמו בעבר,ושיתכן שאני באמת התגברתי על הכל בעזרת הקלונקס?

רציתי רק להוסיף שעד לא מזמן,בשנתיים וחצי הטובות,לקחתי ממש כמות מזערית של קלונקס,וזאת היה לאחר האונס וכל מה שעברתי אז,שהיה כמובן מצב טראגי יותר מעכשיו,והיתי ממש ממש בחרדות חזקות.ובגלל שהאמנתי שזה טיפולי,ומונע מחשבות חרדתיות,ומונע מצבים פסיכוטיים, פשוט הרגשתי טוב מיום ליום,והחרדות שלי נעלמו. ממש כך. לא היו לי שום חרדות חזקות,היתי שמחה{חשבתי שהקלונקס גם נוגד דיכאון},תיפקדתי בצורה מושלמת,עבדתי,ביליתי,התחלתי להרגיש דברים ששנים לא הרגשתי. וכואב לי שבכלל ביררתי משהו,כי עכשיו אני יודעת גם שהקלונקס לא טיפולי{ובהתאם אני גם לא מרגישה שאני מבריאה},וגם התנפצה לי התקווה לגבי תרופות אחרות,כי אני רואה שאנשים לוקחים ולא עוזר להם,ומחליפים תרופות כל הזמן,ובמצוקה. כשנטלתי את הקלונקס-בתקופה הטובה,בטחתי בזה, והצורת מחשבה שהוציאה אותי מהכל היתה שזה בכלל לא תלוי בי {לשם שינוי},כי התרופה עוזרת במאה אחוז,בין אם מאמינים בזה או לא,גם אם החרדות חזקות,אז פשוט ידעתי בודאות שאני לוקחת משהו שיותר חזק מהחרדות,ולא היתה שאלה בכלל. פשוט הרגשתי מצויין. אולי עזרה התחושה של הביטחון בתרופה,והתחושה שזה לא תלוי בי בכלל-זה פשוט עוזר, והיה לי נפלא. אני כ"כ רוצה לחזור למצב הזה, זה יתכן שפשוט אמונה בתרופה{והרגשה זשה "כבר לא בידים שלי"}פשוט הוציאו אותי מהכל? הריי זה לא יכול להיות הקלונקס. נטען הרי שהוא לא טיפולי,והכמות שלקחתי היתה רבע מכדור של 0.5מ"ג. היתי רוצה להאמין שזה לא בעקבות האמונה והביטחון שהיה לי בכדור,אומנם זה מעודד לחשוב שבעצם שנתיים וחצי היתי במצב ממש טוב בזכותי,אך כשאני מבינה את זה,אני לא יכולה לחזור למצב הזה,כי אין לי אמונה בכוח של עצמי-להיפך-אני פוחדת ממה שקורה. והיתי רוצה להאמין שוב בקלונקס כמו פעם,ללא ספקות בכלל{ולא בקטע של פחד מהקלונקס,אני כבר לגמריי לא מפחדת מתופעות לואי וכו} אלא להאמין בכל מה שהאמנתי שהוציא אותי מהכל,ובכל מה שחשבתי שאני מבינה לפני שהתחלתי להתעניין בתרופות ופסיכיאטרייה וטיפולים. כשפשוט חשבתי שלוקחים כדור,והוא עוזר-נקודה. וזה באמת עזר.

דיכאון לא מטופל עלול, במקרים קיצוניים, להביא להידרדרות במצב המוח ולהופעות תופעות של פסיכוזה. המצב של פסיכוזה הוא מסובך יותר וקשה יותר לצאת ממנו, והסבל גדול מאוד. לעיתים קרובות נדרש אישפוז ממושך ! אז תדעי, שאת לא עושה בחוכמה שאת לא מטופלת, אלא להיפך: את מסכנת את עצמך באופן חמור ! ! אגב, חרדה זו לא מחלה אלא סימפטום של מחלות, בדרך כלל דיכאון