בשביל מה המאמץ?

היום סבלתי. אתמול סבלתי. שלשום סבלתי. .. לפני שנה סבלתי. באמצע היו כמה חלקי ימים שזה לא היה נורא. לפני שנתיים סבלתי לפני 3 שנים סבלתי. לפני 4 שנים זה היה הגיהנום הנורא מכל. אז התחלתי לקחת תרופות .. לפני 5 שנים סבלתי .. וכך אחורה עד לפני 9 שנים. בשביל מה אני מתאמצת? נכון, בזכות התרופות עברתי מגיהנום עלי אדמות לפשוט סבל. האם זה אמור לנחם אותי? ניסיתי הכל- תרופות טבעיות וכימיות, ספורט, ביו-פידבק, רפואה אלטרנטיבית, שיתפתי את המשפחה, חברות, פסיכולוגים.. כלום לא עוזר. המערכת שלי משובשת לגמרי. אני חולה קשה במחלה שלא מובילה לכלום מלבד לסבל. גם לפני כן לא הכל היה חלק. אבל החיים היו שווים. חייתי - האמנתי, למדתי, הצלחתי, נכשלתי, התאכזבתי, הופתעתי, שמחתי, נפגעתי, כאבתי, התענינתי, התרגשתי, התעצבתי, התאמצתי, התפתחתי, חלמתי והבטתי בתקוה אל העתיד. היום כל הדברים האלו כבר לא רלונטים כמעט. היום אני מסביב ל - כואב לי הראש, הידיים רועדות, הלב דופק, השרירים מתוחים, אני מסוחררת, אני לא יכולה יותר, אני לא מרוכזת, אני לא מצליחה, רע לי, איפה יש שירותים כדי שאוכל לבכות ולפרוק קצת, לכל הרוחות הדופק הזה. למה אני לא מתאבדת? כנראה בגלל שאני פחדנית. אין הגיון לחיות ככה. אני מרגישה ש"זקנתי מביישת את נעורי". רק שהזקנה שלי התחילה קצת מוקדם מדי. אגב, אני מגלה כאן בפורום עוד אנשים שסובלים כמוני. אנשים אומרים - חייבים להאמין שיהיה טוב. כמה אפשר להאמין? בטח שחייבים להאמין- אחרת המסקנה המתבקשת היא לעשות מעשה, וכנראה כולנו פחדנים. היום אני טיפוס פסימי ומיואש. בעבר הייתי מלאת חיים ואופטימית. חשבתי שהעולם יפה למרות הכיעורים הקטנים שבו. היום אני יודעת שעבור הפרט הכיעורים שנראים קטנים מבחוץ יכולים להיות כל העולם בשבילו. כשהעולם שלי מכוער העולם האמיתי כבר לא מענין.

שלום מיואשת אני מאוד מאוד לא ממליץ לך להתאבד, מפני שיש סיכוי גבוה מאוד שלא תצליחי וסתם תסבלי עוד הרבה יותר ממה שאת סובלת עכשיו. הפחד מהמוות משאיר אותך בחיים וזה טוב מאוד. תסבלי נניח מנזקים בלתי הפכים לכבד ולכליות, או אם תקפצי מאיפשהוא תהיי משותקת על כסא גלגלים שמאושפזת במחלקה סגורה פסיכיאטרית. נכון שזה הרבה יותר גרוע ממצבך עכשיו? אנחנו בכל מקרה לא קובעים מתי אנחנו נמות- ככה אני חושב- הטבע או אלוהים או איך שלא תרצו לקרוא לזה קובע את זה בשבילנו. ועכשיו נניח לרגע שיש לי גלולה שבטוח תהרוג אותך בלי שום כאבים. האם תקחי אותה? לפי מה שכתבת נראה לי שהתשובה חיובית. כשאני הייתי במצב דומה לשלך והשבתי "כן", לשאלה הזו. (זה היה אחרי ניסיון פתטי להתאבדות על-ידי נטילת תרופות) הרופא ניסה לשכנע אותי שהדיכאון שלי הוא מצב זמני וחבל שאני אפסיד את החיים רק כי עכשיו אני סובל, והוא כמובן צדק מאוד. אני מבין שאותך זה לא יעודד כי את רואה את זה כמצב הקבוע שלך. ובכן, אחרי שהורדנו את ההתאבדות מהפרק כאופציה הייתי מבקש ממך לעשות את המאמץ ולחשוב בכל זאת אילו הייתה לך הגלולה הזו- למה לא היית לוקחת אותה? מה חיובי בחיים וגורם לך עדין להמשיך לחיות? ואל תגידי לי שאין שום דבר כזה, כי חייב להיות. וגם אם אין תנסי להשלות את עצמך שיש דברים כאלה. (תחשבי פנטסטי לגמרי!( איזה עולם דימיוני לגמרי היה כזה שהיית נורא רוצה לחיות בו. ואחרי זה בואי ננסה להבין למה העולם הזה הוא פנטסטי. אני נורא חושש לשלוח לך את התגובה הזו, כי מי אני בכלל שאגיד לך את הדברים האלה, אבל אני אשלח אותה בכל זאת. בברכה מיק המופכח, שגם בעצמו צריך לשאול שוב את השאלות האלה, ולא תמיד בטוח שיש לו תשובה

מיקי, תודה על התגובה. דרך אגב, היום היה לי יום טוב יחסית (כאב ראש בלבד..) אז קל לי יותר להיות אופטימית. לא הייתי על סף התאבדות, למרות שטענתי שהחיים לפעמים לא שווים לחיותם. אולי אחשוב על התאבדות אם אחזור למצב הנורא מכל (התקופה בחיי שאני מכנה "הגיהנום"). בינתיים אני סובלת הרבה אבל יש לי גם חוויות חיוביות.זה סבל ששווה לי לעמוד בו, בתקווה לעתיד טוב יותר. דרך אגב, ממה אתה סובל? כמה זמן?

מיקי, תודה על התגובה. דרך אגב, היום היה לי יום טוב יחסית (כאב ראש בלבד..) אז קל לי יותר להיות אופטימית. לא הייתי על סף התאבדות, למרות שטענתי שהחיים לפעמים לא שווים לחיותם. אולי אחשוב על התאבדות אם אחזור למצב הנורא מכל (התקופה בחיי שאני מכנה "הגיהנום"). בינתיים אני סובלת הרבה אבל יש לי גם חוויות חיוביות.זה סבל ששווה לי לעמוד בו, בתקווה לעתיד טוב יותר. דרך אגב, ממה אתה סובל? כמה זמן?

מיקי, תודה על התגובה. דרך אגב, היום היה לי יום טוב יחסית (כאב ראש בלבד..) אז קל לי יותר להיות אופטימית. לא הייתי על סף התאבדות, למרות שטענתי שהחיים לפעמים לא שווים לחיותם. אולי אחשוב על התאבדות אם אחזור למצב הנורא מכל (התקופה בחיי שאני מכנה "הגיהנום"). בינתיים אני סובלת הרבה אבל יש לי גם חוויות חיוביות.זה סבל ששווה לי לעמוד בו, בתקווה לעתיד טוב יותר. דרך אגב, ממה אתה סובל? כמה זמן?