איך פותרים תחושה מתמדת של דה ריאליזציה??

ד"ר גיורא הידש וכולם........ מאד שמחתי שכתבת לי שהודעתי האחרונה "האירהאת עיניך" בהקשר של רק החולה עצמו יודע את עוצמתם וממשותם של התחושות ושרק מי שהיה יכול להבין באמת, וכמו כן הסכמתי איתך שלמי שלמד יש כלים רבים ושונים באמצעותם הוא יכול להושיט עזרה, אז אם ככה אני אנסה את זה שוב -למרות שמי שלא חווה את זה ממש בטוח שאין לו מושג לגבי מהות ההרגשה, כאילו אתה חי במימד אחר, הרגשה של הימצאותבחלום. אתהאמנם מסוגל לתפקד בחייהיום יום ואפילו לנהל לו"ז צפוף שיכול להכיל לימודים, עבודה ועיסוקים שגרתיים ושהסובבים אותך לא יוכלו להבחין בדבר ממה שמתחולל בעמקי נפשך המוסווית ברובה אבל ההרגשה היא של חוסר מציאות והיא לא נעימה בכלל. היא מגבירה חרדות ממוות ושיגעון ויש בה משהו מאד לא טבעי ומוכר ובטח שלא מהנה, כל הזמן יש אתהתקווה שהנה זה עובר אבל בינתיים לא ממש........זה עדיין כאן,מערפל ומעמעם לי את שגרת חיי והופך אותה למשונה ותמוהה מתמיד וזהו.אולי אתה יודע מה אפשר לעשות ואיך נפתרים מכל העניין הזה?? האם פבוקסיל תוך זמן מה יכול להוות פתרון ??ושוב תודה..............

לשירי היקרה, תודה על השיתוף השיתוף הוא באמת חשוב לכל הקוראים ובודאי שרבים מזדהים איתך אפילו אם הם קוראים את הנאמר ולא משתתפים פעילים. פבוקסיל היא תרופה מתאימה אבל גם לה לוקח כחודש עד לשיפור בהרגשה. אני חושב שמהבחינה הפסיכולוגית כדאי קצת לשנות גישה. כדאי להפסיק לעמוד על המשמר ולחשוב איך אני מרגישה היום הדהריאליזציה יותר או פחות, היום אני מרגישה טוב אבל מה יהיה בעוד שעה וכך הלאה. עדיף להיות בגישה מעט יותר סבלנית, נראה מה יהיה, הייתה לי שעה שבה הרגשתי בטוב, איזה יופי. בשבוע האחרון עדיין היו ירידות אבל היו יותר עליות מירידות בהשוואה להתחלה שהיו יותר ירידות מעליות. לשאול אנשים איך הם רואים אותך ולהתעודד מכך שהם רואים שהכל בסדר אפילו אם זה רק כלפי חוץ. לנסות לקבל את הכל ביותר אהבה וסבלנות ולחכות שהדברים יסתדרו, את בחורה חזקה, עם כוחות, נוטלת טיפול ועם הזמן את תרגישי מאה אחוז. המלצה לחופש ולעבוד פחות היא תמיד טובה, אבל האם היא אפשרית? בכל אופן כדאי להוסיף פעילות גופנית מסודרת, דבר אשר טוב לגוף ולנפש. היום הייתי ביוגה, זה גם בריא וגם נהניתי. ביי, תעדכני ושוב תודה על השיתוף דר' גיורא הידש

היי, אני סובלת מבעיה מאוד דומה. אבל קשה לי להסביר בדיוק את מהותה, תחושה שלא אתה ממש חי את חייך, יש רגעים מעטים של תחושת "אני" מוחלטת אך לרוב אטימות, גם למאורעות עצובים וכואבים. מבלבל מאוד. אולי החרדות ממלאות את המקום כדי לא להתעסק במה שמפחיד אותנו באמת במעמקי נשמתנו?